לפני ארבע וחצי שנים הכירו אלכס, איתי, יונתן, לירון, אבידר, אור, ירון, עידן וברק, כולם צעירים נרגשים ונחושים שהגיעו ללמוד באוניברסיטת בן גוריון. לצד הלימודים האינטנסיביים לתואר החלו החברים להיפגש ו"לשחק ביחד", בתוך המשחק החלו להמציא מערכוני אימפרוביזציה (אילתור), כאלה שלא דורשים שלוש שנות לימודי משחק באקדמיה, אלא רק רצון טוב למפגש משחקי, שחרור והרבה צחוק. אט אט החלו החברים להופיע בפני חבריהם מהמעגל הקרוב שהתרחב למעגלים יותר גדולים והתחום שהחל כתחביב משעשע התפתח. כיום, לאחר ארבע שנים, ההרכב שלוׂפתא (שלוף אותה) שהחליט להיקשר לקהילה ולהשתקע בבאר שבע, ממלא אולמות.
שלוׂפתא הם דוגמא להתמודדות של צעירים בחברה הישראלית עם תחושת חוסר הביטחון התעסוקתי והחברתי המאפיינת את העידן הפוסט-מודרני-קפיטליסטי בו אנו חיים ושדורשת מהם להתחרות זה בזה על מנת לפלס לעצמם דרך בתוך שוק העבודה. לכן הם החליטו לפנות לדרך אחרת ולקחת את האהבה שלהם למשחק, את רצונם להיות קשורים לקהילה ואת אמונתם בטוב האדם ולעשות מזה מפעל חיים.
אולי הם לא מגדירים עצמם ככאלה אך שלוׂפתא למעשה הקימו קאופרטיב של שחקנים ופיתחו שיטת עבודה ייחודית – "בנק השעות". כל תשעת השחקנים שותפים טבלת 'גוגל דוקס' פשוטה וכאשר אחד מהם מחליט שהוא עובד הוא יכול למלא את שעות העבודה שלו באופן עצמאי. "זה מבוסס על אמון מלא" הסביר לי יונתן. "אם לצורך העניין אני בבית ולפתע יש לי מוזה להמציא חלק חדש בהופעה, אני יכול לשבת על המחשב ולכתוב את הרעיון ולאחר מכן למלא את השעות שעבדתי".
יונתן המשיך לתאר כיצד חלוקת האחריות מתבצעת, "אני למשל גם סמנכ"ל הכספים, גם אחראי צלמים, על המוסיקה בהופעות ועוד מלא תפקידים, שמונת החברים מתחלקים ביניהם בלפחות 30 תפקידים".
חוץ מההרכב עצמו שלוׂפתא הקימו סוג של "מעגל שני", קבוצה בפייסבוק שנקראת "החברים של שלוׂפתא"."חלקם הם אנשים שעובדים בתשלום, כמובן עם אווירה טובה, וחלקם זה סתם חברים טובים או אנשים שפשוט רוצים לעזור ולהיות חלק מהיצירה המופלאה", הסביר לי יונתן.
לשוחח דרך המשחק
שדה פעילות מרכזי נוסף, פרט להופעות הוא הסדנאות, שם עובדים השחקנים בעיקר עם נוער בסיכון על הביטחון העצמי ועל גיבוש הזהות. "עשינו סדנה קבועה של פעם בשבוע במרכז לנערות בסיכון בבאר שבע בשיתוף פעולה עם מסל"ן (מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות), זה היה תהליך משוגע, התחלנו בהתלהבות ואז הייתה ירידה, הבנות לא שיתפו איתנו פעולה. חשנו שיש אתגר מאוד גדול שהבנות יצאו 'מהפוזה' של עצמן, הרי לעלות לבמה בלי טקס או הכנה, זה משהו בלתי נתפס בשבילן. בסוף השנה העלינו איתן מופע. אנחנו, ביחד עם ההורים, וזה היה כמעט בלתי אפשרי. בסוף, אחרי ההופעה עשינו מעגל עם הבנות, אני יכול להגיד שלא התרגשתי ככה בחיים. הן עלו לבמה בלי תסריט. העזו וניסו ליצור. תחושת המסוגלות שזה נתן להן, להרגיש שהן שוות משהו".
בנוסף עובד ההרכב גם עם "הצד השני", נוער מחונן שלעתים קרובות נתקל בקשיים רגשיים- חברתיים וכן מצויי בקושי לתקשר. פרט למפגש החינוכי עם בני נוער, ההרכב נפגש עם מבוגרים במקומות עבודה, שם נוגעים בשלל נושאים באמצעות המשחק. בשנה האחרונה ההרכב פיתח סדנה מיוחדת שבנויה ממיני מערכונים בנושא הטרדה מינית, על מנת להתמודד עם תופעה זו במקומות עבודה. "חוץ מזה יכולות להיות סדנאות בכל מיני תחומים," הסביר יונתן, "זה תלוי מה החברה מבקשת, זה יכול להיות בנושא ציונות, מנהיגות או סתם גיבוש וכיף".
אומנות האילתור
"אימפרוביזציה היא אמנות האלתור. בניגוד למופעים בעלי תסריט כתוב מראש, במופע מאולתר השחקנים עולים על הבמה ללא תסריט. כל העלילה, הדמויות, הקונפליקטים והבדיחות מגיעות מתוך עולם האסוציאציות של השחקן שעומד על הבמה. אימפרוביזציה מתמקדת ביופי של ההווה, הכאן והעכשיו. על השחקנים להיות נינוחים ומשוחררים ולסמוך על חוסר הוודאות שתוביל אותם לחוויה אותנטית, מצחיקה ומרגשת", הסביר יונתן. "תפיסת האלתור טומנת בחובה מחשבה כי בכל רגע נתון אנחנו נדרשים להגיב ללא תכנון מוקדם ולרוב במקום לנצל את הסיטואציות בצורה הטובה ביותר אנחנו נתקעים בחששות ומחסומים." לדבריו, "הכלים שיש באלתור הם ללא ספק רלוונטיים לכל דבר בחיים. מאוד חשוב שכל אדם יכיר ב'לא' שיש לו בפנים וישחרר אותו."
תמונת עתיד
לשלוׂפתא הרבה חלומות ותכנונים לעתיד. הם מעוניינים להצעיד קדימה את תעשיית תיאטרון האימפרוביזציה בארץ ולהביא אותו למיין-סטרים. חוץ מזה, הם מתכננים לפתח עוד סדנאות ואפילו להכשיר מדריכי תיאטרון שיוכלו להעביר בעצמם את הסדנאות החינוכיות. "חוץ מזה", הוסיף יונתן "אנחנו חושבים על תוכנית בטלוויזיה" או אולי סדרת טלוויזיה שתהיה מבוססת על אלתור".
