אחד הרגעים המוזרים ביותר במשפט אלאור אזריה נרשם כשאחד ממפקדיו העיד מטעם ההגנה. קו ההגנה בהובלת עו"ד אייל בסרגליק, שכלל פיזור האשמות כנגד שרשרת הפיקוד, הצבא בכלל, שר הביטחון ומי לא, בסגנון של צרור רוחב באוטומט, כוון הפעם למעמד של שיחת הפלוגה שהתקיימה במרץ 2016, כמה ימים אחרי שאזריה ירה במחבל השרוע על הארץ.
בעדותו, סיפר סגן י' כיצד השפיעו עליו ועל חייליו השיחות שקיימו מפקדים עם פקודיהם, ובעיקר שיחת פלוגה שקיימו המח"ט, אל"מ יריב בן-עזרא, והמג"ד, סא"ל דוד שפירא. "הנחת המוצא הייתה שאלאור עשה את זה מטעמים אחרים ולא מהטעמים שהוא טען" אמר י', "מטעמים של אבדן עשתונות ולא מתחושת סכנה". הטענה מרחיקת הלכת המשתמעת, אותה ניסה צוות ההגנה לבסס, הייתה כי המח"ט והמג"ד ביצעו מעין תיאום עדויות עם החיילים, וזיהמו את ההליך המשפטי.
עבור מובילי המערכה לרוויזיה של צה"ל, אלו המבקשים את דרדורו המוסרי, היה אזריה פחות מפיון, ונעשה בו שימוש ציני ומחפיר, על חשבון האינטרס שלו ועל חשבון ההגנה שלו
טענת "זיהום ההליך" יוחסה, באופן מוזר, גם להתבטאויות של שר הביטחון והרמטכ"ל. דווקא מהאנשים הטוענים בדרך כלל, ולעתים קרובות בצדק, לנוכחות יתר של מערכת המשפט במערכות חיינו, נשמעה כעת הקריאה להמתין לתוצאות המשפט. קריאה זו הושמעה בהיתממות, כאילו הרמטכ"ל ושר הביטחון, השולחים יום יום אנשים למשימות הביטחון השוטף ולקרב בידיעה שהם עלולים להרוג ולהיהרג, יכולים להימנע אפילו ליום אחד מאמירה ערכית לגבי אופן הפעולה המבוקש מחיילינו.
מבחינה משפטית, ניתן להבין, אולי, מה הייתה מטרת ההגנה – אם התקיים תיאום עדויות הרי שיש להפחית במשקלן של עדויות של מי שאולי הושפע בעקבות שיחות אלו, או אף לפסול אותן לחלוטין. כך גם יש לראות, לשיטת ההגנה, את עדות המח"ט, ועדות המג"ד שפירא – גיבור ישראל בפני עצמו, אדם שנכנס לתוך בניין בו התבצרו מחבלים ורצחו תלמידי ישיבה וחיסל את המחבלים – והמ"פ תום נעמן כעדויות מגמתיות כביכול.
כאמור, אפשר לשער לאן כיוון קו ההגנה הזה, אך קשה לשער כי גם בקרב עורכי הדין של אזריה הייתה אמונה כי כיוון זה עשוי לפעול לטובתם – ולכן גם נקטו במספר לא מבוטל של קווי הגנה חלופיים ומקבילים (אזריה חש סכנה ופעל לפי הנהלים ולא היה שום כשל; או לחילופין, אזריה לא פעל לפי הנהלים אך הנהלים לא הובאו לידיעתו; או לחילופין היה כשל בזירה אך מדובר בכשל מערכתי ולא כשל של אזריה; והטיעון החלופי מכולם – נכון שאמרנו שאזריה חש סכנה כי המחבל זז אך יש לנו הוכחה שהמחבל היה כבר מת כשהוא ירה). הטענה כי נקשר קשר בין כל שרשרת הפיקוד, מהמ"פ ועד לרמטכ"ל ושר הביטחון, "להפיל את התיק" על אזריה היא טענה כה מרחיקת לכת, שקשה להאמין שהיא עשויה להתקבל אפילו בקרב מרבית האנשים המרגישים אמפתיה לאזריה הצעיר, לא כל שכן בבית דין צבאי אשר ניצב מול ראיות חותכות כמו הסרט שצולם בעת מעשה.
ולכן, יש לדעתי לשבץ את הטענה הזו – התוקפת את מוסד השיחה של המפקד עם פקודיו, ובכך גם את היותם של המפקדים מחנכים בד בבד, המשמיעים ומבטאים בפני פקודיהם אמירות ערכיות ומובילים אותם בשדה הקרב מתוך עמדה זו – כחלק ממגמה רחבה יותר, כחלק מקמפיין נרחב יותר, על דמותו ומהותו של צה"ל והחברה הישראלית. לצערי, עבור מובילי המערכה לרוויזיה של צה"ל, אלו המבקשים את דרדורו המוסרי, היה אזריה פחות מפיון, ונעשה בו שימוש ציני ומחפיר, על חשבון האינטרס שלו ועל חשבון ההגנה שלו.
עת הזמיר
לפני כשנה החליט הרמטכ"ל אייזנקוט לסגור את "ענף תודעה יהודית" ברבנות הצבאית. במשך קרוב ל-15 שנה, מאז הוקמה היחידה "הקרבית" הזו מתחת לרב הצבאי הראשי, פעלו אנשיה לעשיית נפשות לתפישה מסוימת של היהדות בקרב הלוחמים ומפקדיה. על פי הגישה שהנחתה את הרבנים הצבאיים, כמו תא"ל רונצקי ותא"ל פרץ אחריו, הרבנות הייתה נחושה להרחיב את השפעתה לעבר תחום החינוך הצה"לי, תוך "חיזוק רוחם" של החיילים והאמונה בצדקת הדרך. פעולה זו יצרה חיכוך מתמיד בין הרבנות הצבאית ובין חיל החינוך, תוך ריב על סמכויות ו"תחומי שיפוט".
מזה כשנה מתנהלת מתקפת הנגד של הימין הפירומני, אשר מטרתה לשנות את המצב הקיים בצה"ל, כאשר ה"קאזוס בלי" משתנה תדיר
ענף תודעה יהודית כאילו נלקח מתוך דפי "עת הזמיר", ספרו המופתי של חיים באר, שעלילתו מתרחשת ברבנות הצבאית. היה זה הביטוי המזוקק של הרצון הפועם – והלגיטימי – של הציונות הדתית לעבור מתפקיד "משגיח הכשרות בקרון האחורי" לתפקיד "נהג הקטר" של התנועה הציונית. החלטת הרמטכ"ל לבטל את כפל התפקידים, בין חיל החינוך לחיל החינוך מטעם הרב הצבאי, היא החלטה לגיטימית אף היא, אך היא קוממה עליו רבנים ואישי ציבור של הימין הקיצוני, בעל השאיפות המשיחיות, הפרוגרמה הסהרורית והחיבה לשרפה ולאש.
מזה כשנה מתנהלת מתקפת הנגד של הימין הפירומני, אשר מטרתה לשנות את המצב הקיים בצה"ל, כאשר ה"קאזוס בלי" משתנה תדיר – פעם ענף תודעה יהודית, פעם שילובן של נשים בחילות הלוחמים ופעם נוכחותם של הומוסקסואלים, רחמנא ליצלן, בצה"ל. אך המטרה ברורה: שינוי מאזן הכוחות בצה"ל, והפיכת מורי ההלכה הרבניים לפוסקים וקובעים גם בסוגיות מעשיות, צבאיות, אסטרטגיות וטקטיות.
חשוב לומר, הרצון של הציונות הדתית להוביל את החברה הישראלית בכלל, ואת צה"ל בפרט, הוא מבורך ומוערך. הכישרון והאמונה הצפונים בבניה ובנותיה של תנועה אדירה זו, מוכנותם לשלם מחיר בעבור הערכים בהם הם מחזיקים, כל אלה דרושים לישראל שלנו היום, יותר מתמיד. כותב שורות אלה ודאי חלוק עם חלק מהמובילים את הציונות הדתית בימינו על סוגיות שונות, אך זו מחלוקת לשם שמים, ומי ייתן כי סופה להתקיים. אלא שעל גבה של הציונות הדתית התיישב טפיל מופשט, מעין חיידק טורף רעיוני.
בין ישראל לגויים
בשנת 2008 יצא לאור ספר הפיגולים "תורת המלך", מבית המדרש שבהתנחלות יצהר. אותו פרסום נאלח העביר לכתב את התורה שבעל פה שכבר לוּמדה בגבעות, וביקשה לתת תוקף מוסרי כביכול לתורת גזע יהודית.
תורה זו מעמידה גזענות, הריגת "גויים", לרבות תינוקות גויים שיש חשש כי יבקשו לפגוע ביהודים לכשיתבגרו – לא פחות, ופעולה על דעת היחיד וכנגד דעת האומה או הממלכה, על אדנים של תיאולוגיה יהודית והצדקה מוסרית כביכול. ספר "ההלכה" הזה, המתבסס על מקורות יהודיים מכל הזמנים, אך מעניק להם מסגרת ופשר מעוותים ומחליאים, ביקש ליצור מסגרת רעיונית חדשה ומעוותת למוסר הלחימה היהודי במאבק הלאומי המתחולל בישראל. במסגרת המסוכנת שיצרו כותבי הספר אין מקום ל"טוהר הנשק", ואין ערך לחיי אדם שאינו יהודי.
רבים בציונות הדתית מגיבים בביטול לגבי חשיבותו של הספר. אך לדעתי, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הספר זכה ל"הסכמות" (מעין המלצה) של דמויות בולטות, בהם גם דב ליאור, המשמש כרבה של קרית ארבע, ואסור להתעלם מכך שהתורה המסוכנת, הגזענית, האנטי-יהודית ואנטי-ציונית המבוטאת בו, מחלחלת לתוך חלקים שונים בחברה, ומשם גם לצבא.
נשאלת השאלה מדוע החליט צה"ל, לאחר כ-15 שנה של פעילות של ענף תודעה יהודית לסגור אותו. אין לי מידע מהימן, אך על פי הרושם שקיבלתי בשיחות עם גורמים שונים, יש לכך קשר לאופן שבו חלחלה תורה זו, "תורת המלך", לתוך שורות הצבא. בחסות "תודעה יהודית" הגיעו רבנים ומורי-דעת, לרבות כאלו המחזיקים בדעות קיצוניות וטורפניות כמו אלו הנלמדות ביצהר ובנותיה, למפגשים עם חיילים.
צה"ל מתמודד בחזית החברתית
האמת היא שצה"ל הפך להיות הגוף אליו גולגל תפוח האדמה הלוהט של הגזענות בישראל. הרי מי יתמודד עם מגמות אלו? הפוליטיקאים מימין מקווים לרכב על הנמר הגזעני עד לשכת ראש הממשלה; רבנים ספורים העזו לצאת כנגד הגזענות והאלימות המתקיימות באצטלת האמונה הציונית-דתית ומצאו עצמם מבודדים; מערכת החינוך כושלת בהתמודדות זו, וכך גם מערכת הרווחה – הגבעות של יהודה ושומרון מלאות במאות נערים פליטי מערכות אלו; וכך מתפשט לו הרוש המסותר של הגזענות היהודית וקונה לו שביתה בלב אלו שנחשפו לקסמו המרעיל.
צה"ל, ואייזנקוט בראשו, עמס על עצמו בלית ברירה את משימת ביעור סממני הגזענות מתוכו
לצה"ל אין ברירה אלא להתמודד עם פרי הבאושים הגזעני הצומח כעשב שוטה בגינתנו. לצה"ל ומפקדיו אין את הפריבילגיה לברבר בפייסבוק ולספור לייקים. האחריות המעשית לביטחון המדינה ותושביה מחברת את המפקדים למציאות. כל מי שאי פעם החזיק נשק במסגרת הצבאית או פיקד על חיילים יודע שהצבא לא מסוגל להכיל עמדות שכאלו, וכי הרעיון שחייל ינקוט בפעולה עצמאית, שלא על דעת מפקדיו, מונע מתוך רגש של נקמה או שנאה, הוא רעיון המנוגד בתכלית לכל המסגרת הצבאית.
צה"ל, ואייזנקוט בראשו, עמס על עצמו בלית ברירה את משימת ביעור סממני הגזענות מתוכו. זו משימה המתאימה יותר למערכת החינוך המתקשה שלנו, ולצבא אכן כלים מועטים, לא מספקים ולא מתאימים להתמודד עם תופעה מסוכנת זו. הצהרותיו הפומביות הספורות של הרמטכ"ל אייזנקוט משמשות את הימין הקיצוני המציגו כמעין יפה נפש, חרף היותן אמירות מתונות המשקפות את הקונצנזוס הישראלי והצבאי מאז ומתמיד. "לא הייתי רוצה לראות חייל מרוקן מחסנית על ילדה בת 12 עם מספריים", אמר אייזנקוט לתלמידים לפני כשנה את המובן מאליו, וחטף.
גם את אמירתו מחוללת הסערה של סגן הרמטכ"ל היוצא, האלוף יאיר גולן, כי הוא רואה בישראל תופעות המזכירות את אירופה של שנות ה-30' של המאה הקודמת יש לראות בהקשר זה. התזמון האומלל של האמירה – בנאום לרגל יום השואה – הפך את האמירה הזו למגונה. ישראל רחוקה מלהיות גרמניה שלאחר עליית הנאצים לשלטון, רחוקה מאוד – ותוצאות משפט אזריה יעידו. אך זה בדיוק העניין: הצבא נדרש כאן להתמודדות מורכבת, גדולה על מידותיו מבחינה חברתית וערכית והוא נגרר אליה למגינת לבו.
הצלחה זמנית
עם זאת, ניתן להכתיר את ההתמודדות של צה"ל עד כה בזירה זו כהצלחה מזהירה. מספר המקרים שבהם נעשה ירי לא מוצדק מהסוג שתועד במצלמת בצלם במקרה אזריה הוא מועט, ודאי באופן יחסי למספר התקפות הטרור. מקרה אזריה מסתיים בהכרעת דין ברורה, גם אם התהליך הפרוע אליו נסחפה המערכת הצבאית בעקבות ההשתוללות של הפוליטיקאים הפירומנים אינו נטול נזקים. והדבר שמעיד יותר מכל על הצלחתו של צה"ל הוא מתקפת הנגד של הימין הקיצוני חובב הדלקה והאש. המתקפה של האחרונים מכוונת כלפי דמות המפקד, מעמדו, סמכותו. המתקפה מכוונת לערעור כל אלו, וכך ליצור חלל שיתמלא ברעיונות המסוכנים ובסוכניהם המסיתים.
וכאן מתחבר קו ההגנה שנקטו פרקליטי אזריה למערכה המתוארת מעלה – עורכי הדין העדיפו לחבור למגמה מסוכנת זו, מסיבותיהם, וקו ההגנה שלהם העמיד את צה"ל ומפקדיו על ספסל הנאשמים. כך לא היססו תומכי אזריה לתקוף את כל המפקדים בסיפור, ובאמתלה כאילו לאומית לצאת כנגד צבא העם. חלק מהמסרים של ההגנה, במשפט ובתקשורת, כאילו נלקחו מתמלילי "שוברים שתיקה", הציגו הפקרות ואלימות לא הכרחית כנורמה, ופריקת כל רסן פיקודי כחלק מרוח צה"ל. העובדה שקו הגנה זה הזיק לאזריה עצמו כבר ברורה כעת, אך את הנזק הצפוי לישראל ולחברה הישראלית מידי הפירומנים אנו צפויים עוד לראות, לצערי, בעתיד.
