נתניהו וכחלון התבשמו אתמול בנתוני יחס החוב-תוצר שפרסמה החשבת הכללית במשרד האוצר. את הירידה ביחס החוב-תוצר, שירד לשפל חסר תקדים של 62.1%, הם הציגו כהישג, המוכיח את חוסנה של הכלכלה הישראלית ואת צדקת דרכם בניווטה. הקטנת החוב, ובהתאם גם הקטנת חלקה של הממשלה בתוצר, היא האידאולוגיה העקבית ביותר של נתניהו, ואותה הוא מוביל כבר יותר מ-20 שנה בתפקידיו השונים. אך בדרך ליחס חוב-תוצר נמוך יותר, צמצמה ממשלת ישראל את האחריות שלה לאזרחיה, ואת השירותים החברתיים שהיא מספקת בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. ייתכן שחברות דירוג האשראי העולמיות אליהן התייחס ראש הממשלה בדבריו אמש אכן יסתכלו על הנתון בחיוב, אך בעבור אזרחי מדינת ישראל, והשכבות הנמוכות בעיקר, מהווה הירידה ביחס החוב תוצר ביטוי מספרי ומוחשי לפגיעה שהם חווים בעשורים האחרונים.
העיקר החוב-תוצר? תעברו לצ'ילה
נתניהו וכחלון מספרים לאזרחים כי מדיניות הקטנת יחס החוב-תוצר מעידה על חוסנה של הכלכלה הישראלית. אך למען האמת, לא מעט כלכלות איתנות ומשגשגות מקיימות יחס חוב תוצר גבוה יותר מישראל. לשם השוואה, יחס החוב תוצר של קנדה עומד על 92.1%, של צרפת עומד על 97.1% ושל יפן על 250.4%. לשיטתו של כחלון, כנראה שמדובר בכלכלות נחשלות. האמת היא שיחס חוב תוצר נמוך, וחשוב מכך, ירידה עקבית ומתמשכת ביחס החוב תוצר לא מעיד על חוסנה של הכלכלה אלא בעיקר על נאמנותם של מנהיגיה למדיניות ריסון נאו-ליברלית.
עוד מסבירים השניים כי מדיניות הקטנת יחס החוב תוצר מיטיבה עם הדורות הבאים. כך אמר כחלון אתמול "הכלכלה הישראלית ממשיכה לרשום הישגים ולהוכיח לכל נביאי הזעם שהיא כלכלה חזקה וצומחת. הפחתת יחס החוב תוצר הוא הישג למשק הישראלי, לאזרחי ישראל ובמיוחד לדורות הבאים". מאחורי אמירה זו מסתתרת העובדה כי הורדת יחס החוב תוצר מובילה להורדה בהיקף תשלומי הריבית היוצאים מתקציב המדינה.
לשיטתו של כחלון, הורדה של ההוצאה על ריבית מפנה כסף לשירותים חברתיים. האמת היא שהשירותים החברתיים הם הנפגעים הראשונים ממדיניות הקטנת הגרעון השנתי שמקטינה את גודלה של עוגת ההוצאה בתקציב. המציאות העגומה של מערכת הבריאות ומערכת החינוך בשני העשורים האחרונים מעידים על תוצאותיה העגומה של מדיניות הריסון התקציבי. לדורות הבאים אנחנו אכן משאירים חוב קטן יותר, אך מנגד אנחנו משאירים להם גם מערכות ציבוריות קורסות. ילדינו המחונכים בבתי ספר הסובלים מתת תקציב, יתקשו להתחרות במקביליהם בעולם, יוכלו להתנחם בחוב נמוך כמו בצ'ילה. שם, תחת שלטון פינושה ובגיבוי הבנק העולמי, התבצע הניסוי הקיצוני ביותר בכלכלה ניאו ליברלית. היום אזרחיה של צ'ילה נהנים מיחס חוב תוצר של 20.4% ותוצר לנפש מהנמוכים ב-OECD בגובה של 20,800 דולר בשנה.
כלכלן קרן המטבע: קיצוצים הובילו למיתון ולא לצמיחה
מדיניות הריסון התקציבי והורדת החוב אותה מנהיג נתניהו בשני העשורים האחרונים זכתה השנה למקלחת צוננת מגוף שקשה להגדיר אותו כבעל השקפות שמאליות. ביוני האחרון פרסם סגן מנהל מחלקת המחקר של קרן המטבע הבינלאומית, ג'ונתן אוסטרי, מאמר נוקב שבשעתו תפס כותרות, על המדיניות אותה הובילה גם הקרן. במאמרו כותב אוסטרי כי "מתברר כי היתרונות של צמצום החוב במדינות אלו, בעלות המוניטין של אחריות תקציבית, הם מועטים ביותר, אף כאשר מדובר ביחס חוב-תוצר גבוה. לדוגמה, הורדת יחס החוב-תוצר מ-120% ל-100% נותנת למדינה מעט מאוד בהקשר של מניעת הסיכון למשבר".
עוד כותב אוסטרי בהמשך מאמרו "תקופות של קיצוץ תקציבי הובילו, בממוצע, לתקופות של מיתון ולא לצמיחה. בחינה לאורך שנים מאפשרת לקבוע כי קיצוץ תקציבי של 1% בתוצר המקומי הגולמי, מגדיל את האבטלה ארוכת הטווח ב-0.6% ומוביל לעלייה של 1.5% באי-השוויון תוך חמש שנים." לישראל מוניטין טוב מאוד בכל הנוגע להחזר חובותיה. למעשה רוב החוב של ישראל בכלל מרוכז בידיים ישראליות. הוא נמצא בפנסיות של כולנו בצורה של אגרות חוב ממשלתיות. הקטנת החוב של מדינת ישראל מייצרת תוצר לוואי בעייתי נוסף כשהיא דוחקת את הפנסיות שלנו לאפיקי השקעה בעלי סיכון גבוה יותר.
ואם היינו נשארים עם אותו יחס חוב תוצר?
כדי להבין מדוע הקטנת החוב לא מועילה למשק, לא מעידה על חוסנו ולא תורמת לדורות הבאים, נהיה אנחנו בתפקיד נביאי הזעם, עליהם דיבר כחלון, ונבחן תסריט בו מדינת ישראל הייתה מחליטה להשאיר את יחס החוב תוצר שלה ב-2016 בדיוק באותה הרמה בה עמד ב-2015. למען הדיוק נתייחס לנתוני החוב הממשלתי (אינו כולל את החוב של הרשויות המקומיות שכמעט ואינו מושפע ממדיניות החוב הממשלתית) ולא לחוב הציבורי.
אם ב-2016 היינו נשארים באותה רמת חוב תוצר כמו ב-2015 (62.4% במקום 60.5%), היו נוספים לתקציב המדינה כ-23.8 מיליארד שקל השנה. לצורך הדוגמה נעשה את הצעד המתבקש והמוסרי ונקבל את הצעת החוק של ח"כ אילן גילאון ונצמיד את קצבת הנכות לשכר המינימום. עלות ההחלטה לקופת המדינה כ-3.5 מיליארד שקלים. בנוסף נוציא את אוכלוסיית הקשישים מחרפת עוני ונעלה את קצבת הזקנה ב-50%. צעד זה יעלה לקופת המדינה כ-12 מיליארד שקלים. בנוסף, נסדר את מערכת החינוך שלנו ונוציא את התלמידים מקופסאות הסרדינים אליהם הם הולכים כל בוקר. הורדת מספר התלמידים בכיתה ל-30 תעלה לקופת המדינה כ-8 מיליארד שקלים. נשארנו עם עודף של 300 מליון שקלים. אותם אפשר להשקיע במניעת תאונות דרכים הגובות חייהם של מאות אנשים בשנה ועולות למשק מיליארדים.
הכסף שהממשלה מוציאה, בטח כשמדובר בתשלומי העברה לשכבות הנמוכות (כמו קצבת נכות או דמי מחייה לקשישים), מתורגם לצריכה. על הצריכה הזו גובה המדינה מס בשיעור של 17%. אם נניח שרק 70% מהכסף שהזרמנו למשק מתורגם לצריכה הממשלה מקבלת חזרה באופן מיידי 2.8 מיליארד שקל. כדי לפשט נתעלם אף מכך שהכסף הזה שמוזרם לצריכה, מניע את גלגלי המשק, מייצר הכנסה לבעלי העסקים, מייצר מקומות עבודה ומכנסי עוד כסף לקופת המדינה במס הכנסה.
רגע, אבל הגדלנו את החוב, על הגדלת החוב צריך לשלם. נכון, הריבית השנתית על חוב של 23.8 מיליארד צפויה לעמוד על קצת פחות מ-2 מיליארד שקל. סה"כ קופת המדינה נשארה עם עודף של 0.8 מיליארד שקל. בדרך הוצאנו מאות אלפים מעוני, חיזקנו את מערכת החינוך, והצלנו חיים של כמה אנשים. ויש גם רווח עקיף: קשישים החיים בכבוד מכבידים פחות על מערכת הבריאות, תאונות שנמנעות חוסכות הוצאות ביטוח, טיפולים, אבדן ימי עבודה ועוד. ילדים במערכת חינוך בריאה נוטים פחות להתנהגות סיכונית ועבריינית. בסופו של דבר השקעה ברווחתם של אזרחי המדינה הייתה גם מעלה את התוצר כך שגם בלי חנק תקציבי יחס החוב תוצר היה יורד. לאט אבל בטוח.
כדי להפסיק את מדיניות החנק התקציבי ולעבור למדיניות מרחיבה צריך לוותר על הכללים הפיסקליים שמעמידים את צמצום החוב בראש סדר העדיפויות של הכלכלה הישראלית. אך האמת היא שממשלות ישראל כבר מזמן ויתרו על הכללים הפסאבדו-מדעיים שמאחוריהם אין כל טעם וערך, והם נשארו שם כדי לדאוג שהקו תמיד יטה לכיוון החנק התקציבי, כשמידי פעם יודיעו לנו בכובד בראש שהחליטו "לפרוץ" את הכלל הפיסקלי הפיקטיבי. עוני של קשישים ונכים בישראל איננו גזירת גורל. הוא תוצאה של מדיניות מכוונת. אם כחלון ונתניהו היו דואגים לרווחתם של אזרחי מדינת ישראל, דואגים לעתיד הדורות הבאים, טוב אם הם ישנו כיוון, יוותרו על מזבח יחס החוב תוצר ויתחילו להשקיע.
