מעניין לראות כי ההסתדרות מותקפת בימים אלו מימין ומשמאל. אם זה הניסיון לאגד את עובדי נמל אשדוד, המאוגדים בהסתדרות מזה למעלה מ-50 שנה, בהסתדרות הלאומית, ואם זה במתקפה המגיעה מצד שמאל, מעיתונות כלכלית חברתית כביכול, ומפעילים חברתיים.
אילו הייתה ההסתדרות ממשיכה בקריסה שאפיינה אותה בשנות ה-90 של המאה הקודמת אולי לא הייתה זוכה להתנגדות כה קשה; אילו הייתה נדרסת תחת גלגלי מהפכת ההפרטה שמוביל כאן רה"מ בנימין נתניהו בשני העשורים האחרונים, אולי אף הייתה זוכה לאהדה.
התוקפים את ההסתדרות, או שמא נכון יותר לומר, המבקשים להחליש את העבודה המאורגנת בישראל, אוחזים בחבל בשני קצותיו ופוסחים על שני סעיפים אם לא יותר. עבורם, ההסתדרות היא התגלמות הגם וגם, כמו בפרסומת המושמעת לעייפה. ההסתדרות היא גם סחטנית, וגם מתרפסת; גם חזקה מדי וגם חלשה מדי; בלתי-דמוקרטית וכופה על חבריה מחד, ומאידך גדולה מדי, מרובדת מדי, מורכבת מדי; עשירה וענייה, זקופה וכפופה; תומכת בחלשים בלבד ומגלה אכפתיות כלפי החזקים בלבד. הסתירה הפנימית לא מרתיעה את מבקרי ההסתדרות.
יש קו המחבר את מתנגדי ההסתדרות לאורכה של החזית הרחבה הנפרשת מולה, ממסדרונות הממשלה ועד מקלדות עיתונאים ועיתונאיות מסוימות, וזו השאיפה לשבור. "כן, לשבור!" כתב לפני כ-85 שנים ז'בוטינסקי כאשר הציב את הבסיס הרעיוני להקמתה של "ההסתדרות הלאומית".
"איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות של הפועלים העברים – חס ושלום", כתב אז ז'בוטינסקי במתק שפתיים. "רוצים רק לשבור את אחת מההסתדרויות של הפועלים, כלומר את ההסתדרות. יותר נכון – רוצים לשבור (וגם ישברו) את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. זה נכון. כן, לשבור".
ובהמשך מפרש ז'בוטינסקי על מה ולמה ראויה ההסתדרות לשבירה, ומדוע הוא מכנה אותה "עבודה זרה". זאת בשל "מגפת השביתות" ומאבקי הפועלים כנגד "ההון הפרטי". ז'בוטינסקי טוען כי העובד השכיר היהודי צריך לראות בעבודתו סוג של עבודת קודש למען הלאום, לראות בעצמו מתנדב, וללכת על עבודתו מתוך אהבת הייסורים, וחלילה שלא יפגע בבעלי הרכוש המעניקים לו פרנסה ברוב טובם. ועוד הוא קובל על גישתם התוקפנית של הפועלים השובתים כנגד יהודים השוברים את השביתה, ועובדים תחתם אצל המעסיקים הפרטיים. במקום אחר קורא ז'ובטינסקי להסתדרות "צלב הקרס האדום", לא פחות, וטוען כי יש לראות בה "גידול ממאיר" שיש להסירו מעל הציונות.
רק הבדלי סגנון מפרידים בין דברי ז'בוטינסקי ב-1932, לבין הטקסטים של השוברים של ימינו. והרעיון הוא אותו רעיון – הסתדרות נאבקת, בעלת עצמה, אשר מסוגלת להביא לעובדים המאוגדים בה הישגים על חשבון ההון הפרטי, הסתדרות שכזו היא לזרא בעיניהם ויש לשבור אותה.
אילו הייתה ההסתדרות ממשיכה בקריסה שאפיינה אותה בשנות ה-90 של המאה הקודמת אולי לא הייתה זוכה להתנגדות כה קשה; אילו הייתה מצטמקת והולכת, מאבדת מכוחה ומחיוניותה, נדרסת תחת גלגלי מהפכת ההפרטה שמוביל כאן רה"מ בנימין נתניהו בשני העשורים האחרונים, מתאדה כפי שהועידו לה מבקריה, אולי אף הייתה זוכה לאהדה. אך חברי ההסתדרות וראשיה, מאז עזב אותה חיים רמון, בחרו לעצור את הסחף והשקיעה, והחלו בבנייתה מחדש.
עמיר פרץ, עופר עיני ואבי ניסנקורן, בנו בעשרים השנים האחרונות מציאות הסתדרותית חדשה. כל אחד מהם בדרכו, הניח קורות משלו על היסודות שהניחו קודמיו, והנה: ההסתדרות היא כיום הדייק האחרון מפני השתלטות מוחלטת של כוחות השוק החופשי כביכול, בארץ ובעולם, על מוסרות החברה.
הישגי ההסתדרות בשנים האחרונות בהנהגת ניסנקורן, בעיקר עבור החלשים ביותר במשק – עובדי הקבלן ומרוויחי שכר המינימום – העלו עשרות ומאות אלפים אל מעל לקו העוני. ההשפעה של העלאת השכר במסגרת הסכמי השכר במגזר הציבורי הייתה בעלת משמעות מקרו-כלכלית, והיטתה את מאזני המשק לכיוון הצמיחה בכח הצריכה הפרטית.
רוחה של המחאה החברתית של 2011 חיה וקיימת בהתאגדויות העובדים החדשות המצטרפות להסתדרות, מבקשות אחר נתיב להגשמת הצדק החברתי שנצעק ונלחש אז כהבטחה. מעטים, אם בכלל, הם איגודי העובדים ברחבי העולם אשר חוו צמיחה כה גדולה במספרי החברים בהם כמו ההסתדרות החדשה בשנים האחרונות. תנופה זו איפשרה להסתדרות לעסוק גם בבניית חזון ומטרות מעודכנים – היותה התנועה החברתית המשמעותית והגדולה בישראל, בעלת מחויבות של אמת לכל חלקי החברה, לשוליים, לפריפריה, למודרים ולשקופים.
כותבי שורות אלה אינם סבורים כי ההסתדרות, על כל הישגיה, היא כליל השלמות. היא צברה לה בוודאי, ברבות השנים, מגרעות, ליקויים והרגלים רעים. עוד יש הרבה מה לתקן בהסתדרות, והביקורת על דרכה של העבודה המאורגנת בישראל והנהגתה היא חלק מהתיקון הזה. אך יש להבדיל בין הביקורת שמטרתה תיקון, ובין תעמולה שמטרתה לשבור – כן, לשבור.
יש הרואים את הצלחתה של ההסתדרות לזקוף קומתה ולהשיג הישגים בעבור חבריה והחברה הישראלית ונתקפים בחלחלה. יש שחושבים שכל ההישגים הללו אינם אלא קמופלאז', וניתן היה להשיג יותר – אילו רק הם היו ליד הגה הקברניט, כמובן. ויש המאמינים כי אם יוציאו עצמם מן הכלל ויעמידו עצמם מחוץ לציבור העובדים הכללי ישיגו לעצמם הישגים טובים ונאים יותר מאלו המושגים כעת. לאחרונים נאמר כי הם כופרים בעיקר, ויש לחשוש כי כאשר יהיו "שם", מבודדים ומוחלשים אל מול מעסיקים דורסניים, כבר לא יהיה מי שיבוא לעזרתם.
המבקשים לראות את הגשמת הדרישה לצדק חברתי, המעוניינים בצמיחה של חברה ישראלית טובה וצודקת יותר, יודעים כי מטרות אלו לא יוגשמו ללא עבודה מאורגנת בעלת עצמה ויכולת פעולה. זאת יודעים גם המבקשים להמליך עלינו את הממון לעד. ולכן, אין להסתדרות הכללית החדשה מוצא מלבד עמידה איתנה על דרכה, רעיונותיה, מאבקה.
