אגף כוח אדם בצה"ל פרסם בתחילת החודש את נתוני החללים לשנת 2016. סיבת המוות המשמעותית ביותר, על פי הנתונים, הייתה התאבדויות- 15 חיילים, מתוך 36 שנפלו בשנה שעברה, נטלו את חייהם. סיבות המוות האחרות היו תאונות דרכים (7 חיילים), תאונות אחרות (5 חיילים), פעילות מבצעית ופח"ע (4 חיילים), תאונות אימונים (2 חיילים) ותאונות אוויר (2 חיילים).

נתוני שנת 2016 ממשיכים את מגמת הירידה במספר מקרי ההתאבדות בצה"ל. ממוצע המקרים בשלוש השנים האחרונות עומד על 15, לעומת ממוצע של 21 מקרים בשנים קודמות. ירידה של כ-28%.

"זה לא במקרה" אמר לדבר ראשון אבשלום אדרת, יו"ר עמותת "בשביל החיים" שבנו התאבד לפני 20 שנה במהלך שירותו הצבאי, "צה"ל מוביל כיום בחברה הישראלית בהתמודדות עם התאבדויות והמספרים בירידה משמעותית. אנחנו בעמותה מציגים את הדוגמה של צה"ל כדי להראות שזה אפשרי, ושעיסוק נכון בנושא יכול להביא ל'חיסכון' בחיי אדם".

אבשלום אדרת יו"ר עמותת "בשביל החיים" (צילום: תומר אפלבאום).

ואכן, בשנים האחרונות הגביר הצבא את העיסוק שלו בתחום, בצורה משמעותית -נכתבה תכנית למניעת התאבדויות, קציני בריאות הנפש הוכשרו בנושא, נפתחו מוקדים טלפוניים לטיפול בפניות, ונכתבו תכניות הסברה לכלל סגלי הפיקוד. " היום בצה"ל אתה לא יכול להיות מפקד בלי שעברת שיחה בנושא" סיפר אדרת, "בכל הכשרות הסגל יש התייחסות לאובדנות של חיילים".

אחת האסטרטגיות שאימץ צה"ל נקראת "הכשרת שומרי הסף". התפיסה שעומדת מאחורי ההכשרה היא שסביב החייל האובדני יהיו כמה שיותר אנשים שידעו לזהות את הסימנים המקדימים ויכולו להתייחס לכך.

תוספת נוספת הייתה כתיבתו של "נוהל התאבדות", לפיו אם חושדים שחייל יכול לפגוע בעצמו, נשקו נלקח ממנו ומוצמד לו ליווי אישי ל-24 שעות. "זה שהחליטו לקחת את הנשק, מנע התאבדויות" אמר אדרת, "יש בהתאבדות אלמנט של אימפולסיביות, ומרגע שצריך להתאמץ ולמצוא דרך לעשות את זה, המתאבדים דוחים את המעשה".

פרט למניעה, מקרה של חשד לאבדנות נפתחת חקירת מצ"ח, ומוקמת ועדת בדיקה על מנת להסיק מסקנות להבא.

כיו"ר עמותה שמתמודדת עם תופעת האבדנות בישראל, ומעניקה תמיכה למשפחות שיקיריהן התאבדו, אדרת מכיר את ניסיונות העבר של צה"ל בתחום. "היה ניסיון להעביר שאלוני אבדנות, אך הניסיון כשל" תיאר, "זאת הייתה תפיסה של לנסות לאתר את האנשים שיש להם סיכויים יותר גבוהים, מה שקרוי 'מניעה ראשונית'".

"משם התפתחה התפיסה של 'מניעה שניונית'" הוסיף, "הכשרה של הסביבה לקלוט אנשים שיש להם נטייה להתאבד – וזה הצליח. ב-50% ממקרי ההתאבדות של בני נוער, היחידים שידעו מזה היו החברים שלהם. אבל להעביר את המידע הזה הלאה זה נתפס כהלשנה, אז לא אמרו לאף אחד. בצה"ל הבינו שצריך לחנך את כולם להכיר ולחפש את זה".

יש מה לעשות

בנו של אדרת, כאמור, התאבד במהלך שירותו הצבאי. "כשערן התגייס הוא רצה לשרת בתחום המחשבים אך שיבצו אותו בבקו"ם" סיפר, "הוא מצא את עצמו בעבודת סבלות, נקלע למצוקה קשה ולא הצליח להגיע לקב"ן. בפעם הראשונה שיצא עם נשק הביתה הוא שם קץ לחייו. זו הייתה תקופה קשה מאוד, עם הרבה כעס על הצבא. אבל בזכות התהליכים החלטתי לסלוח לצבא לעצמי".

לדבריו, יש הרבה בורות  בתפיסה הציבורית של הנושא. "התפיסה שהתאבדות היא מעשה פתאומי לא נכונה. זה תהליך, יש לזה סימנים מקדימים" אמר, "אנשים מדברים על הרצון להסתלק מהעולם, אמירות כמו 'אולי עדיף שלא הייתי כאן', שינוי פתאומי במצב רוח של האדם ועוד".

"עוד מיתוס שאנשים מחזיקים בו הוא שמי שרוצה להתאבד בסוף מתאבד" הוסיף אדרת, "אבל זה לא נכון, מסתבר שאנשים שהגיעו לניסיון התאבדות ומקבלים טיפול כמו שצריך יש סיכוי שלא יחזרו לזה. אנשים לא יודעים כמה התופעה נפוצה. המחלה היא דיכאון ובזה אפשר לטפל. התאבדות אפשר למנוע. זאת המחלה הכי מסוכנת של המאה ה-21".

מה עוד אפשר לעשות?

"צריכה להיות יותר הקפדה על כך  שהתכנית תגיע לכל הדרגים ולכל המקומות. חיילים משרתים בכל מיני יחידות וצוותים קטנים. צריך שתהיה בקרה שזה מגיע לכולם. שאף אחד לא יתפספס. אולי נגיע למקום יותר טוב. קשה להאמין שאפשר לחסל את התופעה – בכל שנה מתאבדים 800 אלף בני אדם ברחבי העולם – אבל אפשר לצמצם עוד".