השבוע אישרה ועדת העבודה והרווחה את הצעתו של שר העבודה והרווחה חיים כץ לשנות את שמה של קצבת הזיקנה בישראל ל"קצבת אזרחים ותיקים".
"מדובר בצעד שיתרום להרגשתם הטובה של האזרחים הוותיקים" הסביר השר כץ. דבריו הזכירו לי דיון מרתק בו השתתפתי כשסיקרתי את כנס הקואופרציה במצפה רמון. שם פגשתי קבוצת נשים הפועלת להקמת חלופת דיור קהילתית קואופרטיבית לגיל זקנה – והן בהחלט התעקשו על המילה.
כשהציגו את המיזם המרשים והשאפתני שלהן, בסבב ההיכרות שנטלו בו חלק יזמים קואופרטיביים ממגוון נושאים, מיד מיהרו "להרגיע" אותן – 'אתן לא זקנות – אתן מבוגרות'. מיותר לאמר שזה העלה להן את הסעיף. יעל דגן מתנועת הזדקנות בכבוד מיהרה להבהיר שרק בחברה הסוגדת לאידאל בילתי אפשרי של צעירות נצחית – למילה זקן יש קונוטציות רעות. משום כך הזקנים מודרים מחיי החברה, מבודדים, מטופלים הרחק מהעין.
בעבר היתה למילה זקן הדר וכבוד, הנלווים לאדם עתיר ניסיון וידע, שמילא העולם במעשיו. מילה נרדפת לחוכמה. דווקא היום כשתוחלת החיים בעליה משמעותית, ונראה שרובנו לא רק נגיע לגיל זיקנה – אלא עשויים לבלות בו למעלה משני עשורים – המילה מעוררת רתיעה וסלידה.
אפשר להודות בכך – הזיקנה מביאה איתה את קשייה הייחודיים. אובדן כשרים ובריאות, לעיתים אף חולי, כאבים והתמודדות עם נכות. אבל ייתכן ואחד הדברים המפחידים ביותר בזקנה הוא הפחד מאובדן הריבונות, בין היתר בשל אובדן היכולת להתפרנס בכבוד.
ואת הבעיה הזו בדיוק, מבקשת קצבת הזיקנה לתקן, במטרה לאפשר קיום בכבוד גם לזקנים. נוכח התמונות הקשות שאנו פוגשים, של זקנים בגילאים מופלגים המוסיפים לעבוד בעבודות שוחקות כניקיון, או אוספים בקבוקים ופחיות מפחי זבל כהשלמת הכנסה – ייתכן מאוד שנכון היה פשוט להגדיל את קצבת הזיקנה בישראל, ולא רק לשנות את שמה.
