"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב." (שמות טז, א-ג)
חודש לאחר צאתם מארץ מצרים, לאחר כל האותות והמופתים שהקב"ה עשה במצרים, שלושה שבועות לאחר קריעת ים סוף, מתחילים בני ישראל להתלונן.
בני ישראל ידעו מה עצום כוחו של הקב"ה, אז כיצד ייתכן שאחרי פרק זמן כל כך קצר הם מתחילים להתלונן ובמילים קשות מאוד: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".
ועוד, מדוע הקב"ה לא דאג להם למזון עוד בטרם יגיעו כדי תלונות?
הרש"ר הירש דרש בענין זה: "סכנת הרעב האמיתי או המדומה מערערת כל עקרון ומבטלת כל החלטה טובה. וכל עוד לא נגאל האדם – לא מן הדאגה למחייתו – אלא מתוקף הדאגה למחייתו, אין מקום להגשמה מוחלטת של תורת ה'. אולם, אי אפשר להשתחרר מסיוט הדאגה הזאת אלא ע"י הכרה מעמיקה שבלב, שגם דאגת הפרנסה, הראשונה בין כל דאגות אנוש, גם היא אינה מוטלת בראש ובראשונה על האדם לבדו… כל עוד נרתם האדם לעול פרנסתו לבדו – הוא לבדו בכוחותיו המוגבלים – אין קץ לאותה דאגה. עלולה דאגה זו להפוך את עולמו למדבר – לא רק בלכתו במדבר – אלא גם בתוך תוכו של עולם מיושב, רב נכסים אך גם רב מתחרים. עלול האדם לחשוב, כי דאגתו צריכה להקיף, לא רק את יום המחר, כי אם גם את העתיד כולו גם את עתיד הבנים, הנכדים והנינים. מחשבה זו ממריצה אותו להוסיף כיבושים על כיבושיו, ללא מנוח וללא התחשבות, עד כי לא יוותר מקום בלבו לכל תכלית ומטרה אחרת"
משחר ההיסטוריה נגזר על האדם "כי בזיעת אפך תאכל לחם", גזירה זו של הקב"ה אנחנו העצמנו אותה לא רק לדאוג לצרכינו הבסיסיים, אלא (ובצדק כמובן) עלינו לדאוג גם לאחריתנו, אך אנחנו מוסיפים דאגות על דאגות והופכים את סולם העדיפויות שלנו כך שרווחה כלכלית היא היעד העליון.
היא דחפה אותו להישגיות חסרת מעצורים במישור האישי והלאומי כאחד. הדאגה והחשש מפני חוסר המזון משעבדים כליל את רוחו של האדם, מתירים לו לדרוס ולהשמיד את כל מה שמפריע לו בדרכו אל הפסגה, יהא זה השכן, המפעל המתחרה, או האחר הפוגע ב"מרחב המחיה" שלו. בחברה המושתתת על ההישגיות החומרית כצווי עליון, עיקר מעייניה הוא במאבק המתמיד להישגיות בצורה זו או אחרת, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית (כי לא נותר זמן לכך, גם במקרה והרצון קיים). אף יותר מכך, קיים ביניהם גם ניגוד מהותי.
הדאגה והחשש מפני מחסור משעבדים את רוחו של האדם ומשום כך הוא מתיר לעצמו לפגוע בכל מי שניצב בדרכו.
מה עשה הקב"ה? לקח אותנו למדבר, למקום בו אין אפשרות לקיים כלכלה כלשהי. ושם במדבר, כשאין כלום, הקב"ה השפיע עלינו את צרכינו במידה המדויקת שהיינו צריכים. אין פה עניין של צרכי המחר, אין פה עניין של עבודה לצרכי המזון, "וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ." כל אחד קיבל לפי צרכיו. יש פה שיעור אחד של אמונה – לבטוח בקב"ה. וממילא במצב זה בני ישראל פנויים להתקדם בכיוון אחד של התעלות מבחינה רוחנית.
למעשה הקב"ה הרחיק מאיתנו את התחרות החומרית כדי שנתפנה להתעלות הרוחנית.
אך יש לנו ללמוד מכאן עוד דבר חשוב, עד כמה חשובה מידת ההסתפקות, ואיזהו עשיר – השמח בחלקו. העמל והעבודה שלנו הוא מגזירת "בזיעת אפך תאכל לחם", אבל הפרנסה היא מאיתו יתברך.
