אסון המסוקים התרחש בדיוק לפני 20 שנה (4 בפברואר 1997). באסון נהרגו 73 אנשי צוות ולוחמים של שני מסוקים מסוג יסעור שהתנגשו זה בזה. האסון נחשב לתאונה הגדולה ביותר בתולדות צה"ל ובתולדות מדינת ישראל.

שני מסוקי היסעור יצאו בשעות הערב מאצבע הגליל כדי להחליף חיילים במוצבים שברצועת הביטחון בלבנון. "יום לפני האסון הם היו צריכים לצאת אבל הם חזרו בערב כי מזג האוויר לא אפשר. אלו היו ימים של גשם ואפילו שלג" מספרת שאהארבאן, אמא של פאדי קאזמל שנהרג באסון, מבית ג'אן.

באותו ערב שלישי המריאו המסוקים ללא אורות וככל הנראה התנגשו זה בזה מעל המושב ״שאר הישוב״ כאשר מסוק אחד התרסק בקרבת חדר האירוח במושב והשני על עץ בקיבוץ ״דפנה״.

אנדרטת אסון המסוקים (צילום: חן לאופלד/ פלאש 90).

אנדרטת אסון המסוקים (צילום: חן לאופלד/ פלאש 90).

"פתאום הפסיקו כל השידורים והופיעו מבזקים שסיפרו על אסון כבד בצפון. בהתחלה אמרו מסוקים שהגיעו מכיוון לבנון. זה היה דרמטי, הראו תמונות של שרידים מהמסוקים. זה היה תחילת הלילה הכי נורא שאני זוכר בחיי", מספר בועז, אביו של תום כיתאין שנהרג באסון.

בעקבות האסון התכנסה הממשלה והחליטה על יום אבל לאומי. שר הביטחון דאז, איציק מרדכי, מינה ועדת חקירה בראשות מפקד חיל האוויר לשעבר, דוד עברי, על מנת לחקור את נסיבות התאונה. למרות שהוועדה לא מצאה סיבה ברורה שגרמה לתאונה, קבעה הוועדה ש"תאונות אינן קורות, תאונות נגרמות", ולפיכך, המליצה על שורה של המלצות ליישום במערך המסוקים בחיל האוויר.

"לפני האסון אחים לא היו מטופלים על ידי משרד הביטחון, הדגש היה על ההורים. אחרי האסון התחילו להסתכל גם על האחים כמי שצריך ללוות ם אותם", מספרת רעיה, אמו של אבי אפנר. ״הבינו שצריך להתייחס גם לבנות הזוג של הנופלים. היה שינוי רציני בהתייחסות לשכול באופן כללי. האסון היה מחולל שינוי".

מצפה ה-73 במגדל העמק (צילום:דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי).

מצפה ה-73 במגדל העמק (צילום:דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי).

לאחר האסון הדגישו רבים את החלוקה השוויונית של הנופלים בין קבוצות, מגזרים ואזורי מגורים בישראל. יהודים, בדואים, דרוזים, דתיים וחילוניים, מהקיבוץ העיר והמושב. במוסף של מעריב הוצגה מפה ובה ציון מקומות מגוריהם של החיילים, להמחיש כי לכל אזור בארץ היה "ייצוג" והממד הלאומי הקולקטיבי של האסון הודגש מאוד.

גדעון פוזנר היה בן 22 כשנהרג. הוא היה חייל בודד והגיע מאנגליה בשביל להתגייס לצה"ל. "הוא לא היה חייב לבוא,״ נזכר אחיו, סיימון, שבעת מותו של אחיו הצעיר היה בן 26, גם הוא לאחר שירות צבאי. "הוא החליט להתגייס בעקבותיי ובחר להתנדב לנח"ל״.

"גדעון היה בן אדם נעים הליכות. תמיד מחייך וחיובי. תמיד אהב לעזור לאנשים אחרים. שנינו גדלנו על ברכי הציונות מהבית. ולכן היה לנו ברור שאנחנו הולכים לצבא, לשרת את המדינה. גדעון הרגיש הרבה סיפוק ומשמעות במה שהוא עשה".

״בהתחלה הוא היה בחזקת נעדר״

״כשהגיע לארץ, אומץ גדעון על ידי משפחה שגרה בזמנו בקיבוץ ״משאבי שדה״. והוא היה חוזר לשם בסופי שבוע עושה כביסה ומבלה איתם. לקראת סוף השירות בילינו הרבה זמן יחד. היינו מאוד מאוד קרובים. גרנו בארץ לבד בלי ההורים".

״אני זוכר שזה היה הקו האחרון של גדעון", מספר סיימון. "נפגשנו בסופ"ש לפני שנהרג והוא היה מאוד מסוגר. מאוד פחד ממה שהולך להיות. שמשהו יכול לקרות. בכל זאת המשכנו ובילינו סופ״ש נהדר. אחר כך שמענו על האסון בחדשות כמו כולם. בהתחלה כששמעתי ששני מסוקים התרסקו עוד לא היה ברור שזה הוא. חשבנו שזה מסוקים שחוזרים מלבנון וידענו שהוא עולה ללבנון.

גדעון פוזנר ז"ל (התמונה באדיבות המשפחה).

גדעון פוזנר ז"ל (התמונה באדיבות המשפחה).

״כשהתמונה הגדולה התפרסמה בידיעות אחרונות שמו לא פורסם. הוא היה בחזקת נעדר. לא הצליחו לזהות אותו. בערב הגיעו אלינו נציגים מקצין העיר ואמרו שהייתה תאונה והוא עדיין בחזקת נעדר. אבל אנחנו הרגשנו שזה הסוף. אחרי יום אימתו את העניין. באותו רגע כל עולמנו חרב״.

"נשארתי לבד, אין לי אחים ואחיות. עברתי תקופה מאוד קשה. מי שאומר שהזמן עוזר משקר. זה רק נהיה קשה יותר. לאבא היה מאוד קשה עם האסון כלפי המדינה הוא הרגיש שאנחנו תרמנו את הבן והיא לא הצליחה להגן עליו. היה תחקיר מאוד מעמיק בנושא איך התאונה קרתה. זה שבר אותנו, קיבלנו תמיכה וטיפול. הייתה קבוצה של אחים ואחיות וכולנו נפגשנו וקיבלנו טיפול קבוצתי. קיבלנו פסיכולוגים של משרד הביטחון. זה עזר״.

״מה יצא לנו מלבנון?״

שאהארבאן קאזמל מבית ג'אן, אמא של פאדי, שלחם בחיל השריון בחטיבה 7, חוזרת גם היא 20 שנה אחורה, "יורד שלג עכשיו וזה מזכיר לי את היום שפאדי יצא מהבית. פאדי היה מיוחד בשבילי היה הבן המיוחד שלי. היו לו הרבה תכניות, הוא היה מאורס רצה שיהיו לו חיים טובים. תכנן להמשיך לקריירה צבאית. הוא תמיד היה מחייך ונותן, מאוד אהב את הצבא, היה מועמד לקרוס קצינים.

״כשהוא נכנס ללבנון התחילו לי תחושות לא טובות. מחשבות לא טובות. היינו רואים מה הולך שם מצפייה בחדשות. מההרוגים. לבנון בשבילי היתה קללה. הייתה לי הרגשה מאוד קשה. הייתי חולמת שהוא נכנס. ביום האחרון חזר מלבנון אחרי 21 יום עם בגדים מלוכלכים, אמר לי אמא עכשיו יש לי שבוע אתך בבית. הכנתי לו אוכל שהוא אהב.

״התקשרו אליו אחרי כמה ימים וביקשו שיחזור כי רוצים שיכנס ללבנון. הם הלכו ביום שני וחזרו בערב. אמרו שמזג האוויר לא אפשר, שיכנסו מחר. הערתי אותו בבוקר. אמרו לו שיגיע עד 15:00. הכנתי לו אוכל, בגדים, שתינו קפה ושוחחנו. ואז יצא. הייתה לי הרגשה כאילו לקחו את הלב שלי מתוכי. הלכתי להסתכל עליו מהחלון, הוא הלך לארוסתו, כתב לה על החלון היה ערפל, "אני אוהב אותך". נתן לה פרח.

פאדי קאזמל ז"ל (התמונה באדיבות המשפחה).

פאדי קאזמל ז"ל (התמונה באדיבות המשפחה).

״התקשרתי ואמרתי לו ששכח את הדסקית והמפתחות. כשחזר אמר איזה מזל ששכחתי את המפתחות שאוכל לתת לך חיבוק. בשעה 20:30 הסתכלתי בחדשות ודיווחו על 2 מסוקים שהתרסקו. נפל לי הלב. התקשרתי לבעלי בתל אביב. הוא אמר לי למה את דואגת? אמרתי פאדי אמר שהוא נכנס ללבנון עם מסוקים. אמרתי לו פאדי הלך״.

לאחר האסון הצטרפה שאהארבאן לתנועת ארבע האימהות שפעלה למען יציאת צה"ל מלבנון "היינו הולכים לת"א לשכנע חברי כנסת. בעלי היה הדובר שלהם 3 שנים. עד שיצאו מלבנון. זה העסיק אותי מאוד. רציתי לעשות משהו אחרי שפאדי מת. מה יצא לנו מלבנון? יותר מ-1,000 חיילים מתו. רציתי להציל חיי אדם. ביום שיצאו מלבנון הייתי על הגבול״.

שאהארבאן  דרוזית, דתייה, מאוד אוהבת את המדינה ומעריכה את צה"ל אך לדעתה "זאת הייתה טעות. לא היה צריך להיכנס במזג האוויר הזה. מה שמנחם אותי זה שהמטוסים התרסקו בארץ ולא בלבנון. זה היה יכול להיות נורא אם היו צריכים לעשות עסקת חילופי שבויים״.

״תיקון עולם קטן״

"אבי נולד בקיבוץ עלומים. הבן השלישי מבין ארבעת הבנים שלנו גדל והתחנך בקיבוץ" מספרת רעיה אפנר אמו, "אבי היה הילד המיוחד שלי, נפש סוערת, חכם וחד, נפש חופשיה מגיל צעיר. הוא לא היה מוכן לקבל מרות וסמכות מה שגלגל אותו להרבה צרות בבית ספר. כשהוא התגייס זה מאוד הטריד אותנו. אמרתי לו הרבה לנשום עמוק כל השירות. תשתדל לא לענות. אבי שירת בפלח"ן נח"ל.

״הבית שלנו מעורב בין דתי וחילוני. אבי עמד על קו התפר. עוד לא החליט. היה במכינה קדם צבאית ביקיר, בצבא הוא לא חבש כיפה. בפעמים האחרונות שהיה בבית אמר שהוא רוצה לדבר עם ראש המכינה שהיה רב, עניין אותו ההיבט הפילוסופי של היהדות, מוסר, תרבות. אבי נהרג שבועיים לפני חופשת שחרור.

״אבי שירת כמעט כל התקופה בלבנון במוצב ״דלעת״ שהיה כמו הבית השני שלו. הוא היה אמור לחזור ביום שני. שמחנו שנסע במסוקים, חשבנו שזה יותר בטוח מרכב. היה לנו סידור עם אבי שכשהוא מגיע למוצב הוא מתקשר ואומר ״הגעתי״. גם אם היה קורה משהו היתקלות או כל דבר, היה מרים טלפון. גם ב-3 לפנות בוקר.

״אני הייתי בבית, ראינו טלוויזיה, היתה תכנית של מני פאר. פתאום הפסיקו את התכנית והודיעו על התאונה. זה היה ב-20:00. הרגשתי שמישהו בעט לי במפתח הלב. נתתי צעקה. יוסי אמר לי שזה לא יכול להיות הוא. מחכה שהוא יתקשר. הוא לא התקשר.

אבי אפנר ז"ל (התמונה באדיבות המשפחה).

אבי אפנר ז"ל (התמונה באדיבות המשפחה).

אבי היה בין הלוויות הראשונות. לקחתי את העיתון על הבוקר עם התמונות של ה-73. לא הכרתי אף אחד. היו לי שתי רגשות, לא רציתי להכיר אף אחד ומצד שני הבנתי שהם יהיו חלק מהחיים שלי. ישבנו בבית 7 ימים לא ידענו שהוכרז יום אבל לאומי. הבית היה מפוצץ. כל הארץ עברה בבית בשבעה ימים האלה. אחד הדברים שנגעו ללב היתה אישה שבאה אלינו ואמרה שהיא ניצולת שואה, אמרה שהיא לא ישבה אף פעם שבעה ״אבל אתכם אני רוצה לשבת״.

״קצת אחרי השבעה התחיל להיווצר קשר בין המשפחות. 73 משפחות שהן חתך רוחב של החברה הישראלית, של הצבא, ללא הבדל גזע או מיקום. היינו ביחד כולנו. להגיד לך שאני לא כועסת על חיל האוויר אני כועסת זאת הייתה פשלה של חיל האוויר. אבל במשפחה שלי חשבנו מה יקדם אותנו בחיים. באחד הלילות של השבעה כשכולם הלכו הבטחנו שאנחנו לא נופלים ומבחינה משפחתית אנחנו קמים ומנתבים את האנרגיות. הנופלים באו מכל הקשת ומכל המגזרים, כולם החליטו שהם ממלאים את החובה האזרחית ומתנדבים לשרת קרבי ועוד בלבנון. ללבנון לא הגיע מי שלא רצה. הם עשו את זה כי חשבו שצריך.

״הרגשנו שאם הם היו מוכנים להקריב את חייהם בלבנון אז אנחנו בחברה הישראלית צריכים לדאוג שתהיה חברה יותר מתוקנת. זאת הדרך שלנו לעשות את זה. להגיד החברה הישראלית יש בה מגוון ויש כל כך הרבה קיטוב ומחלוקות ושסעים. אנחנו רוצים להגיד אנחנו חברה אחת. דרך הסיפור של הבנים.

״היום הברירה שלי היא לא לעשות כלום ולהישאר בתוך הבור והשכול הזה או לנסות לעשות תיקון עולם קטן. ואז אולי הסיפור שלנו גם המדיני והצבאי ישתנה. עבורי יום היציאה מלבנון היה אחד הימים הכי קשים. גם בגלל ההחמצה הזאת אם היו יוצאים 5 שנים קודם אבי לא היה נהרג. ה5 שנים לא שינו שום דבר. היה לי יום נוראי. חושבת שאסון המסוקים משול לרעידת אדמה בחברה הישראלית. אין לי ספק שהוא היה קטליזטור ליציאה מלבנון״.

״ערבים אחרי ארון של חייל יהודי״

בועז כיתאין מנווה שלום, אביו של תום ששירת בפלח"ן נח"ל, מספר ששנה לפני הגיוס שאל את בנו לאן הוא רוצה להתגייס, "תום אמר שיש לו דילמה מצד אחד יש לו כושר קרבי ומצד שני הוא מנווה שלום ואם יאלץ להרוג זה יצור חיכוך.

"באותו יום כשהלך לא הספקתי להיפרד ממנו, הצטערתי על כך מאוד, עברו כמה שעות, פתאום הפסיקו את כל השידורים, מבזקים שסיפרו על אסון כבד בצפון. בהתחלה אמרו מסוקים שהגיעו מלבנון. זה היה דרמטי. הראו תמונות של שרידים מהמסוקים. זה היה תחילת הלילה הכי נורא שאני זוכר בחיי.

״ידענו שהוא טס, אבל אולי לא עלה בסוף, אולי יש ניצולים. לפנות בוקר הגיעו חיילים מקצין העיר והודיעו לנו. החיים שלנו השתנו. הוצפנו בתקשורת. בלוויה שהייתה ביום שאחרי הגיעו כל מיני אנשים חשובים. חבר שלנו, המורה של תום, אמר שהלוויה מאוד מיוחדת בגלל שהוא לא זוכר לוויה שכל כך הרבה ערבים הלכו אחרי ארון של חייל יהודי.

תום כיתאין ז"ל (התמונה באדיבות המשפחה).

תום כיתאין ז"ל (התמונה באדיבות המשפחה).

״בבית הספר שלימדתי ניגש אלי ילד ערבי מאבו גוש לחץ את ידי ואמר למרות שתום הוא חייל אני מצטער עליכם. אני החלטתי שלא אפסיק את תפקידי, אשתי כתבה ספר יצאה מנווה שלום והלכה למקום אחר.

״אני המשכתי. בנווה שלום הייתה סיטואציה מורכבת, מצד אחד אנשים כואבים מצד שני אמרו שעם כל הצער לא יכולים להרשות לעצמנו הנצחה לתום. רצינו לשים שלט "תום ילד של שלום שנהרג במלחמה". בכפר לא חשבו שיש מקום. שמישהו יחשוב שאנחנו בעד המלחמה. פרץ משבר די רציני, בסוף הוחלט לעשות את השלט. אבל נשארה צלקת. דניאלה, אשתי, נפגעה מחברים ערבים. הייתה התרחקות מסוימת. אבל למרות הקושי הצלחנו להתגבר ולמצוא מענה אז סימן שאפשר גם על דברים קשים להתגבר אבל יש לזה מחיר.

״אחרי האסון, לא היה לנו כעס, בטח לא על הטייסים. הדבר היותר משמעותי זה שאנחנו התחנכנו בקיבוץ שובל של השומר הצעיר. הייתי מאוד מחובר לערכים של השמו"צ. המחויבות לביטחון הייתה מעל ומעבר. העניין הוא שלא פחות חשוב הייתה התובנה שבלי שלום הביטחון האמתי לא יגיע.

״בגלל זה היינו גם ביחידות הקרביות וגם פעלנו לקדם שלום. מדינת ישראל ברור שלא עושה את מה שאפשר כדי לקדם את השלום, מדינת ישראל המושתת על ערכים דמוקרטים יהודיים שמבוססת על מגילת העצמאות חותרת תחת הערכים האלה. הפוליטיקאים, מי שחושב שמדינת ישראל תהיה מדינה דו-לאומית או מדינה שוללת זכויות מערבים וגורמת לה להיות מדינה לא דמוקרטית.

״מקומם אותי גם שאי אפשר לדבר על זה. אפשר להגיד שהשמאל הוא בוגד אבל לא ניתן להגיד שהימין הוא הבוגד. למה עדיין אין לנו ביטחון? כי אין לנו שלום. יש פה בעיה שלא מרבים לדבר עליה צבא העם נהפך להיות צבא חצי העם. אנשים משכבות יותר מבוססות יותר ויותר דואגים ללכת למקומות שיתנו להם תועלת״.