לפני מספר ימים נכנס נשיא חדש לבית הלבן- דונאלד טראמפ, שקמפיין הבחירות שלו היה מלווה בהתבטאויות, שערוריות וסקנדלים רבים. הכניסה של טראמפ מסמלת עידן חדש בפוליטיקה האמריקאית לא רק בגלל הבחירה שלו עצמו והמקום השונה ממנו הגיח לפוליטיקה האמריקאית ביחס לקודמיו הרבים בתפקיד (איש עסקים ללא שום ניסיון פוליטי או אחיזה בתפקיד ציבורי כלשהוא) אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל היחס השלילי והמזלזל שהוא משדר כלפי ערכי היסוד הבסיסיים ביותר של החברה האמריקאית, וביניהם גם אמירת האמת. כך נוצר מושג ה-'פוסט אמת' המסמל ומלווה את המעבר של ארה"ב לפרדיגמה חדשה, שמהווה אתגר גדול ביותר לאנשי החינוך.

אחד הערכים המרכזיים אליהם מחנך כל אדם סביר את ילדיו הוא אמירת האמת. ילדים מתחנכים שלא לשקר, והדבר בא לידי ביטוי גם בערכים הבסיסיים ביותר של התרבות המערבית והיהודית: הדיבר 'לא תשקר' והאמירה של חז"ל 'מדבר שקר תרחק' הם רק שתי דוגמאות קטנות לעניין זה. לא צריך להיות פילוסוף מקצועי או חכם וידען גדול בתורה ובמוסר על מנת להבין מדוע אמירת האמת מהווה עיקרון מחייב ביחסים בין אנשים. הסיבה לכך היא מאוד פשוטה: אמירת האמת היא הבסיס לאמון שקיים בין בני אדם. אנשים זקוקים למידה מסוימת של ודאות בחייהם, והם משיגים ודאות זו ע"י אחיזה בעובדות מסוימות לגבי עצמם, לגבי אחרים ולגבי העולם בכלל, כאשר הם מניחים שהמידע שניתן להם ע"י אנשים אחרים הוא אכן מהימן ומדויק. ברור שישנן טעויות או אי דיוקים בדיווח, למשל- קיבלתי מחבר הוראות הגעה לא מדויקות למקום מסוים או מסרתי שעה לא מדויקת של אירוע מסוים לאדם אחר. אבל, כל עוד הדבר נעשה בשוגג אין זה דומה כלל לאדם שבאופן מכוון מעביר מידע שגוי לאדם מסוים במטרה לפגוע בו או להרוויח מהעובדה שהוא מניח שמה שאמרתי לו אכן נכון, על אף שלא כך הדבר.

במקרים רבים, בני אדם זקוקים למידע לגבי אירועים, אנשים או תהליכים שאין להם אפשרות להיחשף אליו באופן ישיר. למשל, במקרה בו צריך לבחור נשיא למדינה, האזרחים מבקשים להבין האם המועמד הרץ לתפקיד הוא אדם ראוי וכזה שישרת את רצון הבוחר והאינטרסים שלו. אך בעידן בו אנו חיים היום, כאשר חלק גדול מהשגת המידע שלנו לגבי המתרחש סביבנו מתווך באמצעות אמצעי התקשורת והאינטרנט, קשה מאוד לבני אדם להגיע באופן עצמי למסקנה ברורה לגבי נכונות של עובדות מסוימות שיסייעו להם לקבל החלטה מושכלת כיצד עליהם לנהוג, במקרה קריטי כמו בחירת נשיא או במקרים פשוטים ומינוריים הרבה יותר כגון קנייה של מוצר מסוים.

האמונה בכך שבני אדם הם יצורים רציונאליים, שמלווה את החברה המערבית מאז ימי יוון העתיקה ובמיוחד מתקופת הנאורות (לפני כ-250 שנה) מהווה את אחד הבסיסים של המשטר הדמוקרטי. אנחנו מניחים שאם תינתן לבני אדם האפשרות לבחור, הם ידעו להשתמש בשכלם על מנת לקבל את ההחלטה הנכונה עבורם ועבור זולתם. בשם אמונה זו אימצה התרבות המערבית את האמונה בחירות ושוויון, ודחתה מעליה בתהליך ארוך ועקוב מדם לאחר מלחמות רבות את המשטרים הדיקטטוריים והרודניים שמבוססים על ההנחה ההפוכה בדיוק: שבני אדם אינם יצורים רציונאליים, לא יכולים לקבל החלטות מושכלות בעצמם ולכן יש לעשות זאת עבורם- גם במחיר של פגיעה משמעותית בחירות ובשוויון שלהם לפני החוק והשלטון. הערך האפיסטימולוגי (הכרתי) של ידיעת האמת, המבוסס בעיקר על היכולת להבחין בין עובדות נכונות לשקרים, מהווה הרבה מעבר לעניין עובדתי גרידא. הוא התנאי הראשוני ליכולת של בני אדם לחיות בחברה פתוחה וחופשית, וליכולת שלנו להשתמש בכוח הביקורת והטלת הספק לצורך הרחקת אנשים דוברי שקר, שאינם ראויים לאמון בשל כך, מקרבנו. במיוחד כאשר האדם המדובר שואף לאחוז בתפקיד בעל שררה שיכול להשפיע בקלות רבה על חייהם של מיליונים (ויותר מכך).

כיצד כל זה קשור לדונאלד טראמפ? אחד המאפיינים הבולטים בקמפיין הבחירות שלו היה חוסר נאמנות מוחלט לשאלה האם הוא דובר אמת או לא בטענותיו לגבי מועמדים אחרים ולגבי עצמו. לדוגמא: לגבי אובמה, בנוסף לשקר הרווח שהוא למעשה מוסלמי, טען טראמפ שכלל לא נולד בארה"ב (מה שהתברר כמובן כשגוי, וטראמפ עצמו הודה בכך שאובמה נולד בהוואי). לגבי מדיניות ההגירה שלו, טען טראמפ שממשל אובמה מאפשר למאות אלפי פליטים סוריים להשתקע בארה"ב (מה שהוכח כשגוי לחלוטין). לגבי בני הזוג קלינטון, טען טראמפ שביל קלינטון אחראי להסכם NAFTA הידוע כגורם לאובדן של משרות רבות למקסיקו (על אף שבפועל חתם עליו ג'ורג' בוש האב הרפובליקאי שכיהן לפני קלינטון) ושהילרי קלינטון מעורבת ברשת פדופיליה (לגבי זה, אין צורך להגיב).

הנקודה שהפתיעה והסעירה כ"כ את הציבור הליברלי בארה"ב ובעולם לגבי האסטרטגיה הנבזית של טראמפ- לשקר במצח נחושה מבלי לבדוק תחילה את העובדות ולהיצמד להן, ולאחר מכן להאשים את התקשורת עצמה בעיוות של דבריו או בניסיון להתנכל לו, קשורה לא רק לטראמפ עצמו אלא גם לציבור הבוחרים שלו. אנשים אלו, שבאים בעיקר מהאוכלוסיות המוחלשות והמודרות יותר בארה"ב (תושבי הפריפריות והאוכלוסייה הכפרית והפחות משכילה), לא ייחסו כלל חשיבות לשאלה האם טראמפ באמת צודק בטענות שלו והאם יש לו דרך להוכיח את האמירות השערורייתיות וההאשמות חסרות השחר שלו. למעשה, גם כאשר התקשורת (בעיקר בערוצים הליברליים והנוטים יותר לשמאל) הוכיחה פעם אחר פעם שכך הם פני הדברים, ומצאה את טראמפ דובר שקר ברוב האמירות שלו, הדבר רק סייע לכוחו ולא רק שלא הרחיק ממנו את אותם מצביעים, אלא אפילו קירב אותם אליו. התקשורת, שביקשה להאיר את עיני הציבור הרחב לעובדה שהמועמד לנשיאות המעצמה החזקה בהיסטוריה של האנושות הוא שקרן פתולוגי (שבעצמו אוחז בקופת שרצים טפוחה של עבירות מין, העלמות מס והאשמה באונס) סייעה בסופו של דבר לטראמפ לבצר את מעמדו כלוחם בשקרים של התקשורת המכוונים נגדו במטרה לחסלו, ובכך הסיט את תשומת הלב של בוחריו החוצה וניצל את הבוז שחשים רבים מהם כלפי הממסד בכללו, והתקשורת בתוך זה.

גם לאחר שטראמפ נבחר, וקיבל את הזכות להנהיג את ארה"ב לארבע השנים הקרובות (לפחות), לא הרפה מהרגלו והמשיך בדברי השקר שלו, תוך כדי שהוא מכחיש בנמרצות אמירות ששחרר במהלך הקמפיין שלו, על אף שאלו תועדו פעמים רבות בקול ובתמונה שלא משאירה מקום לספק. התהליך הזה הגיע לשיא בטקס ההכתרה שלו, שהתרחש בסופ"ש החולף בוושינגטון ואליה הגיעה כמות אנשים מועטה ביחס לקודמו בתפקיד. כאשר מגיש רשת NBC ראיין את אחת מיועצות התקשורת שלו ועימת אותה עם העובדה הפשוטה שטראמפ משקר גם ביחס לעניין זה (טען שהגיעו למעלה ממליון איש לטקס ההשבעה שלו, על אף שבפעול המספר היה נמוך הרבה יותר), התשובה שלה הייתה מזעזעת בישירות ובחציית הגבולות שלה: "ובכן", טענה המרואיינת, "אפשר גם למצוא עובדות חלופיות" (Alternative facts). כלומר, אין יותר אמת ושקר. לא משנה מהן העובדות באמת, משנה רק באיזה סוג של 'עובדות' אתה בוחר לאחוז.

מה מהווה אוקסימורון ברור יותר מהמושג של 'עובדות חלופיות'? הרי מה שהופך את העובדה לעובדה היא שהיא אמיתית מבלי תלות באנשים שבוחרים לאמץ אותה. עובדות הן עובדות, בין אם אתה בוחר לקבל אותן או לא. זה מה שמבחין בין עובדה לבין דיעה סתם. עובדה לא יכולה שלא להיות אמיתית, ומי שטוען אחרת- או שאינו בקיא בעובדות, או שפשוט משקר. זו ההנחה הבסיסית שהיכולת שלנו לנהל דיון ביקורתי ופתוח כחברה מבוססת עליה. הנחה זו מבוססת על מחויבות ערכית בסיסית יותר להבחנה בין אמת ושקר והנכונות להודות בטעות או לשלם מחיר על שקרים. לתומנו, חשבנו שמחויבות זו הינה אוניברסאלית, חוצת גבולות ולא ניתנת לערעור. מסתבר שטעינו. וברגע שהנחה זו מתערערת, כל המבנה שעליו אנו יושבים כחברה קורס (או לכל הפחות מתערער ונחלש באופן ממשי).

התופעה הזו, של היחלשות ערך האמת והמחויבות אליה, מכונה 'פוסט אמת'. כלומר, מצב בו האמת היא 'פאסה', עניין של 'פעם', משהו מעומעם ששייך לעבר, לתקופה אחרת. במלים אחרות- פעם לאנשים היה אכפת מההבחנה בין אמת לשקר. היום- כנראה שלא. המושג הזה מתכתב עם מושג, יותר נכון עם תקופה הידועה כ-'פוסט מודרניזם'. אחד מהמאפיינים של הפוסט מודרניזם, שאנחנו עדיין מצוים בתוכו במובנים מסוימים, הוא הטענה כי 'אין אמת' וכי יש רק 'נראטיבים'. לכל אחד האמת שלו, וזהו. אין טעם לנסות ולטעון לצדקתך ולנכונות טענותיך ביחס לאדם אחר, כי אין קריטריון אמיתי להשוואה בין טענות. הטענה הזו, על אף הכשל הבסיסי שהיא מכילה (אם אין אמת, גם הטענה שאין אמת אינה אמיתית) השפיעה באופן עמוק על השיח שלנו כבני אדם מערביים. בעידן בו אנו חיים, אנחנו רואים בד"כ את המדע כתחום שעוסק בעובדות ואת כל שאר התחומים (כגון: פוליטיקה, דת וכ'ו) כעוסקים בערכים. ערכים הם עניין סובייקטיבי, ומכאן שכל אחד יכול להגיד ולטעון ככל העולה על רוחו. מעבר לוולגריות שנוצרת כתוצאה מהגישה הזו, היא גם שוכחת שגם בתחומים שאינם 'מדעיים' נטו יש חשיבות גדולה לעובדות, דווקא בגלל שהן קשורות להבחנה בין אמת לשקר, לא רק במובן העובדתי הטכני, אלא גם במובן הערכי-מוסרי. עובדות הן בסיס חשוב בקריטריון להבחנה מוסרית בין התנהגות ראויה ללא ראויה, ולכן עיוות העובדות הוא כשל מוסרי שלא מאפשר קיום של חברה בריאה ותקינה.

מה שמדהים ומטריד כ"כ בגישת ה-'פוסט אמת' (או 'העובדות החלופיות' לצורך העניין) הוא שלא מדובר במקרה בו אדם משקר ביודעין אך מבין שעשה מעשה פסול משום שיש חשיבות לאמירת אמת. אלא ההיפך- מדובר באדם שיודע שהוא משקר במצח נחושה, אך מבחינתו אין בכך שום פסול ממשי. ויתרה מכך- גם בקרב ציבור בוחריו. אנשים שיודעים שמה שאומרים להם הוא שקר, אבל בוחרים להתעלם מזה כי זה לא באמת משנה מה אמיתי ומה לא. אם כך, למה לבחור צד? למה לאמץ נראטיב מסוים אם אין שום דרך להכריע? על בסיס סיבות אחרות, שלא קשורות בכלל לשאלה של אמת ושקר. למשל, תחושות של הזדהות של אנשים עם האדם שמציג גישה מסוימת, השנאה והבוז שמרגישים אנשים כלפי אדם אחר והגישה שהוא מייצג וכו'. תומכי טראמפ, במובן הזה, אינם טיפשים- הם מאוכזבים. האמת אינה נר לרגליהם כי האמת לא מסייעת להם במאבק ההישרדות היומיומי שלהם, בעוד שהצורך לטפח מודל להערצה בדמותו של טראמפ, גם אם הוא משקר להם במצח נחושה ומוכר להם סיפורים שלא היו ולא נבראו- דווקא עוזר גם עוזר. טראמפ זיהה את הצורך הזה, ורכב עליו כל הדרך אל הבית הלבן, תוך שהוא מעוות את העובדות במטרה להרכיב סיפור גזעני, שונא זרים ואנטי ליברלי. בתוך הסיפור הזה, הוא הציג את תומכיו כ-'מדוכאים' ו-'דפוקים' והבטיח להם גאולה, לא פחות מכך. האינטרס שלו והצורך שלהם התמזגו באופן נפלא אחד עם השני. והאמת? השכל הישר? חוש הביקורת? שילכו לחפש את החברים שלהם.

ועכשיו, לנושא שלשמו התכנסנו: חינוך. איך כל זה קשור לחינוך? כפי שאמרנו קודם, אחד מהערכים הבסיסיים אליהם כל הורה סביב מחנך את ילדיו הוא אמירת אמת. היכולת שלנו להבחין בין אמת לשקר היא לא רק תנאי ליחס מוסרי כלפי אדם אחר, אלא גם תנאי קיומי ליכולת שלנו לשמור על תפישות מציאות מובחנת וברורה. אנשים משוגעים, לצורך העניין, הם אנשים שאיבדו את היכולת הזו ואינם יכולים להבחין בין מה שאמיתי ומה שאינו. לכן, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כיצד להבחין בין אמת לשקר ומדוע זה חשוב. אך מה קורה כאשר המסר שמגיע מהתפקיד הבכיר בתבל הוא בדיוק הפוך? במלים אחרות- אם לטראמפ מותר, למה לנו לא? אם הוא מרוויח מזה, מדוע שאנחנו נפסיד? סוקרטס, אבי הפילוסופיה היוונית (והמערבית בכלל), טען כי 'אין אדם שעושה עוול מרצונו'. כלומר, אדם שמבין באמת מה ראוי לעשות, גם יבחר לעשות זאת משום שהוא מבין שעשיית עוול לאדם אחר פוגעת קודם כל במבצע העוול עצמו. אך מה קורה כשנראה שיש אנשים שמרוויחים מעשיית עוול באופן שיטתי, לצורך העניין- הפצת שקרים חסרת תקדים ורסן. אפשר לטעון ולומר שבעצם הוא סובלים מזה, ולכן אין בכך רווח עבורם. אבל כיצד ניתן להוכיח את זה? ומה אם זה לא נכון? איך ניתן לשמר תפישה חינוכית של הגינות בסיסית, שבה ברור כי אמירת שקר היא מעשה פסול משום שהיא פוגעת באנשים?

על השאלה הזו אני מעדיף לא לנסות ולענות לבדי, ולא כאן ועכשיו. עם זאת, אני מאמין אנשי חינוך ואנשים שהשאלה הזו מטרידה אותם ליצור איתי קשר באופן פרטי (רצוי דרך המייל המופיע כאן בבלוג) ולשתף אותי במחשבותיהם בנושא. לאחר מכן, יהיה אפשר לאסוף את ההתייחסויות ולכתוב פוסט המשך בנושא.

המשך יבוא…