בהמשך לטור הקודם, שעסק בזרם ושיטת החינוך המכונה 'מעיינות רבי חייא' ('חינוך חסידי אלטרנטיבי-יש חיה כזו?', 09.01), חשבתי לנסות ולהבין את הסוגיה המורכבת של היחס בין החינוך האלטרנטיבי לחינוך הציבורי הסטנדרטי. במלים אחרות: האם אפשר גם ליצור אלטרנטיבה שקוראת תיגר על מערכת החינוך וגם לעשות זאת בצורה לא פרטית המעניקה הזדמנות שווה לכולם לקחת חלק? שאלה זו מתחדדת במיוחד לאור ההחלטה שהתקבלה במשרד החינוך בימים האחרונים ועוסקת במעמדם החדש של בתי הספר האלטרנטיביים (דמוקרטי ואנתרופוסופי בעיקר) ואשר מגדירה מחדש את מערכת היחסים שבין החינוך האלטרנטיבי לציבורי.

על פניו, נראה כי המטרה המרכזית של אותו מתווה חדש, שפורסם בשבוע שעבר, היא להפוך את החינוך האלטרנטיבי מפרטי לציבורי ובכך לאפשר לכל מי שחפץ בכך לקחת בו חלק. המכשול הבעייתי במיוחד המונע אפשרות זו הוא תשלומי ההורים הגבוהים הנהוגים באותם בתי ספר, שכן אלו לא היו מוכרים עד עכשיו כבתי ספר רשמיים המתוקצבים באופן מלא ע"י המדינה, כפי שנהוג לגבי כל בתיה"ס הממלכתיים. כמו בתי ספר אחרים (בחינוך החרדי למשל), בתי ספר אלו היו עד עתה במעמד של 'מוכר שאינו רשמי', אשר מצד אחד מעניק להם חירות פדגוגית גבוהה יותר ופחות כפיפות (לכאורה) לתכנית הלימודים המחייבת של משרד החינוך, אך מצד שני גם מונע מהם את האפשרות לקבל את המימון שישחרר אותם מהצורך בגביית סכומי כסף גבוהים מההורים, כאילו מדובר בבית ספר פרטי לכל דבר.

מהלך זה מעלה את השאלה: האם בכלל ישנה הצדקה לקיומה של מערכת חינוך אלטרנטיבית לזו הרשמית, כאשר הדבר כרוך במימון פרטי גבוה? שהרי מה שנוצר כתוצאה ממצב זה הוא שבתי ספר אלטרנטיביים נפתחים בעיקר באזורים השייכים למעמד סוציו אקונומי גבוה יחסית, או ע"י קבוצות הורים מאותו מעמד אשר מעוניינים ליצור מסגרת חלופית לילדיהם. למעשה, מבחינה ערכית אנחנו רואים כאן התנגשות בין שני ערכים בסיסיים: מצד אחד, ערך השוויון והזכות השווה של כל תלמיד לרכוש חינוך ברמה גבוהה, ללא תלות ברמה הסוציו אקונומית או מקום המגורים של משפחתו, ומצד שני, ערך החירות והזכות של כל הורה לבחור עבור ילדיו את החינוך שיקבלו והיכולת שלו להיות מעורב באופן משמעותי באופן בו מתנהל המוסד אליו הוא שולח את ילדיו יום יום (כמעט) במשך 12 שנה ושם הם מבלים את מירב זמנם ושנותיהם החשובות ביותר לעיצובם והתפתחותם כבני אדם.

לתפישתי, עצם הרעיון שתהיה התנגשות בין שני ערכים אלה הוא מופרך בבסיסו. שכן, הוא מניח שישנה סתירה מובנית (ואף הכרחית) בין חינוך 'איכותי' לבין חינוך 'שוויוני', כלומר בין חינוך שמבוסס על ערכים, פדגוגיה ויחסים התורמים להתפתחותו המקסימלית של הילד לבין האמונה שהזכות לחינוך איכותי היא זכות בסיסית השמורה לכל אדם באשר הוא אדם. מי שכופר באפשרות לשלב בין השניים ממילא מקבל את הסתירה הזו כממשית, ובמובנים רבים מאבד את ההצדקה המוסרית למעשה הכרוך בהעדפה של תלמידים מסוימים על חשבון אחרים.

המתווה החדש שנקבע במשרד החינוך, ואשר נכתב בתום תהליך התדיינות של שנתיים עם בתי הספר הדמוקרטיים והאנתרופוסופיים (כ-40 בתי ספר בסה"כ) מציג מעין 'עסקת חבילה' הכוללת את המרכיבים הבאים: מצד אחד, בתי הספר הללו יזכו לשמירה על הייחודיות הפדגוגית שלהם (לדוגמא, חונך לכל תלמיד ואפשרות בחירה של נושאי לימוד בחינוך הדמוקרטי, לימודים לפי 'נושא מרכז' ודגש על אומנות ויצירה בחינוך האנתרופוסופי) ויקבלו תקצוב מלא מהמדינה כמו כל בית ספר רשמי אחר. מצד שני, הם יהיו מחויבים בלימודי ליבה (מה שגם ככה מוצע לתלמידים לפחות בחלק מבתיה"ס הללו) ובית הספר יהיה חייב לאפשר להם לגשת לבחינות בגרות (כנ"ל). כמו כן, הם יהיו חייבים לקיים מיצ"ב (חיצוני בלבד) ולעמוד בפיקוח של מדדי הערכה המתקיימים במשרד החינוך על פי 'התמונה המלאה' (מתווה ההערכה החדש של המשרד, הכולל מרכיבים רבים מלבד נתוני הבגרות והמיצ"ב). בנוסף, תשלומי ההורים יופחתו למקובל במערכת החינוך וכחלק מזה בתי ספר אלטרנטיביים אמורים לקום גם בשכונות מוחלשות ויישובים בעלי מצב סוציו אקונומי נמוך. כחלק מכך, ההסכם אמור לאפשר גם לקבוצות הורים המעוניינות להקים בתי ספר אלטרנטיביים לעשות זאת בליווי של המשרד, עם אלו אכן יעבדו בשיתוף פעולה עמו.

לכאורה, על פניו נראה כי המתח שבין ערך השוויון לערך החירות מתפוגג ברגע שמתווה כזה נכנס לתוקפו, מה גם שהוא הושג בתהליך ארוך של התדיינות ולא באופן חד צדדי. עם זאת, לא ברור האם בסופו של דבר 'המרוויחים הגדולים' ממנו הם בתיה"ס האלטרנטיביים ומי שמעוניין להצטרף אליהם, או שמא משרד החינוך עצמו, שמונע למעשה את האפשרות לאתגר ולהתנגד אליו 'מבחוץ'. מתוך שיחות והתכתבותיות שערכתי הן עם מחנכים בבתי ספר דמוקרטיים והן עם בכיר במשרד החינוך, עדיין לא ברור לי לחלוטין האם אכן משרד החינוך מעונניין לחזק את בתי הספר האלטרנטייבים או להחליש אותם בסופו של דבר. מה גם שמספר בתי ספר שניסו לקום לפני ובמהלך הדיונים על המתווה (לדוגמא, באזור קרית גת ועמק האלה) נאלצו להיסגר לאחר שקרסו תחת כובד משקלו הבירוקרטי של המשרד, מבלי שינסו למצוא עבורם פיתרון זמני שיאפשר את המשך פעולתם.

השאלה שעולה מכל הסיפור הזה נוגעת למהותה של אלטרנטיבה חינוכית וכיצד ראוי ליצור אותה: האם ראוי לחזק את החינוך הציבורי גם במחיר של מניעת אפשרות ליצירת אלטרטיבות מחוץ למערכת הפורמאלית? האם החינוך הציבורי נועד על מנת לאפשר חינוך איכותי ושוויוני, או שמא נועד בראש ובראשונה לחיזוק השליטה של משרד החינוך והמדינה בתהליך החינוכי שעוברים התלמידים, כחלק מה-'מונופול' המוענק למשרד החינוך מתוקף קיומו של חינוך חינוך ממלכתי וחוק חינוך חובה? ומן הצד השני: האם ישנה הצדקה ליצירת אלטרנטיבה חינוכית שממילא מתנה את האפשרות לקחת בה חלק ביכולת לממן אותה באופן עצמאי, יכולת השמורה לקבוצות מבוססות בלבד?

לפני מספר שנים, לדוגמא, היה ניסיון יחיד מסוגו להקמת בית ספר פרטי ללא שום מעורבות או שליטה של משרד החינוך: תיכון 'חברותא' במדרשת רופין, שהוקם ע"י דרור אלוני מתוך הנחה כי רק ויתור על המימון וההכרה של משרד החינוך תאפשר חינוך איכותי ומשמעותי, מתוך תפישה של ייאוש ופסימיות גמורה לגבי האפשרות ליצור מסגרת שתאפשר חינוך כזה בתוך המערכת הממלכתית-פורמאלית, גם אם הדבר כרוך בויתור על המעמד של בית הספר כציבורי, כלומר על ערך השוויון. בפועל, ניסיון זה לא הוכיח את עצמו, ובית הספר נסגר לאחר כשלוש שנים. עם זאת, יכול להיות ש-'חברותא' (שהספיק לפעול עוד בתחילת תקופת כהונתו של השר הקודם, שי פירון) היווה מנוע וזרז ליצירת המתווה החדש והניסיון למנוע את הסתירה בין ציבורי לאלטרנטיבי ובין ערך השוויון וערך החירות.

לסיכומו של עניין, נראה שהמהלך החדש שנוקט המשרד יכול להביא לשינוי חיובי, אך טמון בו גם פוטנציאל להליכה אחורנית. האידיאל לדעתי הוא להרחיב את אפשרויות הבחירה של ההורים והתלמידים וזאת מבלי ליצור מצב שרק בעלי האמצעים לכך יכולים להרשות זאת לעצמם. הכיוון הפדגוגי הראוי והרצוי, שצריך להנחות הן את המשרד והן את תומכי ואנשי החינוך האלטרנטיבי, הוא הקמה של מסגרות בסגנון בתי ספר ניסויים בשכונות מוחלשות או יצירה של אלטרנטיבות חינוכיות דווקא בקרב אוכלוסיות ממצב סוציו אקונומי נמוך יותר, כדי להביע אמירה עקרונית על כך שחינוך אלטרנטיבי אינו עניין לבעלי אמצעים בלבד ומתוך אמונה שלעקרונות אלטרנטיביים בחינוך יש רלבנטיות לכלל האוכלוסייה בישראל (עם ההתאמות הנדרשות, כמובן) ואף חשיבות לעצם היכולת לתרום לשוויון הזדמנויות וצמצום פערים בחברה, מה שבתי הספר הקובנציונאליים לא עושים בהצלחה ברוב המקרים, ואף תורמים פעמים רבות להרחבת הפער. על כך בהזדמנות אחרת…