"בסופו של דבר כולם יתפנו" כך אמרה אתמול (רביעי) סטודנטית בת 22 שעלתה לעמונה להתנגד לפינוי, וצדקה – רובם המכריע של הצעירים שהגיעו למחות על פינוי המאחז הבלתי חוקי עמונה, יחד עם עשרות המשפחות שבו, התפנו מבתיהם ללא אירועי אלימות קשים. מעבר לדיווחים על אירועים נקודתיים במהלך הפינוי, אפשר לומר כרגע ובביטחון כי פינוי עמונה של 2017 לא היווה שחזור של אירועי הפינוי האלימים מאוד והריסת תשעת הבתים במקום לפני 11 שנים בדיוק. מחאת תושבי עמונה ומאות בני הנוער שעלו למקום להתנגד לפינוי התנהלה ברובה בתוך קוי גבול ששורטטו מראש, ונראה כי משטרת ישראל נהגה באיפוק – אולי בניסיון לעשות תיקון מאוחר לאירועים של אז, ואולי כדי להראות שיש בה גם צד מכיל, שלא כמו באירועים הקשים בפינוי אום אל חיראן שהסתיימו במותם של אזרח ושוטר.

מבין משפחות המפונים, היו כאלה שחיכו לרגע האחרון אך התפנו מרצון. קשה לומר על אדם שמסכים להתפנות לאחר שעשרים שוטרים דופקים על דלתו כי הרצון הנחה אותו. אורי גולדברג, בן 32, נשוי ואב ל-4 ילדים (8, 5.5, 3.5 ו-10 חודשים) ועובד ככלכלן בלאומית שירותי בריאות, הוא אחד מתושבי עמונה שלא רצו להתפנות, אך החליט כי ייצא מביתו על שתי רגליו. פגשנו אותו במדרשה הנמצאת ביישוב עפרה, הסמוך לעמונה. שבור אך זקוף וגאה בו זמנית, לאחר שזה עתה איבד את ביתו, הוא הסכים לענות לשאלותינו.

"דפקו על דלת ביתנו בערך בשעה 13:00 ואמרו לנו לצאת ולעזוב את הבית", מספר גולדברג, שפתח את הדלת לשוטרים וביקש מהם שיראו לו צו פינוי. "אני בעמונה תשע שנים ואף פעם לא קיבלתי שום צו או התראה" הוא מספר, ומוסיף כי לשוטרים לא היה צו להראות לו. למרות זאת אמר לשוטרים כי הוא ומשפחתו יעזבו מרצון, אך ביקש מהם זמן להפרד. "נתנו לנו זמן להתקפל. אכלנו צהריים ברוגע. נפרדנו מהבית ועשינו קריעה, נפרדנו מהשכנים, ניסינו להרוויח כל דקה נוספת מהבית."

מדוע החלטת להתפנות מרצון?
"לי אישית קשה נפשית שמישהו יסחוב אותי. אין לנו ריב עם השוטרים. הריב שלי הוא עם המדינה, ראש הממשלה וממשלת ישראל. הממשלה הכי ימנית בישראל שלחה שוטרים בשביל להרוס יישוב שקיים 20 שנה. להתעמת עם השוטרים זה להפנות אש לכתובת לא נכונה. רציתי לצאת על הרגליים בצורה מכובדת, ולהיפרד כמו שאני רוצה."

מה הסידור שלכם עכשיו? מה הלילה?
"אנחנו די הומלסים כרגע. עוד שבועיים יהיה משהו. הלילה אנחנו במדרשה. קיבלנו חדר אחד, 20 מ"ר. אתה יכול לתאר לעצמך מה זה אומר. נישאר כמה ימים, נתאפס, נבין מה עובר עלינו ונמשיך הלאה. אנחנו נשתקם מהטראומה הזו."

אם התפנית מרצון, אז למה ברגע האחרון ולא לפני שבוע?
"הפינוי היום זה אבסורד. מבחינתי ההליך לא הסתיים עד הרגע האחרון, וחשבתי שהמדינה תעמוד בהתחייבות למתווה. זה הזוי שאנחנו נמצאים 12 שנים אחרי גוש קטיף, והממשלה לא הסיקה כלום. שוב פונה יישוב, על אף שהיה הסכם של מתווה. גם הבוקר ציפיתי שבג"ץ יתעשת, או שרה"מ יחליט למשול וייצרו את הפתרון. בסופו של דבר פינו אותנו גם ללא פסיקת בג"ץ."

"כרגע אני בכלל לא קולטת מה קורה", אומרת זיווה כץ שהתפנתה עם ילדיה בשעות הבוקר מביתה בעמונה, "אולי זה קשור לעובדה שבעלי נמצא עדיין למעלה". זיוה אומרת כי ההחלטה שלה להתפנות מעמונה נבעה מרצונה לחסוך מילדיה את מראות הפינוי והתחושות העשויות להתפתח אצל מי שחווה זאת על בשרו. כיוון שלא רצתה שיתפנו לבד, ירדה גם היא איתם. על אף הסידורים הזמניים לה ולמשפחתה בעופרה, אומרת זיווה כי "כרגע הרכוש עדיין בבית" ויש מעט דברים שנארזו והושמו ברכב, אך הרכב עדיין על ההר ואין גישה אליו. "אמרו לנו שאחרי שהכל יירגע, יתנו לנו לחזור לקחת את החפצים שלנו".

"ההגדרה של "פינוי מרצון" מאד קשה לי", אומרת כץ בתגובה לדברי, ומסבירה: "כי אני פיניתי את הבית כדי שיוכחו להתבצר בו וכדי לוודא שיהיה לשוטרים קשה מאד להשתלט עליו עם המון חבר'ה. זו היתה הקרבה מבחינתי ואילוץ המציאות לרדת עם הילדים.
לו הייתי נערה ולא אם לילדים הייתי מפונה בסחיבה וכך גם נהגתי בזמנו".

בישוב עפרה הקימו מערך שלם לקליטת המפונים. "לצערנו אנו מנוסים מהרבה הזדמנויות כמו הרס תשעת הבתים ב-2006, מאחז מגרון שהתפנו במורד ההר וסייענו להם, וגם למודי ניסיון מגוש קטיף", אומרת לאה שלם, חברה במזכירות עפרה המתגוררת במקום מזה 28 שנים. "יש כאן עובדות קהילתיות של המועצה שקולטות את המשפחות, מבררות צרכים ועושות חיבורים. מוודאות שכל המשפחה הגיעה ושכולם נמצאים."

מדרשת עפרה (צילום: דבר ראשון).

מרככים את הנחיתה

מה המטרה עכשיו?
"יש צורך להיות ביחד ולעבור את כל השלבים. במדרשה הכינו ארוחת ערב ויש עובדים שקולטים, מרככים את הנחיתה. אנשים נזרקו מהבית שלהם וצריכים חיבוק גדול."

לכמה זמן תטפלו במפונים?
"יש כמה קראוונים לא מוכנים. ניסינו לשבץ כל משפחה לפי צרכיה. רוב המשפחות משובצות מראש לדיור, וישנן משפחות בודדות שלא הסכימו לתכנן שום שיבוץ דיור. צריך לראות מה קורה איתן."

בדרך חזרה מעופרה לאזור המרכז הבחנתי בחבורה של בני נוער מנופפים בדגלי ישראל בצומת הסמוכה לישוב טירת יהודה, במועצה האזורית חבל מודיעין. "אנחנו מסניף טירת יהודה של בני עקיבא" אומרת שולי אברג'יל (20), רכזת הסניף, "באנו לחזק את העם ולעודד את עמונה. להעלות מודעות שזה יום קשה שאחים יהודים מתפנים מביתם." היא הוסיפה כי "אנחנו מתפללים שהפינוי יהיה קל ולא אלים."

"רצינו שאנשים ידעו שאיכפת" – קבוצת בני עקיבא מטירת יהודה, בחבל מודיעין. (צילום: דבר ראשון).

דניאלה ושירי, בנות 14, חניכות בסניף מסבירות כי זהו מפגן ההזדהות ולא הפגנה נגד משהו. "לא יכולנו ללכת לעמונה, אז במקום לשבת בבית ולהתייבש ניסינו ללכת למקומות אחרים. בעמונה יש המון אנשים. אנחנו צריכים להעלות את המודעות במקומות נוספים בכל הארץ. שאנשים ידעו שאכפת. לא חשוב מה הדעה שלך. מפנים עכשיו מישהו מהבית וצריך לחזק אותו. שזה לא יעבור לסדר היום."