מבלי להיכנס לתוכן הדברים, פיטורי הבזק של שדרנית גלגל"צ, חן אלמליח באבחת טוויטר, לפני שנערך עמה בירור או שימוע, מוזרים משהו. מה הקשר בין אזרח המביע את דעתו בדף הפייסבוק הפרטי שלו, לבין מקום העבודה שלו? אפשר להסכים אתה, אפשר להסתייג, אפשר להתעצבן מדבריה. אז מה הסיפור? היא מעצבנת? גם אותי היא עצבנה. אז מה. תתעצבנו.

מבחינת גלגל"צ זו לא אופציה. אסור להתעצבן על גלגל"צ, תחנה המוסיקה המואזנת בישראל מבוססת על הליכה בין הטיפות. היא רודפת אחרי המיינסטרים הישראלי כבר עשרים וחמש שנה, באה לרצות את כולם. ישיבות פלייליסט רוקחות תרופות פלא לשסעים הישראלים. הנה, קורט דודו אהרון, תמצית מסיקה עם זרעי קליינשטיין במתיקות ביונסה מעודנת. קחו ותירגעו בסוף השבוע.

לוח השידורים נמנע מטלטלות. גם מאזיניה האדוקים של התחנה לא יכולים לנקוב בשמותיהם של חמישה שדרים, משום שהם מצווים להישמע אותו הדבר – פקידי שידור של עיסה מתנחמדת. אין הבדל בין תכנית לתכנית. פעם נעים בבוקר, פעם פקקים בערב, אלה קולות החיילים ואלה הקולות החלולים, מטחנה רפיטטיבית של השירים המוכרים (ואם הם חדשים – הם ייטחנו כדי שיהפכו למוכרים). רק תאהבו אותם, אפילו כרקע, שומר מסך, אקווריום רדיופוני. שקט, מתחנפים.

שקט, מתחנפים.

עלה התאנה האיכותי משודר במדבר הלילי, כשאף אחד כבר לא שומע. אז מפציעים מן האפילה אגדות רדיו, למשל יואב קוטנר או אורלי יניב, כמו קשישים אסקימוסים שנזרקו אל הכפור, ולצדם עוד כמה אוהבי מוסיקה צעירים, חפים מדיקטטורת הפלייליסט. חן אלמליח היתה אחת מהם. נו, בטח בלילה. מה זה פה? 88FM?

השיטה מצליחה. שיעורי ההאזנה לגלגל"צ גבוהים משמעותית מכל תחנת רדיו אחרת. ככה זה כשעושים לך קיצי קיצי בכביש, אבל בכוחה טמונה חולשתה. מי שהתמכר לחנופה לא יכול לסבול ביקורת. וכך, למרבה האירוניה, החנפן הגדול מוצא את עצמו חבוט שוב ושוב. השרה מירי רגב גרפה הון פוליטי על חשבון התחנה, והגל"צניקים מיהרו לפגוש אותה ולהיכנע לדרישותיה, רק שלא תכעס. פעם אלה אמנים צעירים, ופעם אמנים ותיקים, פעם הם ים תיכוניים ופעם רוקרים, כולם כועסים.

ועכשיו באה החן אלמליח הזאת, והיא מעזה להביע דעה? זה כבר לא מקובל, לא מרגיע ובכלל לא נעים.