המנצחים של 2016
מורן סמואל – אהבה גדולה לספורט
אחת המנצחת הגדולות של השנה החולפת היא הספורטאית מורן סמואל, אשר זכתה במדליית הארד בחתירה במשחקים הפראלימפים בריו 2016. סיפורה של מורן מעורר השראה, ומוכיח שאין גבול למה שניתן להשיג בעזרת התמדה, מאמץ ובעיקר חוסר מוכנות לוותר.
מורן הייתה שחקנית צעירה ומבטיחה בקבוצת כדורסל של מ.כ כרמיאל. היא שיחקה בליגת העל ואפילו הגיע למעמד של שחקנית נבחרת ישראל. יום אחד התעוררה וחשה כאבים עזים בגב, שלאחר מכן התגלה כהתפרצות של מום מולד בכלי הדם. בבית חולים הבינה הספורטאית המצטיינת שמהיום תהיה משותקת מהחזה ומטה. למרות המכה הקשה, החוזק הנפשי שלה הובילה אותה לפלס לעצמה דרך אחרת, חזרה לעולם הספורט.
היא הצטרפה לבית הלוחם ת"א בליגת הגברים לכדורסל בכיסאות גלגלים. במקביל היא פעלה להקמתה מחדש (לאחר 20 שנה) של נבחרת לכדורסל נשים.
ב-2011 מורן חיפשה מקצוע ספורטיבי בו תוכל להתחרות בו באולימפיאדה הפראלימפית. לבסוף בחרה בתחום החתירה ב1,000 מטר. ההתחלה הייתה כמובן קשה אבל אחרי 5 שנים של עבודה מורן עמדה באתגר וזכתה במדלית ארד בריו 2016. ההתמדה המאמץ ובעיקר חוסר המוכנות לוותר הפכו אותה לא רק לספורטאית גדולה, אלא גם לדמות שכדאי לכולנו לשאוף ממנה השראה.
לברון ג'יימס – עומד בדבריו ובדבריו עומד על שלו
לברון ג'יימס הוא אולי המפורסם הכי קיטשי בעולם.
הבן אדם הודיע על חתימתו בקאבלירס במאמר שבו אמר שהוא חוזר לאוהיו כדי להביא אליפות לאזור קשה היום ומוכה האבטלה.
ואכן לקראת עונת 2014/15 של הNBA היה נראה שזה יעבוד לו די בקלות. הספרס הזדקנו, המזרח נחלש וקווין דוראנט נפצע לעונה. אבל אז צצו להם הווריורס משום מקום עם כימיה נפלאה ומשחק מסירות משובח והרסו לו את התוכניות.
2015/16 לא נפתחה יותר טוב מזה, הווריורס שברו את שיא ניצחונות העונה הסדירה האלמותי של הבולס, קליבלנד פיטרה את מאמנה באמצע העונה והתקשורת המרכזית בין לברון לחלק מחבריו לקבוצה הייתה דרך מסרים פאסיב אגרסיב בחשבון האינסטגרם שלו.
ואז הגיע הגמר, החזרה מפיגור 3-1 לראשונה אי פעם מסדרת גמר, המספרים המפלצתיים שלו בשלושת המשחקים האחרונים בסדרה ואולי החשוב מכול – החסימה המהדהדת שתי דקות לסיום משחק 7.
לברון הביא אליפות לקליבלנד וקיבל את "הרגע" שנראה גם עוד עשרות שנים. כמו ויליס ריד יוצא מחדר ההלבשה במשחק 7 ב-1970, בירד חוטף את הכדור לפיסטונס ב-1987, מג'יק עם הבייבי הוק גם כן ב-1987, ג'ורדן עם סל הנצחון עם היד מורמת ביוטה (או משיכת הכתפיים לאחר 6 שלשות ב-1992 או ההחלפת יד באוויר ב-1991 או המסירה לפקסון ב-1993 או המסירה לקר ב-1997 בקיצור MJ גם בזה היה הכי טוב) והאלי הופ המפורסם בין שאק לקובי ב2000.
ועניין קטן אחרון – לברון מנצח גם תודות להחזרתו של תופעת הספורטאי האקטיביסט. לברון בזה כבר שנים והשנה סוף סוף אנחנו מתחילים לראות את ההשפעה של הבחירות שלו על שאר חבריו לNBA וגם לענפי ספורט אחרים.
כמו מוחמד עלי ז"ל לפניו מורשתו של לברון הולכת לקבל חיזוק אדיר ממוכנותו להביע את עמדותיו בזירה הציבורית ולעשות שימוש במעמדו כדי לקבל נושאים שחשובים לו.
קייטי לדקי – סנסציה על המים
"אנחנו ברי מזל שאנחנו חיים בתקופה זו בספורט – העידן של לדקי. אני חושב שבעתיד נסתכל לאחור וההיסטוריה של הספורט תתחלק לעידן שלפני קייטי ואחריה והיא תהיה דמות ידועה, לפיה ימדדו את השחיינים העתידיים למרחקים הבינוניים והארוכים".
צ'אק ווילגוס, מנהל נבחרת השחייה האמריקאית, מתוך ראיון בוושינטון פוסט
הזמן – שביעי באוגוסט 2016; המקום – בריכת השחייה האולימפית בריו דה ז'נרו; קייטי לדקי האמריקאית בת ה19 דוהרת כמו סילון לעבר הניצחון ב-400 מ' חופשי, כאשר היא מקדימה את יריבותיה במרחק של כחצי בריכה ומשפרת את שיא העולם שלה עצמה ב1.91 שניות. מאותו רגע לכולם היה ברור – היכונו למלכה הבאה של השחייה העולמית.
צפיתי בלא מעט שיאי עולם מתנפצים במהלך המשחקים האולימפיים וזה תמיד מאורע מסעיר במיוחד, אבל השיאים אותם השיגה השנה קייטי לדקי עלו על כל דמיון וגרמו למונח "שיא עולם" לקבל הגדרה חדשה – יש שיא עולם, ויש שיא עולם של קייטי לדקי. הניצחון עוצר הנשימה ב-400 מ' חופשי ושיא העולם החדש – 3:56.46 דקות בבריכה האולימפית בריו מראה שהיא שולטת במרחק הזה ללא עוררין ואם הייתה רוצה לתת את הכל הייתה מסוגלת לשבור את השיא בשנייה נוספת. וזה היה רק הסיפתח בדרך לזכייה בחמש מדליות – ארבע מזהב ואחת כסף, כולל שיא עולם נוסף במשחה ל-800 מ' חופשי בזמן של 8:04.79 דקות וניצחון במשחה בלתי נשכח בגמר ל-200 מ' חופשי בו הקדימה בקרב גלדיאטוריות את שרה שסטרם משוודיה ואמה מקאון מאוסטרליה. וכמובן, לא נשכח גם את הזהב עם נבחרת השליחות של ארה"ב ב200X4 ואת הכסף ב100X4 כולל ההפסד הדחוק לאוסטרליות, טוב נו היא בכל זאת בת אדם..
אני רק מדמיין עוד כמה שיאי עולם ומשחים מרגשים מצפים לנו בהמשך. מה שבטוח, עולם השחייה התחרותית בעידן קייטי לדקי יעורר עניין רב ויתעלה לגבהים שלא נראו. אם תמשיך ככה, אז 2016 הייתה רק החימום ויש לה עוד לפחות שתי אולימפיאדות להגן על הכהונה שלה כמלכה של הבריכה.
הפועל באר שבע – יותר מאלופה
לכאורה מאוד ברור למה לבחור בהפועל באר שבע כמנצחת הגדולה של 2016, היא לקחה את אליפות ליגת העל בכדורגל, מתקדמת יפה באירופה, זכתה השבוע בגביע הטוטו ומובילה, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, ב-7 נקודות על מכבי ת"א שנמצאת במקום השני. הכל נכון, אבל כדי להבין את השוני של באר שבע משאר הליגה, צריך לעשות זום-אין קטן ואפילו להתעלם לרגע מהתארים והכותרות. אם תסתכלו על הסגל של הקבוצה הדרומית, תראו שחקנים שבעיקר נפלטו מהקבוצות הקודמות שלהם, נחשבו לשחקנים "בינוניים" עבור השליש העליון של הטבלה, או שסתם לא היו מוכרים.
ברק בכר ואלונה ברקת הצליחו לקחת את חבורת השחקנים הזו, ולהפוך אותה לקבוצה ברמה אחת מעל הליגה, ולגרום גם לשחקני ספסל כמו מיכאל אוחנה הצעיר והאלמוני, להיראות מפחידים בעיני כל יריבה. ואם כבר דיברנו על הספסל, באר שבע מציגה סגל עמוק בתקציב נמוך יחסית, בו לכל שחקן יכול להיות מחליף בשעת הצורך, אין "סטארים" יחידים, יש גיבוי הדדי. ברק בכר יצר קבוצה שלוקחת את היתרונות של כל שחקן ומבליטה אותם. היטיב לבטא זאת שחקנה של האלופה, וובה בראון, כשאמר השבוע "כל שחקן פה נותן מה שהמאמן מבקש ממנו. אין פה שחקן שבלעדיו אי אפשר לנצח וזה מה שעושה אותנו קבוצה כל כך מיוחדת".
אפשר להגיד שההצטיינות של באר שבע באה, בין היתר, על רקע החיסרון הגדול של שאר הקבוצות בליגה: ההנהלה.
המפסידים של 2016
ההנהלות – מי אחראי על האחראים?
קשה להצביע על הנהלה של קבוצה יחידה בליגת העל (או בליגות בישראל בכלל) שכשלה באופן יוצא דופן. אפשר לציין את הנהלת מכבי ת"א, שמכרה את ערן זהבי ב-8 מיליון יורו (העברות בסכומים גדולים יותר היו רק ליוסי בניון ואייל ברקוביץ') ולמרות תקציב חסר תקדים של 145 מיליון ש"ח (כמעט פי 3 מהתקציב של הפועל ב"ש ולמעלה מפי 2 מהתקציב של מכבי חיפה) המועדון כשל בקניית השחקנים לעונה זו, מה שהתבטא באלפי מנויים שהפסיקו להגיע למשחקיה, האשמות הדדיות בחדרי ההלבשה ותחושת משבר. הדבר אבסורדי במיוחד כשהקבוצה נמצאת במקום השני. ניתן להזכיר כמובן את הפועל תל-אביב, שנכנסת לימים הגורליים ביותר בתולדות המועדון, שנאבק על עצם קיומו, ומעל ראשו מרחפת סכנת הפירוק. אל התל אביביות תוכל בקלות להצטרף הפועל חיפה, שנראה שבעליה, יואב כץ, רק מחפש דרכים להיפטר ממנה מאז שרכש אותה לפני עשור. הפועל אשקלון שנבעטה זה מכבר ע"י פרוספר אזגי לחיקה המבולבל של העירייה, הסינדרלה בדימוס, הפועל קרית-שמונה, שאיזי שרצקי הפסיק להגיע למשחקיה ובמהלך העונה איים לעזוב. ובקיצור- רוב הקבוצות בליגות הבכירות חוו משבר משמעותי כזה או אחר עם מי שממנים אותן ומנהלים אותם, או שלחלופין למממן ולקהל נשבר האחד מהשני. מנהלת הליגות עדיין מנסה לעזור לכדורגל להבריא, אבל אין דבר, גם מכישלונות לומדים (ובהצלחה ליו"ר המנהלת הנכנס, אורן חסון).
קל להתפתות ולהגיד לעצמנו שבגרמניה או בספרד, שם קבוצות רבות בבעלות אוהדים, זה לא היה קורה, אבל באמת נראה שבישראל עדיין לא פוצח לחלוטין הקוד של קבוצה בבעלות האוהדים (או קבוצה ב-51% בעלות אוהדים). כרגע יש לנו בודדות כאלה. המוכרות שבהן, הפועל קטמון (שמדשדשת בתחתית וחסרה שחקנים. מישהו מכיר בלם פנוי בשבת?), הפועל רובי שפירא (שמנסה לגרד את צמרת ליגה א', אך נדחקת מטה ע"י חדרה ואיכסאל) או מכבי קביליו יפו (שהייתה לה תקופת כמעט-זוהר לא מזמן, אבל כרגע היא קבוצת מרכז טבלה בליגה א'), עדיין לא מספקות את הסחורה, והן מקור לגאווה מאוד מאוד מקומית, אבל היי, לפחות אי אפשר להגיד שאם האיש הגדול עם הכסף בורח, המועדון נופל.
ניב זריהן – סמל לבעיית הגזענות בכדורגל הישראלי
זה אולי היה סיפור קטן שצץ ותוך כשבוע יעלם, אבל הוא חשף משהו הרבה יותר קשה ועצוב בכדורגל הישראלי. איך יכול להיות שבכזאת קלות שחקן בליגת העל מקלל באופן גזעני את חברו לקבוצה ב-3 שנים האחרונות?
יכול להיות שיהיו אנשים וינסו לתרץ את ההתנהגות של ניב זריהן ויגידו כי הוא החליק בלשונו או שהכעס שלו על אור אינברום ונפלט לו ברגש המשחק. בסופו של דבר זה לא משנה מה התירוץ או ההסבר שיתנו. המעשה שלו איננו רק שלו – הוא משקפף תופעה עמוקה במגרשי הכדורגל. אם זה באלימות בין האוהדים, באלימות של הורים כלפי מאמנים ושופטים במשחקי הנוער, קריאות גזעניות ונהמות נגד שחקני היריבה או אפילו נגד השחקנים שלך, נראה שבשנים האחרונות האלימות והגזענות משתוללים במגרשי הכדורגל. לכן, אין זה מפתיע שהן גלשו גם לתוך חדר ההלבשה. עכשיו הכדור נמצא בידיים של התאחדות הכדורגל וקבוצת מ.ס אשדוד, כי הטיפול הנדרש איננו רק טיפול נקודתי בזריהן, אלא תכנית אמתית למלחמה נגד אלימות וגזענות במגרשי הכדורגל. כי היום כולנו מפסידים מי זה.
רגעים טובים יותר של שיתוף פעולה של זריהן ואינברום מקבוצת הנוער 2014
הסטטיסטיקאים – כי האדם אינו מדע
כמו ברקסיט ונצחון טראמפ אז גם בספורט זכינו ללא מעט הפתעות שחתרו תחת העולם "המדעי": לסטר סיטי לוקחת אליפות באנגליה, קליבלנד חוזרת מפיגור 3-1 נגד קבוצה שזכתה ב-73 משחקים, נבחרת פורטוגל בכדורגל זוכה ביורו, השיקגו קאבס לוקחים אליפות בייסבול אחרי 108 שנים, פלפס זוכה במדליות זהב בגיל 31 בענף שספורטאים מגיעים לשיאם בגיל 24, סרינה עדיין דומיננטית בגיל 34 ואפילו בליגת הפוטבול האוסטרלי זכו הווסטרן בולדוגס באליפות אחרי 61 שנה.
בשנים האחרונות עם ההתפתחויות הטכנולוגיות סביב אגירת נתונים וניתוחן הולך ומתפתח התחום של שימוש בנתונים אלו גם בכדי להשיג יתרון על היריבים אבל גם לטובת חיזוי התוצאות הצפויות.
ב-2016 כל הנתונים אמרו שלסטר בת מזל ושבקרוב היא תאבד גובה. 32 פעמים בעבר קבוצה הייתה בפיגור 3-1 בסדרת גמר NBA ובכולן היא הפסידה.
אז אולי קצת רימיתי בעצם כי בעוד הסטטיסטיקאים הפסידו אנחנו כולנו ניצחנו, כי בספורט אין כמו ניצחון של האנדרדוג.
להתראות לך 2016, ברוכה הבאה 2017.
