בשנים האחרונות עולה וחוזר במחוזותינו השיח על חינוך משמעותי, לרוב מלמעלה על ידי שרי החינוך. אך גם בשטח, מזה מספר שנים רב, ישנן תנועות של מחנכים המבקשות לעשות שינוי. תנועת 'חינוך ישראלי' אשר הוקמה על ידי נשות ואנשי חינוך לפני כמעט 20 שנה, עוסקת במחקר מעמיק של תחום החינוך במטרה לייצר כלים למחנכות ומחנכים בצוותי בתי הספר ובשנים האחרונות היא מובילה מיזם שמטרתו לשנות את מדיניות החינוך בישראל בשביל שתאפשר לאנשי החינוך להפוך את בתי הספר למקומות משמעותיים ועשירים בלמידה חווייתית וערכית.

אורית שטרית, מנכ"לית התנועה, סיפרה ל'דבר ראשון' על ביקורתה וחזונה ביחס למערכת החינוך הישראלית. "אני הגעתי לארגון עם ההיכרות העמוקה שלי בשטח והאכזבה ממנה, ובעיקר, עם היכולת להשוות איך בתוך מערכת חינוך אחת יכול לצמוח גם בית ספר חינוכי מאוד וגם בית ספר מכוון מאוד לבגרות."

המודל של חינוך ישראלי עומד על ארבעה עקרונות: חזון ברור עם יעדים ומטרות עצמאיות על מנת לאפשר יותר ריבונות ואחריות לבתי הספר על התהליך בו הם נמצאים "כאשר אני אזקק חזון בבית ספר ישראלי-עברי זה יהיה שונה מבית ספר ישראלי-בדואי או ישראלי-חרדי" מסבירה שטרית "אבל הכל צריך להיות תחת הכיפה של ערכים דמוקרטיים, לצד זה שזה נטוע בתרבות שלך. התנועה הקיבוצית תביא את זה מתוך עולם השיוויון של השיתופיות הקיבוצית, בתוך העיר אני אדבר על השמירה של החלש מהחזק, על הדדיות ואחריות חברתית וחברה רב תרבותית, בחברה הדתית אדבר מתוך העולם של ההלכה. בית הספר חייב להיות בתוך השיח הזה."

עקרון שני עליו מבוסס המודל הוא פדגוגיה שהיא האידיאולוגיה של בית הספר: "אם אני מחנכת לחשיבה ביקורתית אני צריכה לבדוק שכל מה שאני עושה עונה על הצורך הזה: ריבוי דעות בנושאים אקטואליים או ספרות, שכל תלמיד יביא עמדות שונות. אני צריכה להיות שם כל הזמן כי שמתי את זה כאידיאולוגיה. לא לעשות את זה מדי פעם, כי למשרד החינוך יש אופנות חולפות. בתי ספר צריכים לפתח כלים לפדגוגיה משמעותית שמאפשרת למורים להיות במרחב של לימוד והשתנות."

עקרון נוסף עליו מבוסס המודל הוא אוטונומיה ארגונית שתתבטא בחופש של המנהלות והמנהלים לקבל בעצמם החלטות על חלוקת התפקידים בבתי הספר והעסקת הצוות החינוכי: "אני רוצה שמקום העבודה שלי יהיה טוב, אני צריכה לבחור את האנשים שלי, לא יכול להיות שמישהו יבחר עבורי או יפטר עבורי – בבית ספר לא המנהל מחליט."

והעקרון הרביעי והאחרון הוא מערכת בקרה ומשוב על תהליכי ההוראה של המורים "צריך שיהיו תהליכים של בקרה בהם הבית ספר יידע לבדוק את עצמו ולפתח משוב מורכב. כיום אנחנו דורשים לבזר את המערכת כדי לתת יותר אחריות לצוותי החינוך, וכאשר תהיה יותר סמכות ואחריות לצוותי החינוך עצמם נצטרך לפתח הכשרת מורים יותר טובה שתפתח אנשי מקצוע מצויינים, נצטרך להבין איך משמרים אותם במערכת."

לדבריה של שטרית הכשרתם של סטודנטים ישראלים לחינוך אינה מספיקה והיא משווה אותה להכשרת המורים בפינלנד "בפינלנד אתה חייב קודם כל לסיים תואר ראשון במשהו, בתור מצטיין. אחר כך אתה הופך לסוג של סייען להוראה בבית ספר במשך שנה, בודקים אותך ואם יש לך פוטנציאל אתה עובר לתואר שני שעוסק כולו בפרופסיית ההוראה. אתה לומד שם לעומק לקויות למידה, פיתוח תוכניות לימוד, פיתוח כלים למדידה והערכה – ועם כל זה אתה חוזר לבית הספר. המורים יוצאים עם סל עשיר של ידע בחינוך."

אורית שטרית, מנכ"לית תנועת חינוך ישראלי (תמונה באדיבות המצולמת)

תלמידים שבבוקר בועטים בשולחנות ואחר הצהריים מדריכים בתנועת הנוער

את דרכה בעולם החינוך החלה שטרית בשנת השירות של הנוער העובד והלומד באילת. בתור התחלה, הבחירה בעיסוק בחינוך נתפסה בעיניה כתקופת ביניים "עד שאחליט אם אלך לרפואה או עריכת דין." לדבריה זו הייתה שנה ששינתה את חייה ולאחר שהשתחררה מהצבא החליטה לבחור בחינוך כמקצוע וכדרך חיים.

במשך עשר שנים הייתה שטרית מורה למתמטיקה בקיבוץ נצר סירני, שם לדבריה הבינה כי ישנה בעיה במערכת. "די מהר התייאשתי מהוראת המתמטיקה כי היא משעממת מאוד, אין בה שום אתגר מחשבתי. יש נוסחאות, צריך ללמוד להציב אותן ואף אחד לא מצפה שתעמיק מעבר לזה. שם כבר הבנתי שיש בעיה עם המערכת." אבל בגלל שעבדתי בבתי הספר ההתיישבותיים, פחות מרגישים את זה." לדבריה, המורים בחינוך ההתיישבותי זוכים לאוטונומיה ויש ביכולתם להחליט כיצד יראה סדר היום החינוכי שלהם.

את התואר השני שלה עשתה שטרית בחקר יהדות ומקרא, תוך כדי הוראת המתמטיקה. לאחר מכן היא עברה ללמד תנ"ך במוסד צפית של השומר הצעיר, אשר גם אותו מציינת שטרית כמרחב חינוכי חופשי ועשיר אשר מציב את בחירתה וניסיונה של המורה במרכז.

לדעתה של שטרית, ההבדל הנעוץ בין האווירה החינוכית בחינוך ההתיישבותי לשאר מערכת החינוך נובע מיחסם של כל הנוגעים בדבר לחינוך ולמטרתו, בין אם מדובר בתלמידים, במורים ואו במשפחות. "יש הבדל בתחושה שבית הספר שייך לקהילה, ובית הספר משרת את הקהילה והוא הלב הפועם של הקהילה. זו שותפות של כולנו וכולנו לוקחים אחריות בחינוך." בניגוד לכך, מצביעה שטרית על בעיה בכך שבמרבית בתי הספר בארץ תחושת הקהילה והשותפות חסרה ופעמים רבות התחושה היא שהמורים מגיעים פשוט בשביל לעבוד.

מאוחר יותר החליטה שטרית לצאת מהמרחב ההתיישבותי עם משפחתה כדי להפסיק, לדבריה, להיות מורה בבועה. היא החלה ללמד בתיכון, שם חוותה את חוויית 'בית החרושת לציונים' באופן המזוקק ביותר: "הגעתי לתיכון שבו התבטאו כל הבעיות במערכת: לימוד לבגרויות, אחוזי בגרויות וזה כל מה שחשוב. אז נכון, בשוליים מוציאים את הילדים לסיור פה ושם, אבל זה השוליים שבשוליים. וכשאתה מלמד רק לבגרויות הפרט לא מעניין, מעניין החומר שצריך ללמד. אם הילדים עושים עבודה טובה עם כל החינוך האפור והמורים הפרטיים מסביב – אז עוד יותר טוב, המורים לא צריכים לקחת אחריות, צריך לעשות את המינימום. לעבוד עם החוברת הכי גרועה שמשרד החינוך מחייב אותנו לעבוד איתה ואם קיבלת מצויין – יופי."

שטרית הגיע לצוות התנ"ך של הבית הספר כדי לנסות לעורר שינוי, אך מהר מאוד מצאה את עצמה נלחמת בקירות "אמרתי שכל ישיבת צוות מתחילים בלימוד קצר כי אנחנו גם לומדים, לא רק מלמדים. המורים סירבו לפתוח את הספר כי הצעתי ללמוד משהו שלא בתוכנית הלימודים. ילדים הגיעו שתויים למחרת מסיבת פורים לבית הספר, אמרתי 'תסתכלו מה קורה!' אמרו לי 'תסתכלי לצד השני, תעמדי עם הגב'." לדבריה, יום לאחר מכן הגיעו חלק מהמורות לפעילות שארגנו תלמידיהן במסגרת תנועת הנוער בה הם פעילים וגילו תלמידים אחרים לחלוטין "אמרתי להן: 'זה אותם הילדים שהגיעו אלינו שתויים אתמול בבוקר, שלא ידענו לגייס אותם כדי שילמדו איך חוגגים את החגים שלהם, אז הבאנו מישהו מבחוץ שיפעיל אותם'. זה אותם ילדים שאתה רואה ב-16:00 עושים עבודה נהדרת בתנועה וב-13:00 בבית הספר בועטים בכיסאות, כי מה אכפת להם."

"רוב המורים באים עם מוטיבציה אדירה לעשות שינוי, ללמד ופשוט לעשות טוב, בטח שלא בגלל המשכורת".מורה מהמגזר הערבי בחטיבת ביניים בקדימה. תמונת ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה. (צילום: פלאש 90)

איך זה שמורים שעוברים דרך אותן מכללות ואקדמיות לחינוך ולהוראה, יוצרים בסופו של דבר מרחבי חינוך מאוד שונים אחד מהשני?

"אני חושבת שזה מאוד קשור למנדט שיש למנהל להוביל תהליך חינוכי בבית הספר. כשיש מנהל ויש צוות חינוכי שמוביל תהליך של עומק – אז אותו מורה שקיבל הכשרה, טובה יותר או פחות יגיע ויצטרף לאותה רוח. זה יאפשר לו להתפתח ויאפשר לו להתקדם ולהיות בתהליך של השתנות ובדיקה. אם מורה מגיע לבית ספר ששם לעצמו רק את יעדי משרד החינוך, להעביר בגרות, אז הרוח מובילה את הדברים לכך שהמורים עוזבים מהר מאוד. רוב המורים באים עם מוטיבציה אדירה לעשות שינוי, ללמד ופשוט לעשות טוב, בטח שלא בגלל המשכורת – אפילו להיפך, למרות המשכורת אתה נשאר."

היא מציינת כי מורות רבות מתלוננות על כך שהן נתקלות בכמויות עצומות של בירוקרטיה מתישה הנובעת, לדעתה, מחוסר אמון במורים וחוסר רצון שהם יבקרו את המערכת ויחזיקו בעמדות משל עצמם. "יוצרים לך כללי משחק כאלה – שלא תרים את הראש. ואנשים טובים מגיעים למצב שהם פשוט הולכים. לפעמים אתה אומר לעצמך שאתה מעדיף לעזור לילד אחד בשנה וכך להרגיש שעשית את השינוי – ומכל החזון שהגעת עמו – להסתפק בזה. אבל לאורך זמן תחושת המשמעות נעלמת."

בדבריה של שטרית ניכר איך עומס הבירוקרטיה בשילוב עם המירוץ אחר הבגרויות גורמים למורות לפספס ילדים רבים, וזאת על אף מאמצן הרב. "אתה מוצא את עצמך הרבה פעמים מתוסכל כשאתה עומד מול אותו תלמיד שצריך את עזרתך ואין לך דרך לעזור לו. הורים באים עם אבחונים ובקשות ואתה רוצה לתת מענה ואתה לא יכול."

לדבריה, זו לא תמיד הייתה תמונת המצב ובשנים האחרונות חשיבות המבחנים גדלה והבירוקרטיה התעצמה, "לא תמיד בחינות הבגרות היו חזות הכל ובית הספר יכול היה להחשב טוב גם עם 70 אחוזי בגרות. אני זוכרת את התקופה של טרום המיצבים ולאחר המיצבים. בית ספר לא נמדד רק לפי תוצאות המיצב. זה בסדר לבדוק בתי ספר ומדי פעם לבחון, אבל באיזשהו שלב החליטו שכל שנתיים עושים מיצב, פעם חיצוני ופעם פנימי, ובתי הספר אמרו בתגובה: 'רגע, אז עכשיו זה כבר לא אקראי , עכשיו צריך ללמוד למיצבים'. ואז החלו להוציא את חוברות הלימוד. אחר כך זה הגיע גם ליסודי ומבחינתי זה כמו להוריד את מבחני הבגרות ליסודי."

מורה בירושלים. למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

הציבור צריך לדרוש מהפכה בחינוך

חינוך ישראלי מקבלים עשרות פניות מבתי ספר ברחבי הארץ לבוא ולעזור להם, אך שטרית ושותפיה מכוונים למאקרו – שינוי המערכת כולה, "קפיצה כזו היא מאוד לא פשוטה. צריך יהיה לעשות פיילוט עירוני, לבחור מספר מנהלים שיעשו מהלכי שינוי לאט, לאט – שישחררו להם יותר סמכות ויותר אחריות. ליצור צוותי חינוך חזקים וטובים יותר בתוך בתי הספר."

שטרית מנסה לצייר תוכנית פורצת דרך שתנסה לבחון את מקצועות הלימוד דרך הפריזמה הערכית "דיברתי עם המורים לאזרחות והם מציעים להושיב את ששת הזרמים השונים במדינה לקבוע ליבה משותפת, עם איזה סל ערכים ילד צריך לצאת. אותו דבר נעשה במדעים, תרבות ושפות. אנחנו נקבע יעדים ובסוף נבחן את הכל בארבע בחינות אוריינות."

לסיכום, שטרית בטוחה שהפוטנציאל למהפכה החינוכית חי וקיים בתוך אנשי החינוך בארץ, ועכשיו רק צריך לתת לו דרור "מי שבסוף יכריע זה הפוליטיקאים, אבל צריך שהציבור ידרוש את זה. צריך ללמד אותו שיש פתרון לתסביך החינוך. זו לא גזירה משמיים. יש לנו הרבה מוחות יצירתיים בארץ הזאת שיוצרים דברים מופלאים, צריך לשחרר אותם לעשות את זה."