אחד הכלים החזקים ביותר שמשרתים כל דיכוי חברתי הוא יכולתו להתקיים בצורה נסתרת מהעין, שקופה כמעט. כמה עשורים עברו עד ששמנו לב שכמעט לא קיימת פרסומת ישראלית שמציגיה אינם אשכנזים? או נניח, לעובדה שסרט שבמרכזו זוג לא-סטרייטי הוא בהגדרה חלק מ"קולנוע גאה", בזמן שרוב הקומדיות הרומנטיות יועמסו זוגות סטרייטים כדיפולט הנורמלי?

אותו דבר מתקיים גם בדיכוי מגדרי. צורות מסוימות של דיכוי הפכו עם השנים לגלויות יותר לעין – יותר נשים וגברים יודעים להצביע על דרכי "חיזור" מטרידות, שבעבר נחשבו להגיוניות, או לעובדה שרק אחוז קטן מחברי הכנסת והשרים שלנו הן חברות כנסת ושרות. דבר דומה מתקיים באופן בו נשים מוצגות במדיה. אפשר לכתוב על כך ספרים שימלאו ספריות שלמות, אך אני רוצה להתמקד רק בפרט אחד בדרך הצגה זו, פרט שלעיתים בולט מאוד לעין ולעיתים נסתר יותר – הפשטת נשים בסיטואציות בהן גברים נשארים לבושים.

כולנו מכירים את המצב הזה כמובן. לעיתים הוא בולט במיוחד, נניח בפרסומות שמפשיטות נשים כדי לפרסם מוצר כמו סיגריות או רכב. לעיתים הוא בולט פחות, למשל באופן בו מלבישים דמויות נשיות בסדרות ילדים שכולנו גדלנו עליהן. למרות אין ספור דוגמאות שונות, אני אתמקד בדוגמה אחת בלבד – השיר הכיפי והחדש של ברונו מארס – 24k magic, שהיה קשה לפספס בשבועות האחרונים. מדובר בשיר וקליפ גנריים למדי, על עוד גבר שרוצה לחיות בבריכת דולרים שאינה מתייבשת, ולקבל את היחס הנלווה ששפע כלכלי כזה יעניק לו:

(Pop pop, it's show time (Show time"
(Show time (Show time
?Guess who's back again
(Oh they don't know? (Go on tell ’em
(Oh they don't know? (Go on tell ’em
I bet they know soon as we walk in
Wearing Cuban links
Designer minks
"Inglewood's finest shoes

חלק מהיחס הזה גורר לדעתו באופן טבעי התגודדות נשית, רוויות התפעמות ועירום, שפשוט מתרחשת מעצמה בתגובה לכניסתו מלאת העושר לזירה.

I'm a dangerous man with some money in my pocket"
(Keep up)
So many pretty girls around me and they waking up the rocket
(Keep up)
Why you mad? Fix ya face
"Ain't my fault y'all be jocking

וכמובן שהרבה יותר מהשיר, הקליפ מראה בדיוק את זה:

אבל זה כיף

אפשר לשאול מה הבעיה בהצגה המינית הזאת של הנשים בקליפ. הרי מיניות היא לא דבר רע, סקס הוא חלק מהחיים שלנו, למה שהוא לא יהיה גם חלק מהמדיה שאנחנו צורכים? התשובה נעוצה במידת ההדדיות של המיניות הזאת, ובתפקידים השונים שכל מגדר ממלא. אם מיניות היא דבר כייפי, ולכן נחמד לנו לראות אותה על המסך – למה היא מוצגת רק על צד אחד? למה בכל מקום שלא נסתכל אליו נראה נשים חשופות חזה, חשופות ישבן, לובשות מעט מאוד ונמצאות בתנוחות מיניות, בעוד שעל גברים נראה את זה לעיתים רחוקות הרבה יותר? שימו אישה בפרסומת, בכל פרסומת, והיא כמעט תמיד תוצג כמינית מאוד: יוצאת מבריכה בבגד ים ונוטפת מים (פרסומת לשעון), מוצמדת לקיר בחוזקה בידי גבר (פרסומת לבושם), אישה בבגד גוף מוצמדת לרצפה בידי גבר בזמן ששלושה אחרים עומדים מעליה ומסתכלים (פרסומת של דולצ'ה וגבאנה). גם בקליפ הזה של מארס, שכולל עשרות גברים ועשרות נשים, כל הגברים ללא יוצא מן הכלל לבושים לחלוטין, רובם בבגדים משוחררים ורחוקים מהגוף במיוחד. הנשים – רובן בביקיני בלבד, חלק קטן מהן לבושות מעט יותר מזה, ואפשר לספור בערך אישה אחת שממש לבושה לגמרי. בנוסף, כל הנשים לבושות הביקיני מוקפות כמעט תמיד באותם גברים לבושים עליהם דיברנו.

כנראה שהעניין הוא לא נטו חגיגת המיניות שלנו כבני אדם. אם זה היה העניין – היינו רואים היקף דומה של נשים מיניות וגברים מיניים, נשים ערומות וגברים ערומים. כשזה נעשה בצורה רחבה לאין שיעור יותר על צד אחד, הצד הנשי, אנחנו מבינים שהעניין הוא בכלל לא סביב מיניות, אלא סביב שליטה.

לבוש הוא הגנה

ככל שאני לובשת פחות – כך אני מוגנת פחות. אני חשופה לביקורת על המראה שלי, המשקל שלי, הבטן שלי, הצלוליטיס שלי, הצמיגים שלי, האם רואים את מה שאכלתי לצהריים או לא, שיער הגוף שלי, כל פרט ופרט בנראות שלי חשוף לעיני כל. כשזה עולם המושגים והדימויים שאו חיים בו, קל לראות את המחירים שכל צד צריך לשלם. אישה שהולכת להשתתף בקליפ של ברונו, בין אם בתור רקדנית, שחקנית, או סתם מישהי שצריכה את יום העבודה הזה כניצבת – חייבת להיות רזה, חטובה (אנחנו לא רוצים שומנים שירטטו וירקדו יחד איתנו, נכון?), חסרת שיער גוף, מאופרת, בובת ברבי אנושית. זה העולם שאנחנו חיים בו וזה אידיאל היופי שעדיין שולט בו. ברונו לעומת זאת, עם החולצה הרחבה והמכנס הרחב, עם משקפי השמש והכובע הגדול – מכוסה כמעט לחלוטין. הוא יכול להתפנות להיות מגניב, משעשע, חמוד. להתרכז באופן בו הוא שר, סתם להנות מהצילומים. הנשים הכמעט ערומות שמקיפות אותו, מעבר לכך שהן נמצאות כל הזמן במודעות לא פוסקת למראה שלהן (קשה לחשוב על משהו אחר כשאת רוקדת בחזייה ותחתונים וסביבך גברים לבושים לגמרי), גם מוגבלות לחלוטין להיותן אובייקט מיני.

כל הנשים בבקיני, כל הגברים לבושים

הרי כולנו רק בני אדם, וסף הגירוי שלנו מאפשר דברים מסוימים. לא משנה כמה אני פמיניסטית, או כמה אני גבר שלא רוצה להיות שוביניסט, ברגע שממלאים את המסך שלי בקלוז אפ של ישבן בביקיני, אני אחשוב רק על זה. אין לי איך לראות יותר באישה שזה התחת שלה, הקליפ פשוט לא נותן לי אפשרות כזאת. למה? קודם כל כי הישבן הזה פשוט לא מחובר לאף אישה. צופי הקליפ מקבלים דימוי מיני מנותק מבת אדם, וההפרדה בין מיניות נשית לבין האישה האמיתית שמייצרת אותה פשוט נכפית עליהם.
כשמפשיטים נשים ומציגים אותן בצורה היפר-סקסואלית, מתרחשים שני תהליכים מקבילים. קודם כל, האישה משועבדת להיותה אובייקט מיני. הגוף שלה חשוף לביקורת, למבטים, להתייחסות תמידית אליו. מרגע שמציגים אותך למשל בביקיני על יאכטה, את צריכה להיות מינית. כמובן שהדבר הזה עובר גם אלינו, הנשים שנחשפות לכל הדימויים האלה, בכך שאנחנו מקבלות כל הזמן מדדים של מראה חיצוני אליו אנו צריכות להתאים את עצמנו. כך מופעל הן על הנשים שמשתתפות ביצירת הדימויים האלה והן עלינו הצופות, מכבש לחצים שנועד להתאים אותנו לאידיאל נשי המורכב מיופי מסוים ומרמת מיניות מסוימת.

יחד עם כל זה, את מוגבלת מהיכולת להיות כל דבר שהוא לא דמות מינית. ברונו מארס, שמופיע בקליפ בבגדים רחבים ומשוחררים מאוד, לא צריך לשאול את עצמו האם הבטן שלו קצת בחוץ או לא. הוא יכול להציג את עצמו בכל אופן שהוא רוצה, מבלי שיבחנו אותו על המיניות שלו – היא פשוט לא פקטור. לעומת זאת, אישה שבמשך כל הקליפ מופיעה רק בבגד ים חושפני במיוחד, תעבור אלינו רק כאובייקט מיני. כמובן שהדבר לא צריך להיות ככה. כשהשליטה על המיניות נמצאת בידיים של נשים, הן יכולות להעביר גם את המיניות שלהן וגם דברים נוספים. קליפים של ניקי מינאז' הם דוגמה טובה לכך – אנחנו מקבלות יוצרת שגם שרה טוב, גם עושה ראפ, גם משתעשעת עם הדברים שהיא עושה, וגם מינית. הנשים בקליפ של ברונו – מוגבלות להיותן רק הבזקים קצרים של ישבן וחזה.

כמו בחיים האמיתיים כך גם במדיה, המפתח למיניות בריאה קשור בהדדיות. אם היו מקיפים אותו קליפים, פרסומות, סרטים, שמציגים נשים וגברים בצורה דומה זו לזה – המצב היה אחר לגמרי. לא היה מדובר בהחפצה ובניסיון לשלוט על מגדר אחד, ואז היה ניתן לדבר על הנאה בריאה ממיניות, מבלי לשעבד צד אחד להיותו אובייקט מיני תמידי, ומבלי שהדבר יתבטא בכמות הבלתי נסבלת של הטרדות מיניות שנשים חוות בחיי היום יום שלהן.