ביום שני השבוע נפגשו נציגי קרן המטבע הבינלאומית, כדי לדון בשאלת המשך השתתפות הארגון בהלוואות ליוון. יוון נמצאת בעיצומו של משבר חוב אדיר, והסדר החוב איתה כיום הוא "לחלוטין איננו בר קיימא", לדברי נציגי הקרן.
עם זאת, בגרמניה מתעקשים להמשיך את הסדר החוב כמעט כמו שהיה, וביום שני נשמעה ביקורת חריפה כלפי עמדת הקרן מצד פוליטיקאים גרמנים ואירופאים, אשר טוענים כי הערכות הקרן "מבוססות על מידע שיקרי". גרמניה וקרן המטבע נמצאות במאבק ארוך על מתווה החוב היווני.
מה עומד מאחורי התנגדותה העיקשת של גרמניה למחיקת החובות ליוון? קרן המטבע, הממשלה האמריקאית וכלכלנים רבים טוענים בתוקף כי אין מנוס מצעד כזה, כדי להימנע מקריסה מוחלטת של הרפובליקה ההלנית. ובכל זאת, לדברי וולפגנג שוובלה, שר האוצר הגרמני, "יוון צריכה לעמוד בתנאי החוב, או לעזוב את האיחוד".
נראה כי גרמניה מתנגדת בעקביות למדיניות שעשויה להוציא, סוף סוף, את אירופה מהמשבר בו היא מצויה מאז שנת 2009. האם חוסר המוכנות להתפשר מקורו באמת באידאולוגיה הקפדנית של הגרמנים לגבי "החזר חובות בזמן", כמו שטוענים פרשנים רבים? אם לא, מה מניע את גרמניה לדחוף בעקביות את יוון, ומדינות רבות אחרות בפריפריה של אירופה, למיתון חריף כבר קרוב לעשור, מיתון הגובה מחירים אנושיים כבדים.
האיחוד האירופי- איחוד מוניטרי בלבד
התחלה של תשובה אפשרית לשאלה זו, קשורה במבנה הפוליטי של האיחוד האירופי, שנוסד בצורתו הנוכחית ב-1992, כאיחוד מוניטרי של מדינות ביבשת. משמעות הדבר היא שמדינות אלו חולקות את אותו המטבע (היורו), וקיים גוף אחד – הבנק האירופי המרכזי (ECB), הקובע כמה ממטבעות כאלו יהיו בשוק, ומה יהיה ערכם.
עם זאת, באמנת מאסטריכט, אמנת הקמת האיחוד שהשבוע מלאו 25 שנים לחתימתה, הוחלט כי האיחוד לא יכלול איחוד פיסקלי, בניגוד לאיחודים כלכליים אחרים, דוגמאת ארה"ב, בה המדינות השונות חולקות את הדולר כמטבע משותף, והממשלה הפדרלית שולטת בתקציב המדינה. משמעות הדבר היא שכל מדינה באירופה מנהלת משק עצמאי ונפרד, ומקבלת החלטות ריבוניות עליו דרך תקציב המדינה, אך ללא שליטה על המטבע.
בכל איחוד מוניטרי קיימים אזורים עשירים יותר ועניים יותר. הבעיה היא שהון נוטה להתרכז באזורים העשירים, ולברוח מהעניים. למה? ניקח לדוגמא את ארה"ב. רוב החברות המספקות שירותים ממוקמות באזורים העשירים – לצורך העניין ניו יורק. אזרחי אוהיו קונים שירותים מחברות אלו – ובתהליך זה הכסף יוצא מאוהיו ומגיע לניו יורק.
כאן נכנס תפקידו של האיחוד הפיסקאלי. הממשלה האמריקאית גובה מיסים על רווחי החברות בניו יורק ואיתו משקיעה, דרך תקציב המדינה, באוהיו. באופן זה ההון שהורווח בניו יורק מושקע חזרה באוהיו.
לא כך הדבר באירופה. גרמניה, הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, והגדולה ביותר באירופה, מתפקדת כ"שואב אבק כלכלי". באמצעות הייצוא הגדול שלה למדינות האיחוד, ובזכות המרכז הפיננסי בפרנקפורט – הגדול ביותר בגוש היורו – גרמניה, או ליתר דיוק הבנקים הגרמנים, שואבים את ההון ממדינות האיחוד אליה. בהיעדר איחוד פיסקאלי, ההון הולך ומתרכז בידי בנקים גרמניים, ומרושש את שאר היבשת.
מדיניות של מיתון
האינטרס הטבעי של הסקטור הפיננסי הגרמני הוא להגביר את תנועת ההון מאירופה אליה, ובכך להגביר את רווחיותה. כלכלנים רבים ביקרו בעבר את גרמניה על הניסיון ליצור, בכוונת תחילה, מיתון בשאר היבשת. בדוח השנתי של משרד האוצר האמריקאי לקונגרס, מופיעה טענה זו ברציפות מאז 2011.
דוגמא מובהקת למדיניות זו ניתן לראות בתנאים לחברות באיחוד, שהוכנסו לאמנת מאסטריכט בהובלת גרמניה. תנאים אלו דורשים ממדינות החברות באיחוד לעמוד בתנאים דרקוניים של חוב ביחס של 60% לתוצר המקומי הגולמי, וגירעון מקסימלי בתקציב השוטף של 3%. זוהי מדיניות צנע המכתיבה חנק תקציבי ומגבילה את צמיחת המשק. מאז חתימת האמנה, גרמניה התמקמה כמובילת הצנע האירופאי בדרישתה ל"אחריות תקציבית"- מדיניות מצמצמת.
למה שגרמניה תהייה מעוניינת במצב כזה? באופן אבסורדי, מיתון בחלקים שונים של אירופה דווקא מגבירה את הרווחיות של גרמניה – ובעיקר של הבנקים הגרמניים. במשק הגרמני קיימים תנאים המאפשרים עמידה במיתון, בין היתר בזכות הורדה משמעותית בשכר העובדים בתחילת שנות ה-2000, אשר הגבירו את רווחיותן של החברות הגרמניות.
למיתון באירופה יש כמה יתרונות עבור הבנקים הגרמניים: קודם כל, מי שרוצה להשקיע ביורו בוודאי שלא ישקיע במשק במיתון. גרמניה היא המועמדת המובילה להשקעה היות והכלכלה שלה יציבה, וקיים בה מרכז פיננסי גדול. במצב כזה, ככל שגרמניה בולטת ככלכלה היציבה ביותר, אג"ח של בנקים גרמניים הופכות אטרקטיביות יותר. משקיעים ביורו, יעדיפו ללוות מבנקים גרמניים על פני בנקים במדינות במיתון על סף מיתון.
סיבה מרכזית נוספת קשורה בשווי האג"ח הממשלתי של מדינות אירופה הפריפריאליות, כמו איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. ככל שמדינות אלו יכנסו למיתון עמוק יותר על ידי מדיניות חנק תקציבי, כך תעלה התשואה על האג"ח אותן הן מוכרות. הסיבה לכך היא שככל שההשקעה נחשבת "מסוכנת" יותר, כך עולה הריבית עליה. הבנקים הגדולים בצרפת ובעיקר בגרמניה מחזיקים בכמויות גדולות של אג"ח כאלו, ומרווחים ככל שהריבית עליהן עולה. נכון להיום, דויטשה בנק, בנק ההשקעות הגרמני הגדול, מחזיק באג"ח איטלקיות בשווי של 11.76 מיליארד יורו ובאג"ח ספרדיות בשווי 44.6 מיליארד.
לבסוף, כפי שמשרד האוצר האמריקאי חוזר וטוען מזה שנים, ע"י חברות באיחוד המוניטרי זוכה גרמניה לשימוש במטבע בערך מופחת בהרבה משווי המטבע שהיה לה לולא היורו. הסיבה לכך היא שערך היורו נקבע ע"י תפקודן של כלל הכלכלות בגוש. גרמניה היא משק חזק בהרבה ובפער גדול מעל כל הכלכלות האחרות ביבשת. כך, גרמניה יכולה להחזיק במטבע חלש, למרות תפקודה החזק – דבר שהופך את הייצוא הגדול שלה לרווחי בהרבה. ככל שמדינות נוספות בגוש מתפקדות פחות טוב, כך ערכו של היורו יורד ורווחיותן של חברות גרמניות עולה.
לכן גרמניה עשויה להחזיק בעמדה מוטה מקדמית כלפי מדיניות דיפלציונית, בניגוד לטובתן של מדינות אירופה האחרות, החלשות יותר. כפי שאמר חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ לעיתון הבריטי 'טלגרף' לפני כחצי שנה, "היעדר כל אופן לאיזון הבדלי ההון באירופה הוא הכישלון הגדול של היורו".
עם זאת, ניסיונותיה של גרמניה לכפות מדיניות של מיתון ע"י חוקי הצמצום התקציבי נכשלו. רוב מדינות אירופה, כולל יוון, לא עמדו ביעדי הגבלת הגירעון. וב-2010, כשהמשבר הכלכלי הגדול של זמננו הכה באירופה, נפתח חלון הזדמנויות בעבור גרמניה לכפות את מדיניות הצנע שלה על שאר היבשת.
המשבר – דוקטרינת ההלם
בסוף 2009 הגיעו גלי המשבר במערכת הפיננסית בארה"ב לאירופה, ואיימו להביא לכדי קריסה כלכלית של מדינות אירופה הפריפריאליות. ערב המשבר הודיעה גרמניה כי לא תיתן גיבוי למדינות אירופה, וכי כל מדינה ביבשת תעמוד לבד בניסיון להתמודד עם משבר החוב. צעד זה החריף את מצבן של מדינות אירופה הפריפריאליות, שרמת הסיכון של ההלוואות שניתנו להן עלתה משמעותית – ואיתה הריבית על הלוואות אלה. ללא תמיכתה של גרמניה, הסיכון על עסקאות איתן עלה מאוד.
באופן זה, החריפה בגרמניה את המשבר במדינות אלו, במהלך המזכיר את דוקטרינת ההלם של נעמי קליין. המשבר, שהתחיל בארה"ב, נוצל ע"י גרמניה לצורך חיזוק מעמדה שלה על חשבון שאר אירופה.
יו"ר קרן המטבע הבינלאומית מותחת ביקורת על התנהלות הנושים של יוון ועל כך שאינם מקלים על חובותיה, במסיבת עיתונאים לפני כחצי שנה:
לאחר שנכנסו למשבר, נדרשו מדינות אלו לעמוד בתנאים פיסקליים קשוחים, דרישות אותן הובילה גרמניה, כדי לזכות בהלוואה מהאיחוד האירופי. תנאים אלו כללו דרישה לצמצום תקציבי, הפרטות גדולות וכו'. המדיניות הכלכלית המרחיבה, הקרויה על שם הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, תומכת בגישה הפוכה: השקעה בזמן משבר. זו הייתה, באופן כוללני עם וריאציות שונות, המדיניות שהוכתבה בארה"ב לאחר 2008. המשבר השאיר את המדינות האירופאיות הפריפריאליות בלי ברירה אלה ליישם את מדיניות הצנע של גרמניה, תהליך שנמשך עד היום. התוצאה: ארה"ב הצליחה פחות או יותר לצאת מהמשבר, אירופה נמצאת עד היום בשפל.
יוון
עם זאת, אין בהסבר זה כדי להסביר את יחסה יוצא הדופן של גרמניה ליוון. יוון היא מדינה קטנה, ומשמעותה באירופה מצומצמת יחסית. לדברי יאניס וארופקיס, שר האוצר של יוון לתקופה קצרה וסוערת לפני כשנה, "וולפגנג שוובלה החליט כי מצבה של יוון הוא השקעה כדאית, כאופן לחנך את אירופה. המצב ממשיך להפחיד את כולם ביבשת".
יוון משמשת דוגמא, סוג של קורבן למען יראו וייראו. יוון מראה לשאר אירופה מהו מחיר ההתנגדות למדיניות הצנע שגרמניה כופה על מדינות המשבר. המסר מכוון לא כלפי העם היווני עצמו, אלא לפוליטיקאים ובני העמים השונים באירופה. תחת מצב העניינים הנוכחי, קשה לצפות שגרמניה תחליש את התעקשותה מול דרישות קרן המטבע – אלא אם זו תודיע סופית כי לא תשתתף בסיוע.
