ראשי הבנק המרכזי במקסיקו נפגשו אתמול (חמישי) בכדי לדון בצעדים להתמודדות עם השלכות איומי ממשל טראמפ לביטול הסכם נאפט"א (North Atlantic Free Trade Association), הסכם סחר חופשי בין שלושת מדינות צפון אמריקה – קנדה, ארה"ב ומקסיקו. בהתחשב במדיניותו התזזיתית מאז נכנס לבית הלבן, קשה להעריך האם אכן יבטל טראמפ את ההסכם, אותו כינה במהלך קמפיין הבחירות שלו "אסון לעובד האמריקאי", אך היה ויעשה זאת מדובר יהיה בשינוי דרמטי ביחסים בין מדינות היבשת.
הסכם נאפט"א, שנחתם ע"י ממשל קלינטון בשנת 1994, קובע כי שלושת המדינות מתנהלות ללא מכס על ייבוא וייצוא של הון או סחורה ביניהן. ההסכם הביאה לעליה גדולה בהיקף המסחר בין שלושת המדינות: ההיקף המסחרי היומי, שעמד ב-1993 על כ-300 מיליארד דולר, עלה להיקף של למעלה מטריליון דולר היום. בנוסף, ההון האמריקאי המושקע במקסיקו עלה לכ-100 מיליארד. לפי הערכה אמריקאית ההסכם שווה לכלכלה האמריקאית כמיליון דולר בדקה.
עם זאת, זכה הסכם נאפט"א לביקורת רבה לאורך השנים. הטענה המרכזית של מתנגדיו, אותה חוזר ומדגיש טראמפ בהתייחסויותיו אליה, היא שההסכם מוריד את השכר של עובדי ארה"ב. ללא מכסים המגנים עליהם, נמצאים העובדים האמריקאים בתחרות ישירה נגד עובדי מקסיקו. זאת מכיוון שבעלי ההון האמריקאים, המעוניינים למקסם רווחים, יכולים להעביר בקלות מפעלים מארה"ב למקסיקו, שם שכר העובדים נמוך משמעותית, וזאת מבלי לשלם מכס כשהמוצרים הגמורים ימכרו חזרה בארה"ב.
עם זאת, לדעת רוב הכלכלנים האמריקאים, נאפט"א לא גרמה להורדה בשכר, ולא להעברת כמויות גדולות של מקומות עבודה למקסיקו. לטענתם, ההסכם הביא לכלכלת ארה"ב תועלת – אם כי קטנה. כלכלנים אלו טוענים כי ההסכם הגביר את הייבוא האמריקאי ממקסיקו, אבל הגביר עוד יותר את הייצוא לשם.
מאז תחילת המירוץ לנשיאות מכריז טראמפ כי יבטל את ההסכם, או יפתח אותו למו"מ מחודש. בעבר הצהיר כי יטיל 20% מכס על תוצרת מקסיקנית, כדי להגן על הייצור האמריקאי, ויגבה 35% מס על חברות שיבחרו להעביר מפעלים מארה"ב למקסיקו. "אני רוצה שהדור הבא של ייצור וחידוש יקרה כאן, במולדת הגדולה שלנו, אמריקה" אמר טראמפ.
נראה שטראמפ מוכן להסתכן בפיצוץ במערכת היחסים בין המדינות. כבר היום קיימת מתיחות בין ממשל טראמפ לממשלת מקסיקו, לאחר שטראמפ ביטל מפגש מתוכנן בין שני המנהיגים. במקסיקו זועמים על כוונות ארה"ב לבטל את ההסכם ולבנות חומה לאורך הגבול, אחת מהבטחות הבחירות הידועות של טראמפ.
הגלובליזציה ומתנגדיה
טראמפ הראה עד כה נכונות לקדם מדיניות "פרוטקציוניסטית" המעניקה יתרון לעסקים אמריקאיים למול התחרות מבחוץ. עמדה זו היא התרחקות מהעמדה הרווחת בשתי המפלגות הגדולות בארה"ב, התומכות בהרחבת הסכמי סחר חופשי מהסוג של נאפט"א.
כינון המסחר העולמי על בסיס הסכמי סחר חופשי הוא תהליך הנמצא בעיצומו כבר מספר עשורים, וזהו המאפיין הבולט של המושג הפופולרי "גלובליזציה". במסגרת תהליך זה "פותחות" מדינות את שווקיהם להשקעת הון זר, ומסכימות להוריד את המכסים על ייבוא וייצוא סחורה. תהליך זה נתפש לאורך השנים כחוד החנית של המדיניות הכלכלית של העולם הליברלי הנאור, בהובלתה של ארה"ב, והוצג כצעד לעבר הגשמת חזון אחרית הימים כביכול, של עולם מאוחד ומשגשג. ישראל, למשל, חתומה על הסכמים כאלו עם מדינות רבות, לרבות האיחוד האירופי, ארה"ב, וטורקיה.
עם זאת, תהליך הגלובליזציה רכש לעצמו מתנגדים רבים. בספרו "אי-נחת בגלובליזציה", מצייר ג'וזף שטיגליץ תמונה קודרת של תהליך פתיחת השווקים. הוא טוען כי למרות הצמיחה שהביאו איתם הסכמי הסחר, אופן ביצוע מדיניות זו שירת בעיקר את בעלי ההון הגדול במערב.
בספרו טוען שטיגליץ כי פתיחת השווקים העולמיים להשקעת הון זר, אשר נעשו כחלק מהסכמי סחר חופשי, איפשרו לממסד הפיננסי המערבי מקומות להשקיע את הונם – פעמים רבות באופן ספקולטיבי ולטובת רווח קצר טווח. כך, הקמת בורסות בינלאומיות במדינות שונות בעולם הובילה לצמיחה במקביל למשברים כלכליים מזדמנים במדינות המתפתחות – והתעשרות אדירה במערב.
קלייד פרסטוביץ', יועץ לענייני מסחר אמריקאי לשעבר, העניק לתהליכים אלו תיאור קולע במכתב ל"פייננשל טיימס" שלשום. באופן אגבי הזכיר פרסטוביץ' לקוראי העיתון כי עניינם של הסכמי הסחר אינם, ומעולם לא היו, המסחר בלבד. עניינם המרכזי של הסכמים אלו הוא הקלה על השקעה – זאת אומרת על פעילות פיננסית, דרך הקלה על מעבר של הון ממדינה למדינה.
מאז שנות ה-70 נמצאת התעשייה בארה"ב בתהליך של צמצום, בעקבות מיקור חוץ (Outsourcing) של מפעלים למדינות בהם שכר העובדים נמוך יותר. בנוסף, נשחקה היכולת של העובדים להאבק על תנאי העבודה שלהם בעזרת האיגודים. בנוסף לעובדה כי בעל המפעל יכול בקלות לאיים במעבר למדינה אחרת, החלק היחסי של מגזר התעשייה האמריקאי ירד, לטובת מגזר השרותים. במקומות עבודה מסוג זה קיים אחוז נמוך של עובדים מאוגדים, ודאי ביחס לתעשייה המסורתית.
ועם זאת, לטענת שטיגליץ הסכמי הסחר החופשי אינם הבעיה בפני עצמה, אלא הופכים לבעייתים כאשר הם משתלבים בהעדרה של מדיניות ממשלתית שתגבה את העובדים. הוא טוען כי יחד עם מדיניות הצמצום התקציבי והפרטת השירותים הציבוריים שהיוו רשת ביטחון, תהליך הגלובליזציה פוגע באזרחי המערב, ומקל על מעסיקיהם להרע את תנאיהם.
ובאמת, למרות עליה חסרת תקדים בפריון במערב מאז שנות ה-80, השכר הריאלי הממוצע דווקא ירד. כך הגבירו בעלי ההון את רווחיותם ע"י ניצול התנאים החדשים שנוצרו – על חשבון רוב האזרחים.
באופן זה נוצלו התנאים החדשים של הגלובליזציה לטובת מיקסום רווחים של בעלי ההון. בשנים האחרונות אנו עדים לגל של התנגדות למדיניות זו במערב- שקיבלה את ביטויה בעליית הכוחות הפוליטיים הבדלניים, בייחוד דונלד טראמפ בארה"ב והברקזיט בבריטניה. "הם (הנאו-ליברלים) לא יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו: כדי שהגלובליזציה תיטיב עם רוב האוכלוסיה, יש צורך במנגנוני הגנה חזקים… את זה הם לא הבינו, ועכשיו, בבחירות בארה"ב ובריטניה, הם מקבלים את שכרם" אמר שטיגליץ.
ביטול הסכמים אלו עשוי לפגוע במדינות אשר כלכלתם מתבססת על ייצוא, ביניהן ישראל. ראש ממשלת סינגפור הביע דאגה ביחס למדיניות הבדלנית של טראמפ ואמר כי "(מדיניות זו) לא תשפר את המצב. להיפך- היא תעצור את הצמיחה ותפגע באוכלוסיות החלשות ביותר". להתנגדות זו מצטרפים בעלי התעשייה האמריקאית, המרוויחה כמובן מקיומם של הסכמי הסחר.
מי מרוויח מביטול ההסכמים?
קשה לצפות מי יהיו המרוויחים מביטול ההסכם עם מקסיקו וקנדה. עם זאת, חשוב לזכור כי המגזר הפיננסי דווקא מרוויח לעתים מתנודתיות וחוסר יציבות, ולא בהכרח מיציבות ושגשוג. כך, כל עוד נשמרת היכולת להעביר הון בקלות ממדינה למדינה, עשויים אנשים מסוימים להרוויח מאוד מפגיעה בסחר בין המדינות.
ממשל טראמפ דואג להמשיך ולשחרר איומים המצביעים על נכונותו לקדם מדיניות פרוטקציוניסטית. ביטול הסכמים אלו יביאו לשינוי גורף במבנה הכלכלי העולמי, שנבנה בעשורים שעברו מאז מלחמת העולם השנייה על בסיס שווקים הולכים ומתמזגים. ביטולם הפתאומי של הסכמים כאלו עשוי לגרור משברים קשים במשקים המבוססים על הסכמים אלו, כולל ארה"ב. המרוויחים ממצב זה עשויים להיות בעלי הון ומשקיעים בשוק ההון הספקולטיבי – אבל ניתן להעריך בוודאות יחסית שלא אזרחי ארה"ב, או העולם.
