לפני שנה בדיוק התקיים פסטיבל נשות האדמה בחווה החקלאית לשלום בבאקה אל גרבייה.
שבועות אחדים קודם לכן כששמעתי לראשונה על הפסטיבל ידעתי בו ברגע שאני חייבת, פשוט חייבת לקחת חלק, מתוך הזדהות מושלמת עם ההסכמה שנשים יכולות לעשות שינוי, וההזדמנות של נשים ערביות ויהודיות לחגוג יחד את יום האשה הבינלאומי, כהפגנה ליכולת זאת.
נשאר לי לחשוב על מה לעשות, הדרך שלי היא צילום זה ברור לי – אבל מה לצלם – לילות שהלכתי לישון עם המחשבה הזאת (הרעיונות הכי טובים עולים לי בשינה או ברגעים האלו של לפני השינה… או במקלחת), ובוקר אחד קמתי עם הידיעה שאני רוצה לצלם את משתתפות הפסטיבל בעיניים עצומות. אחרי שהאינטואיציה עשתה את שלה נוצרה הלימה בינה לבין המחשבות. עיניים עצומות מבטאות את הרעיון של מבט פנימה, אל תוכנו, אל העומק, אל הראשוניות, אל המקום בו כולנו זהות, בנות, נשים, אמהות. כמו תפילה. העיניים העצומות כלפי חוץ מבטאות אמון וביטחה בדרך, כמו ללכת בעיניים עצומות אחרי האמונה, אפילו בלי להסתכל למכשולים בעיניים, קודם כל להתחיל ללכת.
הגיע יום הפסטיבל – כולי התרגשות – ארגנתי לי מראש עמדה שקטה יחסית לצלם בה, ואז התחיל הגשם, רצתי מהר להסתתר באחד המבנים הסמוכים עם חבורת תלמידות שהתנדבו במקום והמורה שלהן. טוב, חבורת בנות בחדר אחד עם מצלמה – ברור שהעיסוק שלנו בלהצטלם קודם לכל, ושם, צפופות, מעבירות את הזמן יחד, כבר לא היה משנה בכלל מאיפה באתי ולאן הן חוזרות, היחד היה מוחלט וטוב. היה הכי כיף בעולם. הגשם הפסיק והמשכתי בעבודתי.
במהלך הצילומים היה מעניין לגלות שיש הרבה סוגים של עיניים עצומות, חלקן נינוחות ושלוות, חלקן מתוחות, חלקן נוכחות וחלקן מתאמצות להישאר סגורות. ממבט בתמונות אפשר ללמוד הרבה על המקום שכל אחת חווה כשהיא ניצבת בעיניים עצומות מול המצלמה. אחת חולמת, אחרת מוטרדת, הרבה סימני שאלה. התחלתי תהליך שמסקרן אותי להמשיך ולחקור. אם יתגלו לי דברים חדשים ומעניינים אשמח לשתף איתכם.
הפסטיבל מנה 800 אורחות יהודיות וערביות, מסורתיות וחילוניות, מבוגרות וצעירות, נשים עוצמתיות שדיברו על הבמה ואפילו משלחת של פרלמנטרים מהרשות הפלסטינית. אבל בתוך כל האושר הזה והשמחה בהצלחת הדרך, היה מוחשי כל כך מה שכבר ידעתי קודם, שאף כלי תקשורת ישראלי לא הסכים לסקר את האירוע המשמעותי כל כך הזה, את פריצת הדרך, את הקול שמייצג את החלום לחיות בשותפות, להכיר ולהפגש. ברגע הזה הבחירה לצלם את נשות האדמה בעיניים עצומות קיבלה משמעות נוספת.
סוף דבר, תוכניות ומחשבות הן מניע לפעולה אבל 'התכלס?' מה אכפת לו מה קדם לו? שמחתי לגלות, לא במפתיע, שאני הכי אוהבת את התמונות שאתן בדיוק כמו שאתן, נשים אמיצות, שעצם הנוכחות שלנו היא פלא.
תודה לחנאן אבו מוך מנכ"לית החווה החקלאית לשלום ולערבה גרזון רז שהעזתן לחלום בקול רם.
