צירוף מקרים הביא לכך שבאחד מימי השבוע שחלף סיימתי בבוקר את הספר 'הסיפור של שם המשפחה החדש', של אלנה פרנטה, ובערב צפיתי בפרק הראשון בעונה השישית של 'בנות'. מה בכלל הקשר בין סיפור על שתי נערות עניות בנאפולי בשנות ה- 50-60 ובין ארבע נשים צעירות בניו יורק של שנת 2017? הראשונות נולדו בלי כל פריבילגיה והשניות, טוב אתן מכירות אותן, מעצבנות ועסוקות רק בעצמן.

כשצפיתי בפרק לא יכולתי שלא לחשוב על לנו ולילה (גיבורות ספרה של פרנטה), שלנה דנהאם בגאונות שלה יצרה תעתיק כמעט מושלם ביניהן ובין האנה וג'סה. החברות הכי טובות, שהקנאה ביניהן והניסיון להחביא אותה, להסתיר אותה, מניעה את העלילה של שתיהן. בספר, לילה מתחתנת, מתעשרת ומפסיקה ללמוד כדי לא להתעמת עם הקנאה שלה ללנו. לנו מהצד השני מתמסרת כולה ללימודים, לא יוצרת כמעט קשרים חברתיים, הכל כדי לא להודות בכך שלילה עולה עליה בכל תחום בחיים, בעיקר שהיא חכמה ממנה.

מפרגנות

באחד מנאומי הזכייה של אדל בטקס הגראמי שנערך השבוע, תוך כדי בכי, אמרה הזמרת הבריטית שאינה יכולה לקבל את הפרס, כי לביונסה מגיע לקבל אותו. נאום הזכייה הפך ויראלי, כשנשים רבות שיתפו אותו וכתבו ש'פרגון נשי זה הדבר הכי חשוב', ועוד משפטי עידוד כאלה ואחרים. באמת לפרגן זה חשוב, על אחת כמה וכמה, לנשים אחרות. אבל אני כאן לא בענייני פרגון, ובטח שלא לביונסה ואדל וההצגה החמודה שהן עשו לכל העולם, כדי שיראו כמה הן פמיניסטיות פורצות דרך, פחות אדל ויותר ביונסה שאוהבת להיות מודל לחיקוי פמיניסטי רדיקלי (איפה היית בצעדת הנשים ביום שאחרי השבעת טראמפ?)

העונה השישית של בנות חזרה השבוע לעונה האחרונה, פרידה מהבנות הכי מושמצות בטלוויזיה – האנה, ג'סה, מארני ושוש. למה זה היה כנה ואמיתי לעומת אדל וביונסה? כי אדל וביונסה מקנאות אחת בשנייה, והן בחיים לא יתנו לאף אחד לראות את זה, הן בחיים לא ידברו על זה. במקום להגיד 'אני מקנאה בה', הן יגידו ש'היא ההשראה הכי גדולה שלי', וכולנו מנגבות דמעה, אבל עמוק בלב אנחנו יודעות שזה בולשיט. ההיפך המוחלט קרה ב'בנות'. כי האמת היא שאנחנו מקנאות, כל הזמן וכמעט בכל נושא. ולכן מה שלנה דנהאם מביאה לעונה האחרונה של בנות, הקנאה העמוקה לג'סה שכמעט ומוציאה את האנה מדעתה, ומצד שני ההבנה של ג'סה שהיא אולי איבדה את האנה לנצח, והכאב הנוראי שהיא מרגישה לזה, כל כך הרבה יותר אמיתיים משתי זמרות שעושות לנו שואו כדי לזכות בעוד כותרת.

גילוי וכיסוי

בעונה הראשונה של 'בנות' דיברו על זה שדנהאם הביאה למסך שלנו נשים אמיתיות שלא מתביישות בגוף שלהן, והייתה מלא התעסקות בסצנות העירום שלה לאורך כל הסדרה. לדעתי, בסופו של דבר, 'בנות' זאת סדרה טובה כי היא מזקקת רגשות אמיתיים שיש לכולנו, רגשות שאנחנו שונאות, מתביישות בהן, מנסות להסתיר, ובמקרה הזה דנהאם מסתירה אותם בעזרת העירום וסצנות הסקס.

העונה האחרונה של בנות נפתחה בכך שהאנה מנסה לנרמל את עצמה, להתקדם הלאה מתחושת העלבון והבגידה של ג'סה ואדם. האנה פתחה עונה כמו מלכה, מאמר שכתבה התפרסם בעיתון נחשב, היא התקבלה לעבודה ונשלחה לסדנת גלישה בהמפטונס, שם מדריך הגלישה החתיך והיא נסחפו לרומן לוהט, אבל האם היא תצליח להתמודד עם חווית הדחייה? האם היא תתגבר? כמו שהאנה אומרת בפרק, לא איכפת לי משום דבר אבל במקביל יש לי דעה על הכל. אומנם מדובר במשפט מושלם אבל איכפת להאנה, היא אוהבת את מארני ודואגת לה, היא מתגעגעת לשוש והיא בעיקר פגועה מג'סה.

היופי ב'בנות' הוא שהיא יודעת גם להיות קומית במקומות שצריך. הסבב הנוכחי של משולש האהבה הביזארי של מארני, שוש וריי, אם ימשיך כפי שהתחיל בפרק הראשון, צפוי להיות משעשע ועם זאת קריפי למדי. לא יכולה לחכות.