ארגונים ואישים רבים חקרו את פרשת היעלמותם של ילדי תימן במשך עשרות השנים האחרונות, ונראה שלאורך השנים התעלומה והמחלוקת סביב הנושא רק הולכת ומתעצמת. ועדות החקירה השונות וביניהן ועדת החקירה הממלכתית הארוכה בהיסטוריה של המדינה (כ-7 שנים של בדיקות) רק הגבירו את חוסר האמון בין האזרחים, המשפחות והמדינה. השאלה שעומדת בבסיס הפרשה, האם הייתה חטיפה המונית של ילדים ממשפחות תימניות בגיבוי הממסד הישראלי, נותרה עד כה ללא מענה חד משמעי ומקובל על כולם.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לחידוש השיח סביב הנושא בערוצי התקשורת ובעיקר ברחבי הרשת החברתית. בדף הפייסבוק של עמותת עמר"ם, שפעיליה לקחו על עצמם את המשימה להקליט ולהביא לציבור עדויות של משפחות ואמהות הטוענות שילדותיהן או אחיותיהן נלקחו מהן, פרסמו לפני שבוע את התייחסותם לחשיפת המסמכים. בהתייחסותם, הדגישו שוב את הטענה שהמדינה מסירה מעצמה את האחריות כשהיא מסרבת להודות באשמה, ואף חזרו וטענו כי המדינה השמידה בכוונה מסמכים חשובים.

"עמותת עמר"ם מברכת על ההחלטה לחשוף את הארכיונים של ועדות החקירה אך מדגישה כי מדובר בחשיפה חלקית בלבד. מדובר בזכות בסיסית של המשפחות שנמנעה עד כה ולכן זהו צעד חשוב אבל יש לזכור כי הוועדות פעלו להסרת אחריותה של המדינה לחטיפות הילדים ונמנעו מלחקור את הפרשה, גם כאשר הושמדו מסמכים חשובים במהלך עבודתה. המידע אשר יימצא או לא בארכיונים הממוסדים אינו תנאי להכרה בפשע הזה".

לפני יומיים, הפעיל החברתי שלומי חתוכה העומד בראש העמותה, פרסם בפייסבוק שחברי העמותה מצאו רופא שלקח חלק בחטיפה ובקרוב הם יפרסמו את הפרטים במלואם.

"היו הרבה עוולות, אבל אחד לא לקח את הילדים האלה במכוון"

ד"ר דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן חוקר כבר עשרות שנים את הפרשה. לאורך העשורים האחרונים הוא נפגש עם מאות משפחות ורשם עדויות, חשף מסמכים רשמיים וחקר את הנושא לעומק הן מדעית והן בליווי הועדות השונות. ממצאיו הביאו אותו למסקנה שרוב הילדים הנעלמים אכן נפטרו, וזאת בלי לכסות על כך שהייתה גזענות, אפליה ויחס מזלזל של הממסד הקולט את העולים החדשים, ובעיקר המזרחיים שבהם. לפני כחודש הוא הוציא מסמך אשר מפרט את גלגולה של הפרשה הזו עד כה ודן בשאלה האם צריכה לקום ועדת חקירה רביעית.

"ב-88' הנגבי פנה אלי ושאל אותי האם נוכל להשתמש במשהו מזה נגד השמאל בבחירות. חד וחלק. אמרתי לו שמבחינה פוליטית אנחנו לא רחוקים אחד מהשני אבל אני לא רוצה להתייחס לפרשת הילדים כעוד פרשה פוליטית

מה מגלים לנו הפרוטוקולים החדשים שנחשפים והאם זה יענה לציפיות הגלומות סביבם?

"זה שתי שאלות שונות. במסמכים אין שום דבר חדש ומפליל. המסמכים הם בעיקר מסמכים מקצועיים. זה החיפושים של ועדות החקירה, חומרים שהגיעו אליהם, הרבה מאוד פרוטוקולים. נניח מהועדה האחרונה, דנו שם בתיק X. יש תיק רופאי? מה כתוב בו? האם יש תעודת פטירה, האם יש תעודת קבורה. מה אומר החוקר הזה על מסמך כזה. תמליל מפורט של כל החקירה. בנוסף לכך יש שם מסמכים משנות ה-50, בעיקר התכתבויות בין משרדים מוסדיים שונים. עוד יהיו שם עדויות שנאמרו במהלך ועדות החקירה, כאשר 95% מהן כבר היו גלויות.

"עכשיו, מה שיגידו זה שאלה אחרת. יש ציפייה דרוכה מאוד בציבור התימני כי הם חושבים שהולכים לפתוח כאן תיבת פנדורה. כי כל הזמן אמרו שאם סגרו את זה 70 שנה זה בגלל שיש שם דברים שהם ודאי נוראים. יהיו שם דברים, שהם מוכרים, כל מיני עדויות כמו של נהג אמבולנס או מטפלות, אחת סוניה מילשטיין, כאילו שהיה משהו – אבל אף אחד לא ראה שום דבר. שואלים אותם: ראית שלקחו ילדים? לא. רק ראיתי למחרת שהיה חסר ילד".

ד"ר דב לויטן (התמונה באדיבות המצולם).

"עכשיו לגבי הפעילים, עד עכשיו המאבק שלהם היה לחשוף את המסמכים. ובהחלט אין טעם ואין שום סיבה אמתית שהמסמכים האלו יהיו סגורים. חלק מהפעילים כבר התחילו לחזור בהם, כלומר לחפש איזה נישה אחרת. מה הם אומרים? זה לא כל המסמכים. מי שמייצגת את עמותת 'אחים וקיימים' אומרת 'מחקו חלק מהדברים בכוונה' אחרים אומרים שהולכים לשטוף אותנו במסמכים. וזה נכון. יש מאות אלפי עמודים. הבן של משולם אומר שהחומר האמתי לא נמצא שם אלא נמצא אצל איזה בנאדם בחוץ לארץ שיבוא ארצה רק אם יתנו לו ערבות משתי מדינות אחרות. כל מיני סיפורים. ממה שייחשף ברביעי – לא ימצאו כמעט כלום."

מה כן נותר לעשות בכדי לחשוף את האמת ביחס לפרשה?

"יש את בדיקות הדי.אן.איי שאמרנו שהיו צריכים לבצע את זה. אמרנו את זה עוד כשהייתי פעיל במישור הציבורי בשנות ה-80, ביקשנו לעשות את זה והייתה התנגדות פוליטית של שמעון פרס ויעקב צור שטיפל בזה. אני אומר שגם בבדיקות הדי.אן.איי לא ימצאו שום דבר. מה שכן אפשר אולי למצוא בבדיקות כאלה זה שני דברים".

"קטגוריה אחת," אומר לויטן, "זו ילדים שאומצו, באותה תקופה היו ילדים שאומצו, בדיוק כמו היום. אלו שאומצו ידעו בדיוק מי הם. הייתה להם זהות וזה מופיע בתיק האימוץ שלהם. יש כאלו שאיבדו את הזהות שלהם, קראו להם 'אסופים', אם יש כאלו והם גם כן עושים בדיקת די אן איי – יש אפשרות לחבר בינים למשפחתם הביולוגית. מדובר לא במקרים רבים, לכל היותר – בכמה עשרות. צריך לזכור שהילדים הם בני 67-70 היום. מי שעד עכשיו לא זיהה את עצמו או ניסה לחפש וכו', גם לא כל כך מעוניין. זו קבוצה אחת. אבל יש קבוצה שנייה שכן אפשר לעשות משהו. התימנים לא אוהבים את הביקורת הזו שלי אבל היו משפחות שבתום לב או לא בתום לב – לקחו ילדים שהם לא שלהם. יש לפחות 30 מקרים כאלו שאני מכיר דרך העדויות וזה גם מופיע במסמכים."

עם כמה משפחות יצא לך להיפגש לאורך השנים?

"ראיינתי מאות משפחות לאורך השנים. חלק מהמשפחות ראיינתי שלוש פעמים, כל פעם בהפרשים של עשור – וכל פעם קיבלתי סיפור אחר. זה בדרך כלל אימהות. אותה אמא ואותו ילד. כל הזמן הסיפור הולך ונהייה יותר חמור. וכל אמא בטוחה שהיא מספרת את האמת. קוראים לזה פסיכוזה. והיום הגענו כבר למצב שזה לא נרטיב אלא פסיכוזה. אחרת אתה לא מצליח להסביר את זה שיש כל הזמן סיפורים חדשים וכו' ומאות ואלפים?"

וזה הכל תוצאה של בלגן שהיה? זה לא נתפס.

"בדיוק ככה. אבל בשביל לברר את זה צריך לעשות בדיקות די אן איי גם בתוך המשפחות התימניות. המסקנה מכאן היא שכל מי שחושב שהוא ימצא מסמך או עדות, ואני אומר את זה עכשיו בהקצנה, לכך שישבה איזו מועצת זקני מפא"י או מפ"ם באיזשהם חדרים אפופי עשן וחילקו ביניהם את הילדים – הוא לא ימצא את זה. כי זה לא היה. נכון, היו הרבה עוולות. במיוחד היחס כלפי העולים. אבל לא היה מישהו שהלך ולקח את הילדים האלו בכוונה תחילה".

"יותר מזה, יחד עם התימנים הגיעו 600 יתומים ולא היה מי שיטפל בהם. וחלקם היו ללא אב ואם. ואם רצו כל כך לאמץ ילדים, נניח אשכנזים חשוכי ילדים היו פונים לילדים האלו".

איך אתה מסביר את הפער בין המחקר המדעי ומסקנות הועדות לבין השיח הציבורי הנושא?

"הסיבה הראשונה והכללית זו הגישה כלפי העולים. לא הייתה התייחסות ראויה כלפי העולים. קראו לזה קליטה באמצעות מודרניזציה, כלומר מי שקולט הוא זה שמחנך אותו הוא זה שמכוון אותו ולא כל כך התחשבו בדעותיהם והרגישויות שלהם וכו'. ואז אם מצד אחד אתה עוזר לעולה כזה ומצד שני אתה מכוון אותו והוא תלוי בך תלות מוחלטת בחינוך, פרנסה, דיור ובריאות – אז אם אתה מתייחס אליו ככה שהוא לא יודע לטפל בעצמו אז גם אם הילד נפטר והוא לא היה בלוויה אז זה לא נורא כל כך".

ילדי אליקים 1950 (צילום: בראונר טדי / לע"מ).

"הסיבה השנייה היא טמטום של פקידים. היו פקידים שהיו צריכים לדאוג לכך שהילדים שנפטרו אכן נרשמו כילדים שנפטרו, והם לא תמיד עשו את זה. ואז מה שקורה שיש תיק של אדם ועל פי התיק הוא חי. ואז כשהקובץ הזה מגיע למשרד הביטחון וצה"ל והילד מגיע לגיל ההתייצבות אז הוא מופיע במסמכים כחי. ב-1961 היה מפקד אוכלוסין. אותם התיקים של ילדים שלא סגרו אותם והם לא עברו לתיקי נפטרים אז על פי התיק הם חיים. בא פקיד, ורואה שהילד לא נפקד במסגרת מפקד האוכלוסין. למה הוא לא נפקד? כי הוא מת. אז הפקיד כתב שהוא עזב את הארץ, או חדל להיות תושב. תאר לעצמך את אותה משפחה שאמרו להם שהילד נפטר, אבל הם לא נכחו בהלוויה. מאוחר יותר הם מקבלים צו גיוס, ההורים או בדרך כלל הדור השני מתחילים לבדוק מה עם הילד ואז במשרד הפנים רשום להם שהילד עזב את הארץ. אז ברור שהם לא מאמינים יותר למילה של הממסד".

"עכשיו, תוסיף לכך שבאמת היו ילדים שנעלמו, אבל הם היו המיעוט. ואז אתה חי בתוך השכונה שלך והמשפחה שלך ויש את אמצעי התקשורת וכל פעם שהנושא עולה מגיעות משפחות ושואלות את עצמן – אולי זה קרה גם לנו? ואז יש חוסר אמון בממסד. עכשיו תיקח את ועדת שלגי שישבה 6 שנים. שזה זמן בלתי סביר לשבת כל כך הרבה שנים. קח את ועדת כהן-קדמי שגם ישבה 6 שנים, ואחרי זה עוד אומרים שסוגרים את המסמכים ל-70 שנה. אז זה נראה שיש למדינה מה להסתיר."

לויטן לא פוסח מביקורתו על העמותות והארגונים החדשים הפועלים בנושא, בעיקר ברשתות החברתיות. "המדיה הזאת מאוד אלימה, תרשום בגוגל את השם שלי ותראה מה כותבים עלי – אחד מאויבי המדינה והאומה. זה הפך להיות נרטיב, והם לא מוכנים שיקחו להם את הנרטיב. אפילו בדוח של ארז ביטון מופיע שהנושא הזה צריך להופיע, אבל מה צריך להופיע? המסקנות של ועדות המדינה או הנרטיב?"

אתה כותב שלא צריך ועדת חקירה נוספת. האם אתה רואה דרך בה ניתן להגיע להתרה של הפרשה הזו, לפחות ברמה הציבורית?

"כל פעם ביקשו ורצו עוד ועדה ורצו במיוחד ועדה ממלכתית וכל זה היה. אבל לא יקבלו את הועדה כי הבעיה היא שהם סימנו מראש את המטרה, והיא לא הקמת ועדה או חשיפת האמת והמסמכים. המטרה היא שהמדינה תקום ותגיד אכן היו דברים כאלו ואנחנו קמים ומודים באשמה ואולי משלמים פיצויים. ומעבר לאקטיביסטים הצעירים יש גם פוליטיקאים שמחפשים רק פרסום. ואחד הגרועים מביניהם הוא אחד כמו הנגבי .

"בקיץ פרסמתי מאמר בהארץ איך הנגבי פנה אלי עוד בתקופת הבחירות של 1988 כשהוא היה ראש הלשכה של שמיר, ואני באתי אליו עם עוד פעילים להקים ועדת חקירה בנושא, זה היה לפני ועדת שלגי. הנגבי פנה אלי בסוף הישיבה ושאל אותי האם נוכל להשתמש במשהו מזה נגד השמאל בבחירות. חד וחלק. אמרתי לו שמבחינה פוליטית אנחנו לא רחוקים אחד מהשני אבל אני לא רוצה להתייחס לפרשת הילדים כעוד פרשה פוליטית. ומה שהוא עושה היום, ומופיע אצל רינה מצליח פעם אחרי פעם ואומר שהיו מאות ילדים. וזה בכלל לא היה התפקיד שלו, התפקיד שלו היה להחליט אם אפשר לפרסם את המסמכים או לא. הוא לקח את זה הרבה מעבר לזה למרות שמדי פעם הוא מודה שאין אקדח מעשן בנושא".

במקרה פרשת הילדים, אין לנו ערבים להאשים אותם, או את האו"ם להאשים אותו או גרמנים להאשים אותם – זה אנחנו, יהודים מול יהודים, ישראלים מול ישראלים, ציונים מול ציונים.

את מעשיו של הנגבי, מפרש לויטן כניסיון הישרדותו של הנגבי בחיזוק מעמדו החלש בליכוד. לויטן נשמע פסימי בדבר ניסיון ממלכתי לאומי, שלא קשור בסכסוכים הפוליטיים והעדתיים, לפתור את הפרשה הזו "מעבר למה שהועדות עשו, מה שנשאר לעשות זה רק בדיקות די. אן. איי., למרות שאני מסופק מאוד אם יהיו לזה רק תוצאות מעבר לכמה מקרים בודדים, ואפשר לפתוח עוד מדגם של קברים, לזה כבר התייחסתי בעבודה אקדמאית-מדעית ב-83. אבל מעבר לזה, אלו שאוחזים בתאוריות הקונספירציה ימשיכו לעשות את זה, זה לא ישכנע אותם., סביר להניח שעוד שנתיים שלוש הנושא הזה יעלה עוד פעם אחת, ואחרי זה הנושא יעבור לספרי ההיסטוריה ולעבודה האקדמית".

יהודים נגד יהודים

ד"ר נדב מולצ'דסקי, מלמד במרכז ללימודי ישראל של אוניברסיטת קליפורניה, הוא חוקר ועדות חקירה, בעיקר ממלכתיות וצבאיות, וכן חוקר של "זיכרון קולקטיבי", שלדבריו קשורים אחד בשני קשר הדוק. "ועדות חקירה מהוות זירה של מאבקים ציבוריים, משפטיים, תקשורתיים ופוליטיים על ההיסטוריה והזיכרון של אירועי מפתח בתולדות המדינה" מספר מולצ'דסקי. "יש הטוענים שהמדינה, האקדמיה הישראלית והתקשורת ניסו במשך עשרות שנים להתעלם ולבטל את הפרשה. המאבק על בירור גורלם של הילדים נועד, במידה רבה, לזכות את הפרשה בהכרה ממסדית וממלכתית, שתכיר בה כפרק בולט בהיסטוריה הישראלית, קרי לא רק בהיסטוריה של יוצאי עדות המזרח, או של יוצאי העדה התימנית."

האם השיח סביב הפרשה מכוון לביסוס עובדות באופן מדעי ומחקרי או שבעצם מתקיימת פה זירה חדשה של מאבק על דמות החברה הישראלית?

"אני לא בוחן כליות ולב, קשה לי להתייחס למוטיבציות של הצדדים. לגבי הקונטקסט הכללי אז אין שום ספק שהפרשה מאתגרת את נרטיב העל הישראלי. הפרשה הזו, בסופו של דבר, מכערת את התדמית של מדינת ישראל בעיניי אזרחיה".

"ילדים בוודאי נעלמו. אין כאן שאלה. גם ועדות החקירה אישרו זאת. השאלה היא מה היו הנסיבות שהובילו להיעלמות שלהם. ועדות החקירה טענו שהם 'נעלמו להוריהם' בשל היעדר נוהלי דיווח, חסר במוסד מרכזי לאיתור ילדים ומשפחות, והמציאות הכאוטית שאפיינה את ימי ראשית המדינה. לעומת זאת, מי שמאמינים בטענת החטיפה וההסתרה, טוענים שהילדים כמובן נחטפו בהוראה ממסדית".

ד"ר נדב מולצ'דסקי (התמונה באדיבות המצולם).

"בין שכך ובין שכך, מי ששילמו את המחיר היו אזרחים ישראלים, יהודים, שעלו ארצה בראשית ימי המדינה ומשפחותיהם. מבחינה זו, מדובר בסיפור יהודי וישראלי: הקרבנות והמקרבנים, לכאורה, היו יהודים-ישראלים. על-פי טענה רווחת לפרשה יש גם נופך יהודי-אמריקאי, שכן ילדים נמכרו והועברו גם לניסויים רפואיים ולמשפחות יהודיות בארה"ב".

"הפרשה מאתגרת אם כן את הסיפר הישראלי שמדגיש את שותפות הגורל היהודית, אתוסים ומיתוסים ברוח "קיבוץ גלויות", ו"העולם כולו נגדנו". במקרה פרשת הילדים, אין לנו ערבים להאשים אותם, או את האו"ם להאשים אותו או גרמנים להאשים אותם – זה אנחנו, יהודים מול יהודים, ישראלים מול ישראלים, ציונים מול ציונים. ואם זה המצב, כך טוענים פעילים בולטים, אז הגיע הזמן להסתכל במראה ולראות תמונה שהיא אולי לא נעימה אבל היא אותנטית, לשיטתם. העניין פה באמת חורג מעניין הילדים".