השבוע אנו מתחילים לקרוא בספר שמות, ספר שהרמב"ן מכנה אותו – הגלות והגאולה.
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ." (שמות א, ז-י)
כאשר יעקב ובני משפחתו הגיעו למצרים, הם קיבלו על עצמם הנהגה, שאמורה הייתה למנוע מהם ומהדורות הבאים כל אפשרות להתבולל בין הגויים. הם החליטו, שאין זה משנה מה יקרה, הם לעולם לא ישנו את שמותיהם, את סגנון לבושם הייחודי ואת שפתם. בזכות כך, הצליחו לשמר את הזהות היהודית הייחודית בארץ מצרים וזה מה ששמר עלינו לאורך כל אלפיים שנות גלות.
כשאנחנו מתבוננים בתהליך השעבוד אנחנו מוצאים שני מהלכים שסללו את הדרך:
- וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם – בני ישראל החלו להשתלב ולהיטמע בחברה הכללית.
- פרעה מסית את העם נגד בני ישראל והופך אותם מנרדפים לרודפים.
הרש"ר הירש מצביע על פרדוקס בעצם טענת המצרים:
"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".
הבה נצר את צעדי העם הזה, עד שיאות להגר מן הארץ בשעת הכושר הראשונה. וזו תזדמן לו כאשר תפרוץ מלחמה, וההצטרפות לאויבינו תבטיח לו זכויות התנחלות וזכויות אזרח. אך טענה זו מופרכת מיד מהמשך הפסוק "ועלה מן הארץ"! רואים שהחשש העיקרי של המצרים, שהעברים יעזבו את ארצם.
ועוד קשה להבין מה כה נבהל מהגירתם של העברים – הרי טרם היו לעבדים.
אלא ודאי שנוכחות היהודים היתה חשובה ומועילה למדינה, את מספרם ביקשו לצמצם, אך מהסתלקותם הגמורה חששו.
"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס".
הגזרה הראשונה היתה – מסים! היהודים הפכו עתה לזרים וככאלה היו משוללי זכויות ונאלצו לקבל כל מס אשר יושת עליהם.
אך מדיניות המיסוי החטיאה את מטרתה. ככל שביקשו להתיש את כוחם:
"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
ויקוצו – לאחר שבני ישראל נתבעו לתת מסים מעל ומעבר, שיתפו עצמם בכל. מסביר הילקוט שמעוני:
"ותמלא הארץ אותם – שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם".
ביקרו המצרים בתיאטרון, היו שם יהודים, נכנסו אל הקרקס, היו שם יהודים.
"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ".
כאן כבר עברו המצרים לשלב השני והשלישי. בהטלת המסים הראשוניים זכויותיהם עדיין נשמרו, ורק נוסף עליהם מס מיוחד, שנדרשו לשלם עבור זכות האזרחות במדינה. בשלב הבא נשללו זכויותיהם והושפלו בעיני העם בהפיכתם לעבדים.
לא נאמר "ויעביד פרעה" אלא "ויעבידו מצרים" כל העם הוסמך לנהוג בהם מנהג עבדים.
השלב השלישי היה עבודת פרך. יש עבד שעבודתו קשה אך היא עדיין תואמת את כוחותיו, אך כאן העבודה חולקה תוך אי התאמה מכוונת לכוחותיהם, וזאת כדי לפורר את כוחם ואחדותם.
נביא את דבריו המאלפים של הרש"ר הירש:
"שורשה של התעללות מזעזעת זו היה נעוץ במצב ה"גירות", בתפישה המוטעית, שלגר, מכוח מעמדו, אין זכויות. משום כך מראה משפט הגר שבחוק היהודי ניגוד מוחלט לכל חקיקה לאומית אחרת עד היום הזה. עשרים וארבע פעמים, כל מקום בו קבעה התורה את משפט האיש ומשפט החפץ, מועמד ה"גר" תחת חסותו המיוחדת של החוק. רמת המשפט במדינה נמדדת – לא לפי זכותו של האזרח, העשיר, ושל מי שקשריו עומדים לו, ומייצגים אותו בשעת הצורך , אלא לפי קב הצדק המגיע לגר מחוסר ההגנה. והשוואה גמורה של הגר לאזרח היא תכונת יסוד במשפט העברי. במשפט העברי – לא המולדת מעניקה זכויות – אדם, אלא זכויות – האדם מעניקות מולדת! המשפט העברי אינו מבדיל בין זכויות האדם ובין זכויות האזרח. כל מי שקיבל על עצמו את חוקי המוסר של האנושות – את שבע מצוות בני נח – היתה לו יהודה למולדת. עיקרון זה מנתק את כבוד האדם ממקריות הלידה והגורל, וכל מקום שהתורה מכריזה על עיקרון זה, שם היא מזכירה את חיי העבדות של אבותינו במצרים. כי במצרים תחילת עצתם היתה – צמצום זכויות הזרים העבריים, ובעקבותיו, כמאליהם, באו עבדות קשה ועינויים אכזריים. וכן הדבר בכל מקום: עיוות הדין הוא ראשית לכל חטאת…."
