שנת 2016 מסתמנת כהוכחה לכך שהחיים לא מסתיימים בהכרח במוות. אמנם מסקר קצר שערכתי, האירועים המרכזיים בתרבות העולמית השנה הם מותם של זמרים מוכרים כמו דייוויד בואי ופרינס, אבל למעשה ליוו אותנו בשנה האחרונה רוחות רפאים רבות – הדים לאנשים או מושגים שמתו כבר מזמן ומסרבים להיעלם מחיינו.
היעלמותה של האמת
רוח הרפאים הראשונה והמרכזית ביותר שליוותה אותנו השנה היא האמת. מומחים מתחומים שונים הכריזו השנה שאנו חיים בעידן ה"פוסט-אמת" (post truth), ובמילון אוקספורד הכתירו את המושג הזה כמילת השנה. לפי ה"פוסט-אמת" האמת כבר אינה קיימת, והעובדות, הנתונים והאירועים במציאות כבר לא באמת משנים לאף אחד. מה שכן משנה הוא מה היינו רוצים שיקרה, ועל אחת כמה וכמה מה לא היינו רוצים שיקרה. הדוגמה המובהקת לכך היא כמובן ניצחונו בבחירות לנשיאות ארה"ב של דונלד טראמפ, מועמד שלא הוציא מפיו נתון אמיתי אחד לאורך כל הקמפיין. נוסיף לזה את כל פרשיות ה"חדשות המזויפות" (fake news), במסגרתן ביצע צעיר אמריקני ירי בפיצריה בעקבות ידיעות שקריות על הילרי קלינטון ונקבל את השנה במהלכה ניתחנו, חזינו וניבאנו שקרים, ספינים ולפעמים אפילו הזיות.
I'm really happy for you and I'mma let you finish, but this is THE GREATEST CHYRON OF ALL TIME pic.twitter.com/TDgZVUiIgh
— Adam Tiouririne (@Tiouririne) August 11, 2016
למעשה, מערכת הבחירות בארה"ב משקפת בצורה כמעט מושלמת את המגמות בזירה התרבותית בשנה החולפת. התנועה הפמיניסטית, שציפתה להישג היסטורי בדמות אישה בנשיאות, קיבלה בעיטה בישבן מגבר לבן ומדושן, שלא מעט נשים העידו כי הטריד אותן מינית. גם תנועת ה-Black Lives Matter, שהוקמה במחאה על אלימות משטרתית כנגד שחורים, נחלה כשלון במניעת נצחונו של טראמפ. היא דווקא כן הצליחה להשפיע על האלבום המדובר ביותר של השנה, Lemonade של ביונסה: רוחות הרפאים של השחורים שנרצחו בארה"ב גרמו ל"קווין בי" לצאת קצת (ממש קצת) מהבעיות שלה עם בן זוגה ג'ייזי, וליצור אלבום וסרט שמוקדשים לתרבות האפרו-אמריקאית ולקורבנות האפליה הגזעית בארה"ב.
ביונסה ולברון ג'יימס: יש מחאה, אין שינוי
האלבום של ביונסה זכה לביקורות נלהבות, ובשנה קשה כל כך הוא היווה סוג של מגדלור, למרות שלדעתי יש בו לא מעט בעיות. המרכזית שבהן, שיכולה גם להסביר את ההפסד של תנועות המחאה השחורות בסיבוב הנוכחי, היא שלמרות הכעס המורד והמטורף של תחילת האלבום, ביונסה לא מביאה בו בשורה אמיתית שיכולה להרעיד את אמות הסיפים. במקום להשתחרר ולשחרר יחד איתה את הנשים השחורות והמדוכאות של אלבמה ולואיזיאנה, היא חוזרת בסוף האלבום למקום הנוח לצדו של ג'ייזי, שבו נמצא הכח.
גם גיבורי הספורט של השנה החולפת, בראשם שחקן ה-NBA לברון ג'יימס, לא הצליחו במחאה השחורה. לברון אמנם זכה באליפות ה-NBA ומחה עם חבריו בטקס פרסי ה-ESPN על אלימות המשטרה נגד שחורים, אבל כמו ביונסה, גם הוא התקשה להביא לשינוי בפועל במציאות. הפער בין מה שקורה בסנאפצ'ט ובאייטונס ובין תוצאות הבחירות בארה"ב או במשאל העם בבריטניה (הברקזיט) דומה למרחק שבין מזרח למערב.
"ווינר" ואו-ג'יי סימפסון: המציאות עולה על כל דמיון
סרט השנה בעיני הוא הסרט הדוקומנטרי "ווינר", לא מכיוון מדובר ביצירה יוצאת דופן, אלא בגלל שגם הוא הצליח ליצור ערבוב מדהים בין הדמיון למציאות. הסרט מלווה את הקמפיין של חבר הקונגרס לשעבר אנתוני ווינר לראשות עירית ניו יורק. ווינר היה בן זוגה של אומה הבדין, היועצת הבכירה של הילארי קלינטון, וכיהן כחבר קונגרס במשך 12 שנים. הוא היה פוליטיקאי מאוד פופולרי, עד שבשנת 2011 נאלץ להתפטר מהקונגרס בעקבות פרשת תמונות מיניות אותן שלח לנשים. במהלך הסרט רואים אותו מסתבך בעוד ועוד פרשיות "סקסטינג", אך מה שקרה במקביל ליציאת הסרט לאקרנים היה מדהים: בשיאו של קמפיין הבחירות, פחות מחודשיים לאחר הופעת הסרט, החליטה אשתו להיפרד ממנו לאחר שהסתבך בפרשיית תמונות נוספת. ואם זה לא הספיק, כשבוע לפני הבחירות הודיע ראש ה-FBI ג'יימס קומי שבמחשב שהוחרם מווינר נמצאו מיילים ששלחה קלינטון. בקיצור, על אף התדמית שניסה ליצור לעצמו בסרט, ווינר היה מתנה בלתי נפסקת עבור הקמפיין של טראמפ.
את הפוסט-אמת פגשנו גם באחת הסדרות המדוברות של השנה, אמריקה נגד או-ג'יי סימפסון, העוסקת במשפט רווי השקרים והספינים שהתנהל בשנת 1995. בהקשר של העידן בו אנו נמצאים, הסדרה כלל לא התיימרה לרדת לעומק העובדות והראיות ולהציג את מה שקרה באמת, אלא בחרה להראות רק את המשפט והסיקור התקשורתי סביבו. הסדרה הזו מראה בצורה כל כך מדויקת וכואבת איך הקורבנות של השיטה הם האנשים. גם כאן ישנן רוחות רפאים המרחפות מעלינו, בעיקר של ניקול בראון ורונלד גולדמן, אבל גם רוחו של רוברט קרדישיאן משתתפת במסיבה הזו.
ג'סטין ביבר: פריצה כנגד כל הסיכויים
עוד רוח רפאים שהתעוררה לחיים השנה היא זו של ג'סטין ביבר. נראה ששכחנו את השנים של תחילת העשור הנוכחי, כשצחקנו על האחיות והאחייניות שלנו שהגדירו את עצמן כ"בליבריות", חתמו על עצומות להביא את ג'סטין לארץ וקנו חולצות, ודיסקים ופוסטרים ומה לא. אין דרך אחרת להסביר את מה שקרה בשנה האחרונה ביחס לג'סטין ביבר: פתאום ג'סטין ה"ילד הקטן והמושתן" מהיוטיוב הפך להיות יקיר ליבם של מבקרי המוזיקה, הוא נהיה "איכותי", מקליט לו שירים עם מייג'ור לייזר הנחשבים ועם DJ סנייק, גורם לי לשמוע את Love yourself בריפיט ולכל ה"איט גירלז" בעולם לצלם את עצמן בהופעות שלו. ביבר פרץ השנה לעולם המבוגרים כנגד כל הסיכויים, והוא בכלל לא sorry על זה.
קים קרדישיאן: היעלמות נוכחת
כוכבת-על נוספת שהפכה את עצמה בשנה האחרונה לסוג של רוח רפאים היא הידוענית ואלילת הרשתות החברתיות קים קרדישיאן. בתחילת אוקטובר התבשר העולם על שוד שאירע במלון יוקרה בפריס, בו נגנבו תכשיטים יקרים מקרדשיאן. על פי דיווחים שונים, במהלך האירוע קשרו השודדים את קים ונעלו אותה בחדר האמבטיה. מאז השוד, קרדישיאן לא מעלה תמונות באינסטגרם ובסנאפצ'ט, ואנחנו מדברים על האישה עם הכי הרבה עוקבים באינסטגרם (בעצם השניה, כי אחותה קנדל עקפה אותה לא מזמן). בשבוע שלפני השוד קים העלתה אינספור תמונות עם התכשיטים המנצנצים שלה, ומאז השוד – דממה. כתבות רבות נכתבו על כך שהשוד היה בעצם באשמתה, מכיוון שהתרברבה בתכשיטים, למרות שלדעתי מדובר בהאשמת הקורבן. אבל לא משנה איך מסתכלים על זה, אין ספק שהיעלמותה של קים מהמרחב הציבורי היא מאורע דרמטי ביותר שקרה בשנה האחרונה.
קים קרדישיאן והתכשיטים, כמה ימים לפני השוד שלאחריו נעלמו עקבותיה מהרשתות החברתיות
איך מסכמים? לא מסכמים
אז איך מסכמים שנה שכל מה שאנשים אומרים עליה זה "הלוואי והיא תיגמר כבר"? נרצה או לא נרצה, מעל לכל ה"מופעים" של התרבות הפופולרית בשנה האחרונה מרחפת לה האמת, גם אם הם עצמם אינם קשורים אחד לשני. סביר להניח שמי שצפה ב"ווינר" לא שומע שירים של ג'סטין ביבר, שמי שצפה ב"אמריקה נגד או-ג'יי" לא בהכרח חושב שהיעלמותה של קים מהרשתות היא משבר בסדר גודל עולמי, ושמי שראה את ביונסה בסופרבול לא בהכרח חושב שנשים שחורות שוות לו. אז איך מסכמים? לא מסכמים, כי מה זה משנה כבר. בכל מקרה, רוח הרפאים של 2016 תמשיך ללוות אותנו גם בשנים הבאות.
