הרשעתו של החייל אלאור אזריה היתה צפויה מראש. אבל מול ההתנהגות האלימה והמתלהמת של תומכיו ושתיקת הממשלה, לא יספיק מכתב המג"דים. הכרעת-הדין אישררה את ערכי צה"ל, אך כנגדה קם לו ציבור שהתפרק מערכיו.

כרוז שהציג את הרמטכ"ל איזנקוט כהמן הרשע, (צילום: פייסבוק).

השבוע הורשע החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. מרגע שהתקבלה הכרעת הדין פרץ מחול שדים מצד הציבור התומך בחייל ובמעשיו. נקודת השיא של הסערה הציבורית, נכון לעכשיו, היתה האיום, הכמעט מפורש, על חיי הרמטכ"ל איזנקוט והחשש לביטחון השופטים. כזאת לא נראה כאן לאחר אירועים חשובים ומשמעותיים בהרבה. השיח האלים והמתלהם ("גדי, גדי תיזהר…") הניע את המילואימניקים, שומרי החותם האמיתיים של צה"ל, לפעולה. יותר מ-50 מפקדי גדודים במילואים חתמו ביום חמישי על מכתב המבקש "לחזק את צבא ההגנה לישראל, את מפקדיו ואת הרמטכ"ל העומד בראשו, המהווים את חומת המגן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית". במכתבם הוקיעו המג"דים את האמירות המתלהמות של הציבור שמטרתן להעמיק את הקרע בחברה הישראלית, והביעו אמון בצבא ובמפקדיו. התגייסותם של המג"דים (בהמשך הצטרפו גם יוצאי יחידות מובחרות) מרשימה, אך ספק אם תהווה משקל נגד לטענות ציבור תומכיו של אזריה, שאינם מוכנים שיבלבלו להם את האמת עם העובדות.

כדאי לדעת את העובדות

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

ובכל זאת, צריך לזכור כמה מן העובדות בפרשה, שראשיתה ב-24 במרץ, 2016. שני מחבלים חמושים בסכינים תקפו כוח צה"ל בעיר חברון והצליחו לפצוע את אחד החיילים. מחבל אחד נורה למוות ואילו השני, נפצע קשה. על-פי התחקיר, המחבל שכב בשטח כעשר דקות לאחר שנורה ונפצע מבלי שניתן לו טיפול רפואי, אף שנקבע כי אין חשש שהוא נושא עליו מטען נפץ, ומבלי שמפקדי הכוחות בשטח הקדישו לו את תשומת הלב המתאימה. אלאור אזריה, לוחם בחטיבת כפיר שהגיע לזירת האירוע כחלק מכוח תגבור, ירה בו. מרגע שהסתיים הפיגוע ועד זמן מה לאחר הירי שביצע אזריה, תועד האירוע כולו בוידיאו על-ידי ארגון "בצלם" והפך לוויראלי במהירות. כשעה לאחר מכן, ערך המג"ד, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב (והשבוע פורסם שיפקד על קורס קציני חי"ר), קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו: "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". מפקדיו של החייל, שהבינו במהירות מה יש להם בידיים, העבירו את הפרשה לציר המשפטי. במשפט טענה ההגנה לשורה של הסברים שבגינם ירה הנאשם במחבל. העיקרי שבהם חששו כי המחבל נושא עליו מטען. צפייה בסרט מבהירה כמעט מיד שטענה זו "לא מחזיקה מים".

הפרשה הפכה ל"תפוח אדמה לוהט" של ממש. על גלי הסערה הציבורית רכבו לא מעט מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל תמכו בקו השקול והאחראי שהוביל הרמטכ"ל, אך חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. האלופים במיל' דיין וביטון וכן תא"ל זכאי אף העידו למען אזריה במשפט, והתובע, סא"ל נדב ויסמן, ביטל את טענותיהם אחת לאחת. מפקדים שטענו כי הירי בוצע בניגוד לפקודות, שיקול הדעת וטוהר הנשק, מצאו עצמם תחת מתקפה מצד ציבור מתלהם, לא מעורה בפרטים וקיצוני בדעותיו. כך אירע, כאמור, לרמטכ"ל איזנקוט, שנשא את "נאום המספרים" וסירב לאפשר מצב שבו ישרור בצה"ל "אתוס של כנופיה", לסגנו יאיר גולן ולשר הביטחון לשעבר יעלון, שאף נאלץ להתפטר בשל התעקשותו "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת". למרות זאת עמדו מפקדי הצבא על שלהם ולא שינו את עמדתם.

חייל הוא לא ילד, והוא אחראי למעשיו

השופטת מאיה הלר, (צילום: פייסבוק).

הרכב השופטים כלל את האל"מים מאיה הלר וכרמל ווהבי, שניהם קצינים מנוסים בפרקליטות הצבאית, ואת סא"ל ירון סיטבון, קצין צנחנים שפיקד על יחידת עוקץ וכיום מפקד על בית הספר ללוחמה בטרור, שצורף להרכב בכדי לחזק את הבנתם בתחום המבצעי. במהלך המשפט קודמו השלושה. עצם קידומם, ללא קשר למשפט ובטרם ההכרעה, נועד להבטיח הליך שיפוט נטול פניות שבו מופרד ההליך המשפטי מהציר הפיקודי. כפי שניתן היה לצפות, השלושה הרשיעו "את הנאשם, פה אחד, בעבירה שעניינה הריגה" ובהמשך גם בהתנהגות שאינה הולמת. כשבוחנים באופן קר את הראיות קשה להניח שהיו יכולים לפסוק אחרת. הכרעת-הדין הסדורה והמנומקת שהוציאו מתחת ידם נועדה להבהיר מעל לכל ספק או חשד כי הגיעו למסקנה זו על סמך הראיות והן לבדן. אלו שיכנעו אותם שהירי שביצע אזריה לא עלה "בקנה אחד עם תחושת סכנה שחייבה מענה מיידי ובהול שנועד "להציל חיים" של חיילים ואזרחים שהתקבצו "בצורה שאננה" בקרבת המחבל".

בנאומו השבוע, בכנס לזכר רא"ל במיל' אמנון ליפקין-שחק, אמר הרמטכ"ל כי החיילים מחויבים לפעול על-פי ערכי צה"ל, תמיד. "גבר בן 18 שהתגייס לצבא הוא לא 'הילד של כולנו' והוא לא 'תינוק שנשבה', והוא לא עבר ליד קו הגבול ומישהו חטף אותו. הוא לוחם, הוא חייל, הוא נדרש לחרף את החיים שלו כדי לבצע את המשימות שאנחנו מטילים עליו", אמר, והוסיף שמיתוג החיילים כילדים והשיח האלים פוגעים באופי הצבא. ההחלטה להרשיע את אזריה היא בהתאם לסטנדרט הזה. למעשה, עמד הרמטכ"ל בדבריו על מה שצריך היה להיות מובן מאליו – חייל הוא אדם בוגר שאחראי למעשיו. אין להסיק מכך שההרשעה היא אירוע משמח. להיפך. אזריה בחר לשרת איפה שקשה ומסוכן. הוא לא שירת בבסיסים נוחים הסמוכים למרכזי קניות, אלא בחטיבת כפיר, שמיום הקמתה מצויה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ומתמודדת עם מורכבות הולכת וגוברת. הרבה אחרי שהאש סביב הרשעתו תדעך החטיבה עוד תישאר שם.

מי יציל את צה"ל

הרמטכ"ל איזנקוט, הזכיר לציבור שחייל הוא לא ילד, (צילום: דו"צ).

לא ברור אם תומכיו של אזריה הופתעו מן ההרשעה או ציפו לה. כך או כך, במשפט הזה התביעה ניצחה במשפט אבל הממלכתיות הפסידה. קולם של מעט מדי חברי כנסת, שרים ומעצבי דעת הקהל נשמע למען התנהלות מתונה, גיבוי לרמטכ"ל ולקצינים בשטח ולמען הערכים שבשמם ולמענם צה"ל פועל. באינתיפאדה השנייה נהגו מפקדי צה"ל לומר שהמשימה של צה"ל היא "לנצח ולהישאר בני-אדם". בצבא, במיוחד לאור הרשעת אזריה, זה נותר האתוס שעל-פיו פועלים ולאורו מחנכים. בחלקים מסוימים של הציבור, מצער לומר, הרבה פחות.