אינני בן למשפחה שכולה. אני מקווה לעולם לא להיות אחד כזה ולא מאחל זאת לאיש. אולם, יצא לי לצערי, כחלק ממחיר הדמים שלכאורה נגזר עלינו לשלם בעבור ישיבתנו כאן בארצנו, להיות בכמה הלוויות של חללי מערכות ישראל ופעולות איבה. הנושא רגיש ואשתדל להלך בו בזהירות המרבית, שכן כמובן שאין בכוונתי להוסיף צער לאיש. אם בכל זאת חטאתי בכך, אני מתנצל מראש מעומק לבי.

חשוב לי גם להוסיף שאין כאן כוונה להשתלח בהפוך-על-הפוך בממשלה הנוכחית וכי זוהי אכן עמדתי, בכל הרכב שרים שהיה ויהיה.

ניסיתי אתמול לשחזר בראשי את המעמדים הקשים הללו, שהיו קשים בוודאי פי אלף אלפי מונים למקורבים למנוח. חיפשתי, כשם שחיפשתי אז, משהו שהיה מביא נחמה למי שחרב עליו עולמו. האם זו ההבטחה העמומה שהחיים נמשכים? האם האמונה כי האשמים יבואו על עונשם? שמא זו התקווה כי מהמקרה יוסקו המסקנות ולעולם לא עוד? אולי ואולי לא. אֵבֶל הוא דבר מאד פרטי וההתמודדות עמו היא אישית ואינדיבידואלית.

לכן כל-כך קומם אותי העליהום על שרינו. לעומת הדברים שציינתי ורבים אחרים שהושמטו, אינני רואה כיצד נוכחותו של שר או שרה מממשלת ישראל, עם הקושי הכרוך בסידורי האבטחה, העיכובים והאנשים, קשורים יותר ופחות שבוחרים לעתים את הזמן הכי לא מתאים להגיד למייצג/ת הממשלה את שעל ליבם, מועילים במשהו. תוסיפו את זה שכאנשים פוליטיים, כל מעשה שלהם חשוד כמעשה פוליטי וממילא לרוב לא ייתפש כאקט כן של הבעת צער או השתתפות בו. יש גם טעם לפגם, כך בעיניי, ביוזמה להנהיג נוהל להשתתפות שרים וסגניהם בהלוויות. ברור לי מהיכן זה מגיע והפעם אני דווקא לא חושד בכוונה. אבל זה מרגיש לי לא נכון.

שוב, ברור לי שכל מקרה לגופו אך אני נתלה כאן בדבריו של הרצל חג'אג', אביה של סגן שיר חג'אג' ז"ל שנרצחה באותו פיגוע, שחרף עלבונו על אי הגעת השרים, ציין שהתרגש הרבה יותר מזוג תיירים שבאו כי הרגישו מחוייבות, מאשר מהגעתו של שר כזה או אחר שבאמת היה מחוייב.

ודאי, יהיו שיאמרו שהשתתפות שכזאת מסמלת את הבעת הכבוד של המדינה לקורבנה של המשפחה האבלה. יהיו גם שיוסיפו שרק מלהישיר מבט אל עיניהם הדואבות של אלה ששילמו את המחיר הנורא ביותר על ריבונותנו כאן בארץ, יבינו השרים את עוצם האחריות המונחת על כתפיהם.

אינני מסכים ואני אף סבור שהסתפקות במחוות סמליות שכאלה, שבינן לבין כנות לרוב יש פער גדול מדי, משיגה את התוצאה ההפוכה. במקום זאת, אני מציע את תקופת האבל כתקופה בה נכון יותר שמי שבאמת מעוניין להשתתף בצער המשפחה יבוא, ישב, יסתכל בתמונות, יישמע את מה שיש לאנשים להגיד, יוודא שהם מלווים ומטופלים כראוי ואם יש משהו בתחום אחריותו וסמכותו לעשות כדי להקל עליהם בתקופה הקשה שצפויה להם. אני באמת ובתמים סבור שבמעשה בסיסי זה של נימוס אנושי והבעת אמפתיה יש כדי להשיג את שתי המטרות שצוינו: הן את הבעת הכבוד והן את הפנמת גודל האחריות.