"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ", (שמות כ, ב').

בני ישראל מגיעים ל"מעמד הר סיני", ושם במעמד מרשים ביותר הקב"ה נגלה להם ונותן להם את עשרת הדברות.

ה"דיבר הראשון" בעשרת הדברות, ללא ספק הדיבר המפורסם ביותר בתורה, הוא "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". זו המצווה הראשונה בעשרת הדברות.

אך למי מיועדת מצווה זו? אם נאמר שהיא מיועדת לאנשים שכבר מאמינים בקב"ה – הרי שאין כל צורך לצוות זאת עליהם, ואם היא מכוונת לאנשים שאינם מאמינים – מה יש לצוות על מי שלא מאמין? הרי אמונה היא רגש, או שיש לאדם רגש או שלא, ומה שייך לצוות על דברים שאינם בשליטתו של האדם? כלומר, או שהאדם כבר מאמין מעצמו או איננו מאמין. אבל כיצד אפשר לצוותו על כך? ומפני איזה סמכות יציית לציווי כזה אם לא היה מאמין מקודם?

התשובה לשאלה טמונה כבר במילים עצמן: התורה לא אומרת לנו "האמינו בקב"ה", היא גם לא מצווה עלינו להרגיש, להניח, לקוות או לייחל שהקב"ה באמת קיים בעולם. התורה מצווה עלינו לחקור, לבדוק ולדעת שהקב"ה קיים במציאות שבה אנו חיים!

אנשים נוטים בדרך כלל לקשור בין דת לבין "אמונה עיוורת", כשלמעשה האמת הפוכה ממש. התורה מצווה עלינו להשתמש דווקא בשכל ובהיגיון הבריא על מנת להגיע למסקנה המתבקשת: הקב"ה קיים בעולם. ההבנה השכלית הזאת היא חיונית ביותר; בתפילת "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" אנו אומרים: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". הידיעה השכלית היא הראשונה בסדר העדיפויות; רק לאחר שהיא כבר מבוססת, אנו יכולים לנסות ולהתחבר גם ברמה הרגשית. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" – דע שהקב"ה קיים. זהו הציווי הראשון בעשרת הדברות ולמעשה, זהו הרעיון המרכזי ביותר בעולם היהדות!

בהגדה של פסח אנו נפגשים עם ארבעה בנים:

"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

"חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? 'מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?' וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן'.

"רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?', לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: (שמות יג ח): 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם', לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל"

שואלים, כמובן, מיד מה ההבדל הגדול בין הרשע לחכם? הרשע שואל מה העבודה והחכם שואל מה העדות, למעשה זו כמעט אותה שאלה, למה זה ייקרא חכם והשני רשע?

אלא שהשאלה עצמה אין בה שום פסול, אדרבה, מצווה עלינו לשאול. עלינו לדרוש ולחקור בכל כוחנו לברר ולמצוא. ההבדל בין החכם לרשע הוא בדיוק כמו שכתב בעל ההגדה: "וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר" רק משום כך נקרא רשע, שהוציא עצמו מהכלל.

ידועה הגמרא במסכת שבת דף פח ע"א: "דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע"

בזכות "שהקדימו נעשה לנשמע" זכו לשני כתרים. ונשאלת השאלה למה שניים? אם בשביל שהקדימו נעשה לנשמע, מגיע להם כתר, למה שניים?. מה הפירוש אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע?

אלא ש"נשמע" היא מצווה חשובה לא פחות. לשמוע פירושו לחקור ולדרוש. שנזכה לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות.