אסון המסוקים בפברואר 1997 , היה האסון הצבאי הגדול ביותר בתולדות המדינה. התנגשות בין שני מסוקי יסעור, בעת שהובילו לוחמים למוצבי צה"ל ברצועת לבנון, הביאה למותם של 73 חיילים ואנשי צוות. חודשיים אחרי האסון, קמה תנועת המחאה "ארבע אימהות" שדרשה להוציא את צה"ל מלבנון. ב-24 במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון הראשונה, הוציאה ממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, את כל כוחות הצבא הישראלי מדרום לבנון.

אסון המסוקים 1997 (צילום: סוכנות AP).

שתי שאלות מהותיות עולות ממהלך עניינים זה. ראשית, האם היה זה גודלו של האסון, ותנועת המחאה שהתעוררה בעקבותיו, שהובילו להחלטה לסגת מלבנון או שמא היו גורמים אחרים שהניעו את המהלך; ושנית, מה היו ההשפעות של האסון ותנועת המחאה על האופן בו מנהלת מדינת ישראל עימותים צבאיים.

18 שנים בבוץ

מלחמת לבנון הראשונה פרצה ב–5 ביוני 1982. בתגובה לניסיון התנקשות של מחבלים פלסטינים בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, הפציצה ישראל תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות על יישובי הצפון והשתמש בכוחות השריון הקטנים שעמדו לרשותו לתקיפת גבול ישראל. ב-29 בספטמבר של אותה שנה נסוג צה"ל מביירות, בירת לבנון, ובכך באה המלחמה לסופה הרשמי. אך כוחות צה"ל נשארו פרוסים בלבנון במה שכונה "הבוץ הלבנוני", ביטוי לתחושת חוסר התוחלת והסוגיות המוסריות המורכבות שעלו מהשהייה הארוכה בשטח.

שלוש שנים אחרי שוך הקרבות, ביוני 1985, החליטה ממשלת האחדות הלאומית על ונסיגה לקו חדש של מספר קילומטרים בדרום לבנון, שכונה "רצועת הביטחון", שמטרתו המוצהרת הייתה להגן על יישובי ישראל לאורך גבול הצפון. בשנים של פרישת צה"ל ברצועת הביטחון נהרגו יותר מ–20 חיילים בשנה בממוצע.

כאמור, רק במאי 2000 עזב החייל הישראלי האחרון את רצועת הביטחון.

"לזעזע את הקיפאון שנוצר בממשלה"

"בראשית הדרך היה הרבה אנטגוניזם כלפינו בעיקר בגלל שהצבא משרת בלבנון ואנחנו עומדות בצמתים וקוראות ליציאה משם", סיפרה לדבר ראשון אורנה שמעוני, שהייתה ממנהיגות תנועת ארבע אימהות.

"אך במשך השנים הפעילות האטרקטיבית והמגוונת והעקביות שלנו יצרה יחס אחר" הוסיפה, "היה לנו אופן מאבק חדש, מאוד לא מוכר, כזה שמגיע לסלון הבתים. הבאנו איתנו את סגנון המסעות – מסעות אופניים אל ראשי העיר בישראל, מסע טרקטורונים אל התעשיינים, ג'יפים אל ערוצי התקשורת, מסע אל ליבו של השוק למפגש עממי, מסע מוניות אל האוניברסיטאות. והתקשורת צילמה, רצינו להגיע אל ליבו של הציבור הישראלי".

לדבריה, נקודת מפנה משמעותית בתמיכה הציבורית במטרתן הייתה כשהצטרפו אליה גברים – לוחמים שהשתחררו מצה"ל ושירתו שנים ארוכות בלבנון. "זה נתן כלים לוויכוח בלי רגשי נחיתות" הסבירה שמעוני, "ראשי ערים, שרובם היו תתי אלופים או אלופים במיל', קיבלו קשה את האמירה שרצועת הביטחון לא מגנה על הצפון ובכך לא מגנה על המדינה".

שמעוני הזכירה כי מי שלבסוף הוציא את צה"ל מלבנון היה ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. לדבריה, "היינו קטליזטור אבל ההכרעה בפירוש של ברק." היא הוסיפה כי גם כמות ההרוגים הכריעה בסופו של דבר את הכף, "מספרי הנופלים הלכו וגדלו. בהתחלה היו 17 הרוגים בשנה, אחר כך המספר עלה ל-25 הרוגים, ובשנה בה קמה התנועה, 1997, המספר עמד כבר 112 הרוגים".

אורנה שמעוני ובנה, סגן איל שמעוני, שנהרג ליד מוצב ריחן שבלבנון בספטמבר 1997 (התמונה באדיבות המצולמת).

פעילותה של התנועה עוררה ויכוח נוקב. "אמרו שהפעילות של 'ארבע אימהות' מרפה את ידי צה"ל ואולי מורידה את המוטיבציה ומחלישה את צה"ל" נזכרה שמעוני, "זה ויכוח לגיטימי. מוטב היה להתווכח כדי לזעזע את הקיפאון שנוצר בממשלה. 15 שנה שיושבים ברצועת הביטחון. גם אם באמירה זה הוריד את המוטיבציה, היה חשוב להגיד לממשלה 'עצרי רגע את הקיפאון. בואי תחשבי שוב'".

בהקשר זה, הדגישה שמעוני את חשיבות התזמון של הבעת הביקורת. "כשהמלחמה מתנהלת בכל עצמתה אני לא נוהגת להתראיין ולהביע עמדה שמרפה את ידי הצבא, הדיבור הוא תמיד מול המדינאים" הסבירה, "אך כשמלחמה נמשכת ונדמה לי שהמטרות הושגו והשהייה מביאה תחושה שנשארים בשטח לאחר השגת המטרות, ואז מזנבים בנו ללא הפסק, כאשר הצבא יושב כבט"ש (ביטחון שוטף, מ.ר.), הוא כבר לא בקרב – בנקודה הזאת מותר לתנועות מחאה להגיד אמירה. לא לאפשר את הרוגע. כל הזמן תתמודדו האם הצעד הזה נכון – תמיד מול הדרג המדיני, אף פעם לא מול צה"ל".

ד" ציפי ישראלי: "בהתחלה לא דיברו על אסון המסוקים בהקשר של השהייה בלבנון. בחודשים הראשונים התעסקו בעיקר בשכול הלאומי

גם כיום, 17 שנים אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון, רבים מותחים ביקורת על פעילותה של ארבע אימהות. במאמר שפרסם בערוץ 7, במלאת עשור לאסון המסוקים, האשים ח"כ יולי אדלשטיין את התנועה בכך שיצרה דה-לגיטימציה לסיכון חיי חיילים למען שמירה על ביטחון המדינה.

אדלשטיין קישר בין היציאה מלבנון למלחמת לבנון השנייה וכתב כי "מי שהפך את היוצרות והנחיל בתודעה הציבורית את העיקרון לפיו יש לשמור על חיי חיילים גם במחיר פגיעה ברמת הביטחון לאזרחים, נעלם כלא היה לנוכח הפגיעה הקשה בעורף החשוף בקיץ 2006. הייתי מציע למקבלי ההחלטות לחרוט בזיכרונם היעלמות זועקת זו, בעת שיעמדו בפני הכרעות מדיניות. אל להם לקובעי המדיניות להיגרר אחר תנועות מחאה חולפות מעין זו של 'ארבע אמהות' כשעל הפרק עומדות סוגיות מדיניות בעלות השלכות כה מרחיקות לכת".

חידוד של הלכי רוח קיימים

פרופסור אודי לבל, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל ומרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים, טען  שפעילותה של תנועת ארבע אמהות נגעה בעצבים חשופים של החברה הישראלית. "'ארבע אמהות' למעשה חידדה את הלכי הרוח שהיו בישראל מאז מבצע שלום הגליל, על כך שהשהות של צה"ל בלבנון משולה לכניסה לביצה. זה הדימוי שהיה מקובל מאז 1982, בדומה לדימוי שיש היום לגבי כל כניסה של צה"ל לעזה", הסביר.

לדבריו, גם 16 שנה לפני אסון המסוקים, ידעה כבר כל אם עבריה ש"לבנון שווה אסון", ושממנה "חוזרים רק בארון עבור אריק שרון", כלומר – לא מקום שיש הצדקה לשהות בו, "אז כמובן שאחרי אמביוולנטיות ארוכת שנים ביחס לשהות הצה"לית בלבנון, שהייתה לה אחיזה כה עמוקה בשיח הישראלי – היה קל לתנועת 'ארבע אמהות' להציג את האסון כקש ששבר את גב הגמל ושבעקבותיו פשוט צריך לצאת כמה שיותר מהר מאותה ביצה מסוכנת ומיותרת", אמר לבל.

"בשלב זה, לא היה סיכוי בכלל לשיח בדבר הסיכונים שביציאה, כמות חיי אדם האזרחיים שהשהות בדרום לבנון חוסכת, תסריטי ההתעצמות של חיזבאללה וכדומה" הוסיף, "הכל נסוב סביב פרמטר אחד שרק אותו ראו: מחיר חיי החיילים. 'ארבע אמהות' הובילה לכך שרק דרך המשקפיים הללו הביטו על השהות בלבנון. אמא שהגיעה עם בנה לגיוס בבקו"ם שיננה לעצמה 'רק לא ללבנון', למרות שלבנון כלל לא הייתה האתר שבו נהרגו מרבית החיילים. כמובן שהתלוותה לזה האווירה שהציגה את החיילים כילדים וקיבעה רגישות רבה יותר לחיי חיילים מאשר לחיי אזרחים".

פרופ' אודי לבל: "הכל נסוב סביב פרמטר אחד שרק אותו ראו: מחיר חיי החיילים. 'ארבע אמהות' הובילה לכך שרק דרך המשקפיים הללו הביטו על השהות בלבנון"

"ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה זעקה במספר מקומות בדוח כי משיקולים של רגישות לחללים צבאיים לא בוצעו פעולות הכרחיות שהיו יכולות להוביל להפסקת ירי הטילים על אזרחי הצפון" סיכם לבל, "האזרחים, ברובם, לא שותפים לתפיסה הזאת. יש חוסן אזרחי לעבור תקופות קשות עם מחירים משמעותיים, אך אפשר לומר שעד היום המדינאים, ובעיקר בכירי הצבא, ולא רק בישראל, משוכנעים שנפילת חיילים היא תסריט שהציבור לא יוכל לעמוד בו".

השפעה מינורית

ד"ר ציפי ישראלי, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, שותפה אמנם לביקורת של לבל על השינוי התפיסתי ביחס לערך חיי החיילים, אך טענה כי מה שהביא לבסוף ליציאה מלבנון הייתה קומבינציה של סיטואציות. "אסון המסוקים היה הגל הראשון מתוך רצף של אסונות קשים מאוד בסוף שנות ה-90, וזה בשילוב עם מנהיג חזק, אהוד ברק, מה שיצר את המציאות שאפשרה את המהלך", אמרה. ישראלי הדגישה כי "מ-1986 עד 1996 כולם הסכימו על השהייה ברצועת הביטחון".

ישראלי הוסיפה כי העיסוק של החברה הישראלית, במהלך שנות התשעים, בהסכמי השלום יצרו אווירה של נורמליזציה, "שהולכים לכיוון יותר טוב. המלחמה האחרונה הייתה לבנון ב-82'. זה עשור שאם עוסקים בצבא וביטחון, עוסקים בתאונות אימונים – כמו אסון הכבל, רולטת הרשת, צאלים א' וב'. בהתחלה לא דיברו על אסון המסוקים בהקשר של השהייה בלבנון. היה ויכוח האם זה קשור ללבנון או שזה יכול היה לקרות במדבר יהודה. בחודשים הראשונים התעסקו בעיקר בשכול הלאומי ובוועדת החקירה. רק 8% מכלל הסיקור הביטחוני היה בהקשר של לבנון".

פגישת ראש הממשלה אהוד ברק עם אורנה שמעוני מארגון "ארבע אמהות", בקיבוץ כפר גלעדי בצפון, 1999 (צילום: עמוס בן גרשום/ לע"מ).

לטענתה, התפיסה כי ל'ארבע אמהות' הייתה השפעה משמעותית על היציאה מלבנון היא מוטעית. היא מאמינה כי "הרצף של שנת 97' עשה את האפקט הגדול. חצי שנה אחרי אסון המסוקים היה את אסון הסלוקי (תאונה מבצעית בדרום לבנון בה נהרגו חמישה לוחמים וחמשה נוספים נפצעו, מ.ר.) ושבועיים לאחר מכן את אסון השייטת (קרב בו נהרגו 12 לוחמי שייטת,נפצעו ארבעה וגופת אחד החיילים נשארה בשטח, מ.ר)". ישראלי הוסיפה כי "בשלב זה הייתה עדיין התנגדות רחבה מצד הציבור והממשלה ליציאה, ובסוף אותה שנה התקבלה בקבינט החלטה כי צה"ל יישאר בלבנון:.

תפנית נוספת אותה ציינה, הייתה האירוע בו נהרג תא"ל ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון, ממטען צד בפברואר 1999. באותו פיגוע נהרגו גם נהגו, רס"ב עימאד אבו ריש, קשרו סמ"ר עמר אל-קבץ וכתב קול ישראל בצפון אילן רועה. פיגוע זה אירע  חמישה ימים בלבד אחרי נפילתו של מפקד סיירת צנחנים, איתן בלחסן, בהיתקלות עם כוחות חיזבאללה.

"הם היו מאוד מאוד בכירים. אהוד ברק הגיע לנחם המשפחות ויום אחר כך הכריז שאם יבחר לראשות הממשלה הוא יוציא את צבא מלבנון" הסבירה ישראלי, "היה לזה אפקט מדהים – מגיע הביטחוניסט ואומר שצריך לצאת מלבנון. אחרי מספר ימים משתנים כל הסקרים. פתאום יש סיקור תקשורתי אוהד ליציאה מלבנון, למרות שמ-98' עד הנסיגה הייתה ירידה דרמטית במספר ההרוגים".

"זה נדיר, אבל קורה פעם בכמה זמן, גם רבין היה כזה" הוסיפה, "אדם שאם הוא אומר שלצאת מלבנון זה טוב למדינה, כולם הולכים אחריו".