אחת השאלות מעוררות המחלוקת ביותר בנוגע למערכת החינוך בישראל, לפחות בשנים האחרונות, קשורה לשאלת החינוך הפוליטי בבית הספר והאם ישנו מקום למורים או מנהלים להביע דיעות שלא מתיישבות בהכרח עם הקונצנזוס הישראלי או האג'נדה המקובלת בחברה. השאלה הזו מתחדדת במיוחד כאשר הנושא נוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני ולשאלת פעולתם המוסרית של חיילי צה"ל, נושאים המהווים 'פרה קדושה' שאין לערער על צדקתנו כחברה ביחס אליהם. מה קורה כאשר מחנכים מרגישים שמחובתם המוסרית להשמיע קול אחר?
לפני יומיים (25.12) זומן לשיחת בירור רם כהן, מנהל תיכונט ע"ש אלתרמן בת"א, בעקבות החלטתו להזמין להרצאה בבית ספרו את נציגי 'שוברים שתיקה', ארגון שכבר זמן רב נמצא במרכז המחלוקת סביב שאלת חופש הביטוי והזכות להשמיע ביקורת כלפי צה"ל וחייליו סביב התנהלותם של חיילים בשטחים. כזכור, לפני מספר חודשים קבע השר בנט כי אין להזמין את הארגון להרצות באף בית ספר, מה שמסתבר כבלתי אפשרי מעיון בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך העוסק בהבעת דיעות פוליטיות או שנויות במחלוקת בכיתה ובבית הספר. כהן, אדם בעל דיעות שמאל מובהקות ושגם אינו מהסס להביע אותן בתוך בית הספר ומחוצה לו, קיבל את ההחלטה למרות ההוראה שהוציא בנט, ועל כך הוזמן לבירור במחוז ת"א של משרד החינוך. הפגישה לא הביאה להחלטות ברורות או לצעדים מסוימים שינקטו כלפיו או כלפי כל מנהל אחר שיפעל בצורה דומה (קרי, הזמנה של ארגון להרצות בבית ספר אם הדבר סותר את הוראתו של שר החינוך), אך בהחלט מדובר בהזדמנות נוספת להעלות את הסוגיה לדיון, תוך הצצה בחוזר המנכ"ל החדש שעוסק בנושא.
החוזר, הנקרא גם 'השיח החינוכי על נושאים שנויים במחלוקת', הוא חלק מתוכנית הלמידה המשמעותית של משרד החינוך שנכנסה בתקופת השר הקודם, שי פירון. הוא פותח בהכרזה כי "על מערכת החינוך לחזק את המעורבות של התלמידים בסוגיות מוסריות וחברתיות ולעודד שיח חינוכי על נושאים שנויים במחלוקת, ובכלל זה נושאים פוליטיים ואקטואליים, באמצעות דיון פתוח, הוגן ומכבד… שיח אזרחי ושיח ערכי על נושאים שנכון וראוי להגיע להסכמות לגביהם ועל נושאים השנויים במחלוקת ציבורית והמעוררים דילמות מוסריות. כל זאת בתנאי ששיח זה אינו קורא להסתה, לגזענות, לאלימות או להדרה של קבוצות שונות בחברה הישראלית או לדה לגיטימציה של המוסדות הממלכתיים של המדינה". בהצהרה זו עצמה אין שום חדש, שכן היא ממשיכה את חוזר המנכ"ל הקודם שעוסק בסוגיה, שעלה לדיון סביב פרשת המורה אדם ורטה לפני כשנתיים וחצי. החוזר קובע למעשה כי אין זו רק זכותו של מורה או מחנך לעסוק בנושאים השנויים במחלוקת, אלא אף חובתו החינוכית וחלק מהציפייה של המשרד עצמו מהמורים להעלות ולחדד סוגיות בוערות בחברה הישראלית, מתוך הבנת החשיבות החינוכית שיש לאקט זה לצורך עיצוב זהותם ותפישת עולמם הערכית של התלמידים. ברור שלשיח זה ישנם גם 'גבולות גזרה', ואלו מוגדרים כמה שאינו סותר את אופי המדינה כיהודית ודמוקרטית, בצורה שגם מעוגנת בחוק יסוד: חופש הביטוי. קרי: איסור על קריאה להסתה, גזענות, אלימות או הדרה של קבוצות מסוימות.
עד כאן הכל ברור ומוסכם. נקודת המחלוקת, סביבה מתסבכת הסוגיה, קשורה לשאלת הדה לגיטימציה לכאורה למוסדרות הממלכתיים של המדינה, כפי שבנט ואנשי ימין רבים טוענים שארגון 'שוברים שתיקה' מנסה לעשות לצה"ל. תפישה זו מבוססת על ההנחה כי בית הספר הממלכתי הוא מוסד רשמי של המדינה, וככזה הוא לא יכול לתת לגיטימציה לעמדות השוללות את צדקת דרכה המוסרית של המדינה או המוסדות האחראים לבצע את מדיניותה, ובאופן ספציפי צה"ל. תפישה זו מבחינה לכאורה בין מה שמותר להגיד באופן כללי ע"י אזרחים במדינה, לבין מה שמותר להגיד בבתי הספר. כלומר, שבתי הספר אמורים לעמוד בקריטריון מוסרי אחר מאשר שאר אזרחי המדינה, מעצם היותם בתי ספר ממלכתיים של המדינה, וכפי שהם מצופים לשמור על החוק ולייצג את המדינה בכבוד מול התלמידים וההורים, כך גם ביחס למחויבות שלהם כלפי מדיניותה הרשמית של הממשלה או ההתנהלות של מוסדותיה. במלים אחרות: לבתי ספר, ולמורים בתוכם, אין זכות לבקר את צה"ל או חייליו, מעצם היותם בתי ספר השייכים למדינה ואמורים לייצג אותה.
מבחינה עקרונית, שורש המחלוקת כאן נוגע בסוגיה המוסרית-פילוסופית המורכבת של 'מהי נאמנות למדינה?' או 'מה כוללת נאמנות למדינה?', שכן בשם עיקרון נאמנות זה נדרשים בתי הספר והמורים שלא להביע דיעות 'כפירה' שיכולות להיחשב כהפרה של הנאמנות הבסיסית שמערכת החינוך צריכה לבטא כלפי המדינה, או במילים אחרות: בגידה. ההגדרה המצומצמת של מושג הנאמנות למדינה, כפי שבא לידי ביטוי בקרב חוגי ימין והתבטאויות של מנהיגי ימין רבים בתקופה האחרונה, רואה את הנאמנות למדינה כערך הגובר גם על העיקרון האוניברסאלי הבסיסי של חופש הביטוי וחופש המצפון. בתוך תפישה זו, הנאמנות למדינה מהווה ערך עליון, שלא לומר טוטאלי, המצופה באופן שווה מכל אזרח, ללא קשר לעמדתו הפוליטית, מעצם היותו אזרח המדינה. מכאן, שמי שמפר את העיקרון הזה באמצעות התבטאויות המטילות ספק בזכותה של המדינה (או הצבא) לבצע את מדיניותה, 'בוגד' למעשה במחויבותו ויש להוקיע (ואולי אף להעניש) אותו על כך. קל וחומר כאשר מדובר באנשי חינוך שיכולים להשפיע על תפישת עולמם של הדור הצעיר, שתוך מספר שנים מעטות עשוי לקבל החלטות שיושפעו מהמסרים אליהם חונך ונחשף בבית הספר. לתפישה זו אפשר לקרוא גם 'נאמנות רחבה' או 'נאמנות רדיקאלית'.
לעומתה, ניתן לראות גם תפישות אחרות של נאמנות למדינה, מצומצמות ומתונות יותר ושאינן שוללות בהכרח את זכותם של אנשי חינוך להביע עמדות שאינן מתיישבות (לפחות לכאורה) עם אותו עיקרון של הבעת נאמנות בלתי מותנית ומוחלטת במוסדות המדינה. זאת, לא מתוך ביטול של עקרון הנאמנות למדינה באופן כללי, אלא מתוך הנחה שאין סתירה מובנית והכרחית בין נאמנות של אזרח למדינתו לבין זכותו לבקר את ההתנהלות של מוסדותיה בנושאים שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת עולמו המוסרית. לפי תפישה זו, שאפשר לקרוא לה 'נאמנות מוגבלת' או 'מאוזנת', יש חשיבות לאיזון בין עקרון הנאמנות הפרטיקולרי של אדם למדינתו לבין העיקרון האוניברסאלי של חופש הביטוי והמצפון. לכן, יש למצוא את הדרכים לנסות ולשלב בין השניים במקום לשלול את זה לטובת האחר. או במקרה שלנו: את חופש הביטוי והמצפון בשם חובת הנאמנות למדינה.
מעבר להבחנה הבסיסית שבין סוגים או רמות שונות של נאמנות, שיש לדון בה ולהעמיק בה כשלעצמה, עולה גם השאלה במה נאמנות זו צריכה לבוא לידי ביטוי מעשי. לדוגמא, האם נאמנות היא רק עניין של מעשים, או גם של מילים? אם אדם שומר חוק באופן כללי, מציית למוסדות המדינה ומשתף עמם פעולה במידת הצורך, אך מתנגד לפעילותם בתחומים מסוימים (נניח, היחס של מוסדות אלו לאזרחים שאינם אזרחי המדינה), האם עדיין ייחשב כבוגד? האם ניתן בכלל לטעון כי עצם הנכונות שלי להביע אמירות השנויות במחלוקת מעידה על משהו מעבר לעבודה כי אכן אני מחזיק בדיעות הנמצאות בסימן שאלה? במלים אחרות: ברור יותר מדוע מעשים המבקשים לעשות דה לגיטימציה של המדינה ולפגוע בה באופן ממשי (לדוגמא, סיוע למדינות אויב או ריגול לטובתן) ייתפשו כבגידה ממשית. כך גם החוק קובע. אך האם הדבר זהה לאלו המבקשים רק להביע דיעות אחרות?
למעשה, אנחנו עדים כאן לשתי מערכות ערכים הסותרות ומתנגשות אחת בשנייה: זו שניתן לכנות כ-'רפובליקאית', השמה במרכז את המדינה והחובה המוסרית של האזרח כלפיה, וזו המוכרת כ-'ליברלית' או 'דמוקרטית', השמה במרכז דווקא את החובה המוסרית של המדינה כלפי האזרחים כאזרחים וכבני אדם לפני הכל. הקונפליקט בין שתי הגישות הללו אינו חדש כלל, אך הוא בהחלט התחדד בשנים האחרונות, במיוחד במה שנוגע לבתי הספר. נושא זה נוגע לשאלה חינוכית כבדת משקל ובסיסית ביותר: מהי מטרת החינוך ומהו תפקידי כמחנך?
על פי חלק מההוגים והגישות החינוכיות, אחת המטרות החינוכיות המרכזיות היא מה שניתן לכנות 'חינוך מוסרי' או אף 'חינוך פוליטי'. לפי תפישה זו, מטרת החינוך היא לעצב באדם מידות מוסריות מסוימות, שכן אלו מייצגות את התפישה המוסרית הנכונה והצודקת עבור המתחנך והחברה בכלל. גישות הדוגלות בתפישה זו רואות חשיבות עליונה בהקנייה של 'סרגל ערכים' או מצפן ערכי עבור התלמידים, במטרה שיחיו את אורח החיים הרצוי והראוי. לפי גישות אלו, אין זה עניין של זכותו של המחנך להביע עמדות מוסריות מסוימות, אלא חובתו לעשות כן למען התלמידים עצמם, ואם אינו עושה זאת- מועל בתפקידו כמחנך. לתוך גישות אלו ניתן להכניס תכנים מוסריים ספציפיים הנעים בין ליברליות חילונית אוניברסאליסטית הנשענת על מגילת זכויות האדם של האו"ם, ותפישת האדם כבעל זכויות טבעיות באשר הוא אדם, לבין תפישות אורתודכסיות דתיות פרטיקורליות הרואות את עיקר מחויבותו המוסרית של האדם לשמירה על מערכת ערכים או חוקים דתיים השייכים לחברה בה הוא חי. גישות אלו סותרות במידה רבה האחת את השנייה, אך מה שמשותף להן הוא שאינן תופשות את החינוך המוסרי כזכות של המחנך כאינדיבידואל, אלא כחובה שלו כלפי מתחנכיו כחלק מהחברה בה הם חיים (קהילה דתית-אתנית מסוימת או אוכלוסיית בני האדם בכלל).
בתוך כך, השאלה מסתבכת כאשר החינוך המוסרי הופך לחינוך פוליטי, כלומר חינוך השואף לא רק לאימוץ של עמדות מוסריות כלליות כשלעצמן, אלא גם של המסגרת הפוליטית הספציפית המקיפה אותן. לפי תפישה זו, שנחשבת לרדיאלית ביחס לחינוך מוסרי כללי (בין אם היא מזוהה עם הימין או השמאל), אין טעם בחינוך למוסריות אם זו אינה חותרת להגשמה של מטרה פוליטית מסוימת, גם אם זו אינה עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס הרווח בחברה או עם הדיעה המקובלת. לדוגמא, אלו המבקשים לחנך לערכים של כבוד האדם, שוויון וחירות יחנכו גם לעמדה פוליטית הקוראת לסיום הכיבוש. מנגד, אלו המאמינים במחויבות לאורח חיים אורתודוכסי יחנכו פעמים רבות גם לעיקרון 'ארץ ישראל השלמה' ולמצוות יישוב הארץ המחייבת אותנו להתנחל בכל אחד משטחי א"י המקראית. גם כאן, על אף ההבדלים הגדולים הקיימים בין הגישות הפוליטיות השונות, המשותף הוא מחויבות לתפישה שלמה המתמקדת בזכותו של האדם המאמין בה להביע אותה, אלא במחויבות שלו לפעול להגשמתה באמצעות חינוך הדור הצעיר לנהוג באותה הדרך וללכת בה, גם אם הדבר כרוך בהזדהות ברורה עם מחנה או אג'נדה פוליטית מסוימת.
כיצד כל זה קשור לויכוח האחרון סביב 'שוברים שתיקה' ומקומם בבתי הספר? כפי שכתבתי בפוסט הקודם בבלוג ('כשאלוהים נכנס לכיתה', 7.12) ישנה תחושה הולכת וגוברת כי השר בנט מנסה לנצל את מעמדו הפוליטי כשר החינוך על מנת לקדם אג'נדה התואמת את האינטרסים והשאיפות האידיאולוגיות והפוליטיות של המפלגה בראשה הוא עומד והציבור העיקרי אותו היא מייצגת. מתוך כך, מבקש בנט למנוע מנציגי 'שוברים שתיקה' להציג את תפישתם הפוליטית בתוך בתי הספר, כאשר ההצדקה לכך מבוססת לכאורה על אותו עיקרון הנאמנות למדינה והצגת הארגון כ-'בוגדים' או אלו הפועלים לעשות דה לגיטימציה לעצם קיומה של המדינה או צה"ל.
לא צריך להיות מופתע במיוחד מהקשר הישיר שבין החלטתו של בנט לבין העמדה בה הוא דוגל בשאלת הנאמנות למדינה (מה שכיניתי 'נאמנות רחבה' או 'נאמנות רדיאלית'). הנקודה היא שהחלטתו של בנט פותחת פתח גדול לשרירותיות ופרשנות נרחבת מדי לשר החינוך לקבוע מי בעצם פעולתו מהווה דה לגיטימציה למוסדות המדינה, ועל בסיס כך לשלול את זכותו להיכנס לבתי ספר ואת זכותם של מנהלים או מורים לתת להם מקום להשמיע את דעתם. השרירותיות הזו נובעת מהעובדה כי כפי שהראיתי קודם, עצם שאלת הנאמנות למדינה ומה היא דורשת מהאזרח נמצאת לכל הפחות בדיון המכיל גישות שונות, שלא לומר במחלוקת נוקבת. לכן, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי מהי 'דה לגיטימציה למוסדות המדינה' מבלי להתחייב לעמדה פוליטית מסוימת. ברגע שהפוליטיקה מתערבבת עם שאלות חינוכיות הנוגעות למסרים המועלים בתוך כתלי הכיתה ובית הספר, ממילא החינוך הופך לפוליטי, וככזה, אי אפשר להתעלם משאלת הזהות הפוליטית של העומד בראש מערכת החינוך, בדיוק כפי שאי אפשר להתעלם מזהותו הפוליטית של המנהל רם כהן או של אנשי 'שוברים שתיקה'.
לכן, אולי היה עדיף עם יתייצב השר בנט, כאיש ימין מובהק ובעל עמדות מוצקות בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ויגדיל לעשות מעשה חדשני ומרשים בשאיפתו החינוכית: יזמין את אנשי 'שוברים שתיקה' לדיון פוליטי מולו או מול מי שלדעתו מייצג את העמדה בה הוא דוגל, במקום לנסות ולטשטש את הדיון ולטאטא את המחלוקת מתחת לפני השטח באמצעות ניסיון למנוע מאנשי 'שוברים שתיקה' דריסת רגל במערכת החינוך (וכפי שראינו, על אף החוזר החדש העוסק בנושא, אין באמת ביכולתו של שר החינוך למנוע ממנהל מסוים להזמין ארגון כמו 'שוברים שתיקה' לבית הספר שלו, וגם אין דרך ממשית בה הוא יכול לכפות עליו שלא לעשות זאת). אקט כזה מצדו של בנט יזכה לתמיכה גורפת מכל צדי הקשת הפוליטית, כמו גם מאנשי חינוך רבים המאמינים בחשיבות של 'מחלוקת לשם שמיים' לעיצוב התפישה הערכית של הדור הצעיר. זו, אגב, בדיוק העמדה המובעת בחוזר המנכ"ל עצמו, כלומר מהווה את העמדה הרשמית של משרד החינוך בעניין. טוב שיעשה שר החינוך, ומשרדו בכלל, אם ישכיל להפוך את המחלוקת הזו לחגיגת דמוקרטיה אמיתית, במקום להתפסק בניסיון (המועד מראש לכישלון) לחיסול חשבונות פוליטי או השתקת השיח הציבורי בנושאים שנויים במחלוקת, קשים ומעוררי מחלוקת ככל שיהיו.
