אף אחד לא היה רוצה להיות במקום מפעיל העגורן שהפעיל את העגורן שקרס באתר בבת ים בשבוע שעבר. בסרטון הקריסה ראינו מספר שניות של התנדנדות העגורן ואז קריסה איטית שלו לקרקע. אני מניח שבשניות אלו, עברו מול עיניו של העגורנאי, כל חייו, תמונות משפחתו, מחשבות מה יקרה, חרדה, ופחד. במילים פשוטות, המפעיל האמיץ ראה את המוות בעיניים, אך הפעם המוות השפיל את עיניו.
נס גדול היה שם – במרבית המקרים של קריסות עגורנים, המפעילים אינם שורדים. הפעם, לשמחתנו הרבה, נשמרו חייו של המפעיל. אומנם הוא נפצע באורח קשה, אבל הוא איתנו, חי ונושם, ומשפחתו מחבקת אותו במיטתו וכולנו שמחים על כך ומחבקים אותו.
אותו רגע מכונן של קריסת העגורן הוא נקודת התחלה של דרך חדשה שמצפה למפעיל – דרך קשה, דרך ייסורים, סיוט אמתי. ובסיוט הזה אף אחד לא ירחם עליו, אף אחד לא יבקר אותו, אף אחד לא ידאג לפרנסה שלו ושל משפחתו. לא אתפלא אם מעסיקיו מחברת כוח האדם או הקבלן ששכר את שירותיו אפילו לא יבואו לבקרו, כך היה בכל המקרים בהם טיפלתי, פשוט כולם נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה.
במישור הרפואי, לעגורנאי ממתינה דרך ארוכה של שיקום אורטופדי ונוירולוגי, "ריצה" בין בתי חולים, מרפאות, מרפאות חוץ, טיפולי פיזיותרפיה, התמודדות יום יומית עם החרדה והטראומה. למשפחה צפויות מידי יום הוצאות רבות – כל ביקור במרפאה עולה כסף, חנייה עולה כסף, שהות בבית החולים אינה זולה, צריך לטפל בנפגע, לסעוד אותו, להתמודד עם השינויים באישיות שמתפתחים אחרי טראומה כל כך קשה. כל העול נופל רק על המשפחה כרעם ביום בהיר.
אף אחד מהצדדים, המיוצגים ע"י חברות הביטוח שלהם, לא ירחם על העגורנאי, לא יתחשב במה שעברה משפחתו, בכאב והסבל הנורא, בסיכון חייו. ככול שהדברים תלויים בחברת הביטוח, העגורנאי הוא זה שבכלל אשם בקריסת המנוף
במישור תביעת הנזיקין לא מצפים לנפגע חיים קלים. כשיגיש את תביעתו כנגד הבעלים של העגורן, הקבלן המבצע וחברת כוח האדם, יפעלו כולם באמצעות עורכי הדין של חברות הביטוח כדי להטיל את האשמה לקריסת העגורן אחד על השני, ויצרפו לתיק עוד ועוד צדדים. כל מי ששם את האצבע על העגורן ייתבע בתיק: מהנדסים, יועצים, בודקים. כל אחד יטען שהאשמה לא דבקה בו, אלא בבעל מקצוע אחר.
רק בנושא אחד תהיה הסכמה וחזית אחידה בין כל הנתבעים, והיא באופן שיש להקשות על העגורנאי. איך להוציא לו את הנשמה בהליך המשפטי, איך לשבור את רוחו, איך לרסק את מה שנותר. יעלו כל טענה, באטימות לב, ובלבד שלא לשלם כסף. אף אחד מהצדדים, המיוצגים ע"י חברות הביטוח שלהם, לא ירחם על העגורנאי, לא יתחשב במה שעברה משפחתו, בכאב והסבל הנורא, בסיכון חייו. ככול שהדברים תלויים בחברת הביטוח, העגורנאי הוא זה שבכלל אשם בקריסת המנוף, ולכן לא רק שלא מגיע לו פיצויים על נזקיו, אלא שיש לחייבו בהוצאות משפט על שבעזות מצח העז להגיש תביעה.
תיקי התאונות באתרי בנייה הם תיקים סופר מקצועיים, ומתאפיינים בצדדים רבים. המשמעות היא שלוקח יותר זמן לקדם את התיק. בכל הזמן הזה העגורנאי הוא בן ערובה בסכסוך בין הנתבעים, והזמן שחולף שוחק אותו כלכלית. בינתיים, הוא מתקיים מקצבה מזערית של הביטוח הלאומי. קצבה מזערית אינה מקרה, אלא תולדה של חברות כוח אדם שמעדיפות לשלשל לכיסן את דמי הביטוח הלאומי של העגורנאי במקום לשלמו. ואז, כשמתרחשת תאונה, מי שמשלם את המחיר הוא העגורנאי שמקבל קצבת נכות שאינה מספיקה לקיום בסיסי בכבוד.
כאילו לא די בכך שתיקים מסוג זה ממילא מסובכים ומורכבים, גם המשטרה ומנהל הבטיחות בעבודה אינם מקלים בנושא. היה עליהם לחקור את האירועים באופן מיידי "בכל הכוח", להכות בברזל בעודו חם בלי להרפות. חקירות מסוג זה צריכות להסתיים בשבוע ימים, לא יותר. מה שלא הספיקו לחקור תוך שבוע מתפוגג ומת. דבר ידוע הוא שבאתרי בנייה, תוך מספר שעות לאחר התאונה נעלמות הראיות מהשטח. פעולות חקירה מהירות ומקצועיות היו מביאות להגשת כתבי אישום מהירים, שבאופן מיידי גם יעבירו מסר של הרתעה וגם יסייעו לעגורנאי בקידום תביעתו הנזיקית. בפועל המצב הפוך, ואנו נתקלים בתופעה של סחבת. במשך שנים תיקים נחקרים במשטרה ובמנהל הבטיחות, לעיתים החקירה "נמשכת" חודשים לאחר שבכלל הסתיימו העבודות באתר הבנייה. בלי קבלת תיק החקירה מהמשטרה ומנהל הבטיחות, בתי המשפט מסרבים לקדם את תביעת הנזיקין של הנפגע, ופעמים רבות התביעה נותרת תלויה בחוסר מעש שנה ואפילו שנתיים. בפרק זמן זה מוצא הנפגע את עצמו "מתחנן" לפרקליטות שתקדם את התיק הפלילי, כי התיק האזרחי שלו פשוט תקוע.
המאפיין את הנחקרים בתיקי תאונות עבודה באתרי בנייה הוא שאף אחד לא יודע כלום, ממש כמו שלושת הקופים – "לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי". מה שכולם יודעים מצוין הוא שתמיד הנפגע אשם, תמיד הוא עשה את הדברים על דעת עצמו פשוט משום שאף אחד לא ביקש ממנו להגיע לאתר הבנייה. אין לי ספק שבעתיד יעלו טענות גם כלפי העגורנאי על כך שעלה לעגורן על דעת עצמו, מבלי שקיבל רשות מהקבלן, כי הקבלן עדכן מראש שעבודות הביסוס לעגורן טרם הסתיימו. ובכלל באתר העבודה של הקבלן, מידי בוקר, כל הפועלים יחד, בניצוחו של מנהל העבודה, שרים במקהלה את תקנות הבטיחות בעבודה כשעל ראשם קסדה ועל גופם אפוד זוהר ורתמת בטיחות.
דבר ידוע הוא שבאתרי בנייה, תוך מספר שעות לאחר התאונה נעלמות הראיות מהשטח. פעולות חקירה מהירות ומקצועיות היו מביאות להגשת כתבי אישום מהירים, שבאופן מיידי גם יעבירו מסר של הרתעה וגם יסייעו לעגורנאי בקידום תביעתו הנזיקית
גם המוסד לביטוח לאומי לא מתכוון לחוס על המפעיל הפצוע. גם שם מצפה לו דרך ארוכה ומייסרת, אין ספור בדיקות, ועדות רפואיות, ערערים על ועדות רפואיות – קל לא יהיה. לאחר שהמוסד לביטוח לאומי ישלם לנפגע את הפיצויים, יפנה המוסד לביטוח לאומי לבית המשפט ויבקש להצטרף לתביעתו הנזיקית של העגורנאי ו"יתלבש" עליה, בניסיון לקבל חזרה לעצמו מהמזיקים את הגמלאות ששילם לנפגע. ההגיון אומר שהצטרפות הביטוח הלאומי, גוף חזק ובעל משאבים בלתי נדלים, תסייע לניזוק, ותהיה "שחקן חיזוק נוסף" – סוס נוסף שמצטרף לניזוק ועוזר לו לסחוב את העגלה העמוסה נתבעים רבים. בפועל, המוסד לביטוח לאומי מצטרף לתיק והופך לאבן רחיים על צוואר הנפגע, מקשה עליו לסיים את תביעתו.
המוסד לביטוח לאומי הוא שותף מיוחד – הוא שותף רק להצלחות. כשהניזוק מוכיח עבורו את התביעה הוא תמיד שם, מיד קופץ ומבקש לעצמו את הפיצויים, לעיתים על חשבון הניזוק. אך כאשר צריך לשאת בהוצאות, הוא פשוט נעלם ומשאיר את הניזוק להתמודד לבדו עם ההוצאות. היו מקרים שהמוסד לביטוח לאומי הגיע לתובנה שכסף חזרה הוא לא יראה, אז הוא פיתח שיטה, שיטה נלוזה, של זימון הנפגע לבדיקה חוזרת בוועדה רפואית בניסיון להוריד לו את שיעור הנכות ולהפסיק לו את הגמלאות. פשוט הפעלת סמכות חוקית בחוסר תום לב, באצטלה של שינוי במצב הרפואי של הנפגע.
הציפייה הטבעית והאנושית היא שכולם יירתמו לסייע ולעזור למפעיל שנפגע כה קשה. אבל המציאות מוכרת לנו היטב. בעוד מספר ימים תחלוף הסערה התקשורתית בעקבות קריסת העגורן, והוא, המפעיל, ישאר לבד, יחד עם משפחתו שתטפל בו במסירות אין קץ. הם ייאלצו להתמודד יום יום עם השיקום הקשה, עם ההוצאות הכספיות, עם הבירוקרטיה בביטוח הלאומי, ועם הטענות המקוממות של כל מי שגרם לקריסת העגורן.
ארגון מפעילי עגורן הצריח, הוקם ע"י עגורנאים שאיכפת להם, שדואגים, הם משקיעים יום ולילה עשייה ונתינה אין סופית, הכל בהתנדבות, ללא תמורה, שלא מתוך רצון להפיק הנאה. הם נקרעים בין ההתנדבות לעול הכבד של פרנסת משפחתם. הם עושים זאת למען יתר חבריהם העגורנאים, אבל לא רק להם, אלא גם מתוך רצון ודאגה לשלום הציבור הרחב, שרק לפני מספר ימים היה עד לנזק העצום שנגרם באירוע קריסת העגורן בבת ים.
אני מבחינתי, אעשה כל שאפשר כדי לסייע לארגון מפעילי עגורן הצריח ולמשפחת המפעיל, אני לצדם בכל עת ובכל שעה, ולא אתן לאיש להתחמק מאחריותו לנזק שגרם.
ישראל אסל הוא עו"ד, מומחה בטיפול בנזקי גוף שנגרמו בתאונות עבודה ותאונות דרכים
