"אין מפעל יותר נעלה מנעל"ה" אמר בתחילת כהונתו האחרונה כראש ממשלה, יצחק רבין ז"ל, באחד הימים בהם פגש בנוער עולה מחבר העמים. 17 אלף בנות ובני נוער, רובם יוצאי חבר העמים, בחרו עד היום להקים את ביתם בישראל, במסגרת השתתפותם בתוכנית נעל"ה, נוער עולה לפני הורים, אשר על קמתה החליט ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר ז"ל.  אתמול (שלישי) ציינה הכנסת, בהובלת חברי הכנסת אלעזר שטרן (יש עתיד) ויעקב מרגי (ש"ס) 25 שנה למפעל החינוך החלוצי.

את הרעיון לתוכנית העלו פעילי 'נתיב' במשרד החוץ, שפעלו בברה"מ בסוף שנות ה-'80 ותחילת שנות ה-'90 במטרה לתמוך ולעזור ליהודי ברה"מ לעלות ארצה. אחד הנקודות הראשונות שזיהו הפעילים, הוא הקושי של משפחות לעזוב את הכל מאחור ולעלות. לכן, גיבשו משרד הקליטה ומשרד החוץ, ביחד עם הפעילים בשטח והסוכנות היהודית, תוכנית מיוחדת שתאפשר להורים לשלוח את ילדיהם ארצה, כאן הם יחיו בקיבוצים (עד שנות ה-2000 חיו חניכי נעל"ה בעיקר בקיבוצים, היום הם חיים בעיקר בפנימיות בכפרי הנוער, שלקחו על עצמם אחריות מלאה לחינוך ילדי נעל"ה לאורך כל השנה ולאחרונה יצאו למאבק על שכרם). ואכן, הנוער העולה מקבל בישראל חינוך חינם, מכיר את הארץ, ורובם משרתים בצבא – מה שעוזר להם לתמוך בקליטת הוריהם בארץ, כאשר להם כבר הידע והשפה. הנוער שמגיע לארץ חי בקבוצות, עם מדריכים בכפר הנוער, ובסיום כיתה י"ב לאחר קבלת הבגרות, ניתנת להם האפשרות לבחור לעשות עלייה, במידה וירצו בכך.

יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת בכנס 25 שנה לתוכנית נעל"ה (צילום: דוברות הכנסת – יצחק הררי).

חופש ואחריות

אניה שטיינגרט, נולדה בדוניצק שבאוקראינה, עלתה בשנת 1998 לקיבוץ שמיר שבגליל העליון ולמדה בתיכון עיינות ירדן, "אני זוכרת הרגשה של חופש מוחלט, שאתה אחראי על עצמך, ויכול לעשות כל דבר שאתה רוצה. כל מה שיש לך זה החברים שיש לך באותו חדר וזהו. כל האחריות עליך ותעשה מה שאתה רוצה – זו תחושה חזקה שליוותה אותי כל הזמן", מתארת שטיינגרט.

"יש משהו מאוד לא מחייב ולא מצפה ממך מה לעשות אחר כך, ההורים לא מספיק מבינים מה קורה כאן ואפשר פשוט להחליט שלא עושים בגרות ועושים השלמות. אני לא יודע אם זה מראה על הצלחה או כישלון של התוכנית, אבל זה מה שהרגשנו שם", מספרת שטיינגרט בכנות. החוייה בנעל"ה מצטיירת דרך דבריה של שטיינגרט כזמן ביניים מורכב, בו מתעצבות הזיקה והשייכות, או החוסר שייכות, לארץ ולחברה, "יש קושי של להיות מרוחק מהבית, אבל מצד שני אתה לא באמת עוזב את ההורים ומתנתק לגמרי, אני הייתי בקשר כמעט יומיומי איתם. ויש את עניין השייכות, וזה קשור לאופי שלך, לתוכנית, למדריכים ולעוד הרבה דברים. מצד אחד היינו בקיבוץ, אבל לא היינו חלק מהקיבוץ, אבל גם לא היינו כבר רוסים או אוקראינים. אז מצד אחד יש אנשים שזה יותר הפריע להם ויש כשאלו שפחות, אני זוכרת את עצמי שואלת את עצמי הרבה 'לאן אני שייכת', בכל תקופת זמן."

שטיינגרט, שעובדת היום ב'סוכנות היהודית' עם עולים, מספרת שהמדריכים שלה היו הדמויות המשמעותיות שעיצבו אותה, "האנשים הכי משמעותיים שהיו לי באותה תקופה היו המדריכים שלי. עם רובם אני לא בקשר היום, אבל הם היו בהחלט הדמויות שעיצבו את התפיסה שלי, והבחירות שלי באופן ישיר ועקיף."

מילגרוס "בעזרת החברים הצלחתי ללמוד עברית מהר" (תמונה באדיבות המצולמת).

מילגרוס קניוקי נולדה בארגנטינה, גדלה בברזיל ועלתה משם דרך נעל"ה בשנת 2013 , שנה אחרי אחותה הגדולה. קניוקי הגיע לקיבוץ 'כפר רופין' ולמדה בבית ספר 'גאון הירדן', "החוויה הכי מיוחדת בעל"ה זה לגור 24 שעות עם בני גילך. זה חברים שיהיו איתי כל החיים. זה היה מדהים, ואלו היו 3 שנים עם המון כיף. בעזרת החברים הצלחתי ללמוד עברית מהר, חלק מהילדים קיבלו אותנו וחלק לא. המדריכים והש"שינים שלנו לימדו אותנו הרבה מאוד והשקיעו בנו." בעיניי קניוקי, אחד היתרונות הבולטים של תוכנית נעל"ה, שהופכים אותה למוצלחת, זה מרחב ההתנסות בעצמאות מוגברת לבני נוער. החוויה בכללותה מקנה לבני הנוער כלים שיעזרו להם לבחור להפוך את ישראל לביתם, "חלק מהזמן לומדים רק ביחד עם חברים שלך, בשפה שלך, וחלק מהזמן עם הישראלים. קשה להסביר את זה, אבל יש הרבה ביחד שמעצים. בקבוצה שלי היינו 20 וכמעט כולנו בחרנו לעלות לארץ בסוף התוכנית. זה גם כיף וגם קשה.. אבל בעיקר כיף. המשפחה שלי עדיין בברזיל, היא רוצה לבוא אבל יותר בעתיד."

מחניך למדריך

ג'ניה קוליקוב עלה לארץ במסגרת נעל"ה מאוקראינה בשנת 2003, והגיע להיות חניך בכפר הנוער 'מאיר שפיה' ליד זכרון יעקב, "עם המדריכים והחברים בכפר למדתי לחלום ולגלות שאני יכול לשאוף גבוה מאוד. כל שנה הייתה שם חוויה בפני עצמה ונהנתי מכל רגע." אחרי השחרור מהצבא , עבד ג'ניה מספר שנים בבנק, ומדי פעם הדריך פרוייקטים חד פעמיים לקבוצות נעל"ה, אך כעבור זמן, ביחד עם הניסיון שצבר בארץ והזיכרונות מהתקופה המשמעותית בהיותו חניך נעל"ה, בחר להיות מדריך, ובשנים האחרונות הוא מדריך בכפר הירוק חניכי נעל"ה.

"אחרי ההדרכות המזדמנות, הבנתי שרכשתי מספיק ניסיון להעביר את זה הלאה באופן קבוע לקבוצה שאני מסוגל לקחת עליה אחריות ולהשקיע בה את כל מה שאני קיבלתי בזמנו. להעלות אותם עוד מדרגה, בדיוק כמו בסמל של נעל"ה, שכל שנה אנחנו עולים מדרגה, גם אחרי שנעל"ה נגמר. ככה זה העלייה." קוליקוב מספר שהזיכרון והניסיון חיים שלו מאפשר לו להבין את חיי החניכים, ולעמוד באתגרים הייחודים שבהדרכת נוער עולה. "יש לי היום קבוצה והם חבר'ה מדהימים שאני מאוד אוהב אותם, והרבה פעמים אני אומר להם: 'חבר'ה, אתם לא הראשונים ולא האחרונים, וזה לטוב ולרע'. יש לי רצון אינסופי שהם יצליחו, ואני רואה אותם ואני רוצה שהם ילכו עוד יותר גבוה. יש קושי אבל ניגשים לכל אתגר ועובדים ועובדים קשה. אני מאוד שלם עם מה שאני עושה ואיך שאני עושה את זה."

ביחד עם החוויה האישית העשירה, ג'ניה מצליח לראות גם את תמונת הרחבה של המפעל החינוכי, ואת מה שהוא יוצר בשביל העולים ובשביל החברה הישראלית, "כבר היום אנחנו רואים את הפירות של המפעל הזה, תמיד משמח אותי לפגוש אנשים שעלו לפני והיום אני פוגש אותם כסגני אלופים, פרופסורים ופוליטיקאים. המפעל הזה לוקח אותנו כחברה למקום טוב יותר. המפעל הזה מצליח לשבור את מה שנקרא 'הגטו הרוסי' והוא עוזר לשילוב העולים בחברה הישראלית דרך הדוגמא האישית, העשייה והציונות."

המטרה: להחזיר לעם היהודי כמה שיותר ילדים

"כמי שמכיר במשך 25 שנה את הנוער, מדובר פה בחלוציות אמיתית של נוער שלוקח החלטות לפני ההורים", אמר שטרן בוועדת החינוך, "לא מדובר פה רק בתיאור זמן, של נוער שעולה לפני ההורים, אלא בבחירה לשאת את עליית המשפחה כולה, הרבה מאוד פעמים. מדובר פה בקושי אמיתי של ניתוק מסביבה תומכת, משפחה, בית גידול וחוף מבטחים." והוסיף "כשאנחנו מסתכלים על הפרויקט הזה צריך לראות לא רק את 17 אלף הנערים והנערות שעלו במהלך השנים לארץ אלה על כ-50 אלף איש שהגיעו בעקבותיהם: הורים, אחים בני משפחה, שהצטרפו אליהם".

ד"ר בני פישר, יו"ר המנהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, האחראי לתכנית נעל"ה  דיבר על האנונימיות של התוכנית בתודעה הציבורית מחד, ועל החשיבות שיש לה בציונות העכשווית מאידך, "זה מתרחש כאן בשנות ה-2000. זו חלוציות שקטה ולא מוכרת, ולכן ההגעה לכאן של אלפיי צעירים, שבוחרים בגיל 14 לעזוב את ביתם ולעלות לארץ זו בחירה מאוד לא מובנת, שראוי להצדיע לה. אנחנו זקוקים היום להחלטת ממשלה חדשה, שרואה פה תכנית גדולה שמביאה לארץ מעל 1,700 בני נוער כל שנה. לא מדובר פה רק בתוספת תקציבית", הדגיש פישר, "צריך להציבה במרכז העשייה הציונית."  במהלך החודשים האחרונים משרד החינוך על על תיקצוב לתוכנית- 14 מיליון שקלים במהלך השנה הקרובה.

"מטרתי הראשונה היא להחזיר לעם היהודי כמה שיותר ילדים, בגלל ששגרת חייהם בגולה מובילה אותם בהגיון ספירלי, החוצה מהעם היהודי", אמר ישעיהו יחיאלי, ראש מנהל נעל"ה. יחיאלי סיפר שבשנים האחרונות חל גידול עצום במספר בני הנוער הלוקחים חלק בתוכנית, ולקראת 2018 מחכים להגיע במסגרת נעל"ה לישראל, כ-1,900 חניכים מ 40 מדינות שונות, שהם רק חצי מכמות בני הנוער המגישים כל שנה בקשה להשתתף בתוכנית. "אנחנו מוודאים שכל ילד שמגיע לארץ בתוכנית יכול לעמוד באתגרי התוכנית, ולא כל אחד יכול. רוב הילדים בגיל הם לא מתאימים לתוכנית ועובדה שלא כולם באים להיבחן. דרך הכלים שלנו אנחנו מקווים שכל ילד יסיים בכיתה י"ב עם 100% בגרות, כשיש לו את כל הכלים לצעוד לעבר השלבים הבאים".