טסתי כי אני רוצה לנדוד, להכיר מקומות חדשים אנשים פרצופים נופים. לראות מקרוב מה הכדורגל עושה לאנשים, להתרגש מההליכה בדרך לאצטדיון מילדים מחייכים, מבוגרים מתוסכלים וקהל צועק מאושר או מאכזבת ההחמצה. להבין שוב שלאהבת קבוצה אין ליגה או מחיר ושזו אחת הנשמות הכי חזקות. רוצה לדעת איך מעודדים באנגלית, על מה מקללים ולהנות מכשרונות חדשים ולהיות מבסוט מהקהל ביציעים. אז יצאתי לסיבוב בין ערים ועיירות, בין פאבים ויערות ובין אנשים לחבורות.

המסע מתחיל

יום שישי השעה 18:00, לאחר הליכה מלאת אדרנלין והתרגשות אני מגיע לאצטדיון 'פירלי' בעיר ברטון און טרנט, למשחק תחתית במסגרת הצ'ימפיונשיפ, היא הליגה השנייה, משחק בין 'ברטון אלביון' ל'בלקבורן רוברס'. כבר עם הגעתי לאצטדיון, צדים את עייני ילדים ומבוגרים עם מחברות ותמונות המחכים בסבלנות לבוא השחקנים, והם מצידם מעריכים את ההמתנה ומקדישים זמן מכובד לקהל שחיכה בסבלנות בקור.

אני ממשיך ללכת מסביב לאצטדיון ונכנס לחנות האוהדים, מקום צנוע עם אווירה של חנות יד שנייה – בתוך החנות יש הכל, החל מכוסות של הקבוצה, דרך מגבות ועד לוח שנה בכיכוב השחקנים. ההליכה בהיקפי של ה"פירלי" נמשכת ובאמצע הסיבוב מתגלים שני מגרשי אימונים, בהם נערכים משחקים של קבוצות הילדים, ואני חושב לעצמי 'איזה דבר נחמד זה לעשות את זה בצמידות למשחק'. שיחה קצרה עם אחד ההורים מבהירה שזה טורניר עם קבוצות ממועדון באירלנד, ושבסוף המשחק כל שחקן צעיר מוזמן עם ההורה שלו למשחק הבוגרים – קסום.

נכנס לאצטדיון, חוויה שקטה לעומת הארץ. אין לחץ מאיים בקופות, אין בידוק פולשני מדי בכניסה. האצטדיון המקומי מכיל כמעט 7,000 אנשים בסך הכל, יש בו 3 יציעים בעמידה באווירת ליגה א צפון, ויציע אחד עם כיסאות. כראוי לסגנון הבריטי, הקהל יושב או במקרה שלי כאמור, עומד, על המגרש וזו חוויה ממכרת וצפופה. אני עומד ביציע החוץ יחד עם 1,300 האוהדים הקולניים שהגיעו מבלקבורן. הקבוצה בכחול לבן נמצאת היום בסכנת ירידה ממשית, מאמן חדש הגיע ובמועדון יעשו כל דבר כדי למנוע ירידה לליגה השלישית. הקהל מעודד ואוהב, כזה שמוכן לעשות הכל וללוות בכל מצב. האוהדים צירפו אותי אליהם, ולמשך 120 דקות הייתי בזה פנימה – ברגש, בעצבים ובאכזבה שהייתה בסיום.

האוהדים המקומיים מעיר מבשלות הבירה, הם אוהדים שקטים יותר. ההצלחה העקבית מדי שנה של המועדון, לו זו עונה ראשונה בליגה, נראה שעדיין לא ייצרה מה שאנחנו מכנים אולטראס, אבל הקבוצה מאוד נוכחת ברחובות ברטון און טרנט: בפרסומי רחוב ובפאבים השכונתיים. המשחק הסתיים 1-1, אחרי מחצית שנייה עם קצב מהיר וכדור של ברטון שהחליט להיעצר על הקו ולא להיכנס. שחקני בלקבורן, יחד עם המאמן טוני אומברי, לו זה היה המשחק הראשון, באו והודו לקהל המסור על האהבה והאמונה גם מהמקום ה-23. בהליכה מסודרת, כמו נחילי נמלים, יצאו כל אוהד ואוהדת לדרכם הבטוחה הביתה או לפאבים הסמוכים לשתות איזו בירה מקומית.

סיפור פיקנטי

במחצית המשחק, בזמן שבו שחקני הספסל נשארים במגרש להתחמם ולהתמסר, שחקן בלקבורן, אשר ניצל מסירה רעה של חברו ובעת שהכדור הגיע לאיזור היציע של קבוצתו, נענה לבקשת שני ילדים קטנים ומצטלם איתם. באיזור הדקה ה-65, חילוף אחרון לאורחים, ונכנס קונור מהוני בן ה-19, שחקן שעלה לבוגרים מקבוצת הנוער. הקהל באטרף, ומתברר שזה החמוד שהצטלם עם הילדון. מהוני השתלט על אגף ימין עם כניסתו, וכל פעולה שניסה הצליחה. יחד עם הרוח הגבית מהאוהדים וביטחון עצמי שיצבור במשחקים הבאים, אני משער שעוד נשמע עליו – מבקש שתרשמו אותו ביומן הכשרונות שלכם. שחקנים שמחוברים לאוהדים  – זה חלק מהפאזל של מועדון מצליח, ולא משנה באיזה ליגה הוא נמצא. המשחק הזה מגלם בתוכו תשוקה ודרך ארוכה לכל אחד מהקשורים לדבר. זה היה ערב טוב לנפש.

"אנחנו באמת מהשהו מיוחד"

יום אחרי הגעתי לשפילד, העיר השלישית בגודלה באנגליה. את הדרך מהתחנת רכבת להוסטל עשיתי ברגל – כך גיליתי (וכך גם הרגליים שלי) שכל שפילד היא עליות וירידות. כמו העיר – כך גם קבוצות הכדורגל שלה: 'שפילד וונסדי' אשר נמצאת בצ'מיונשיפ – ליגה שנייה, ו'שפילד יונייטד' אשר בליגה השלישית. 'שפילד יונייטד' היא קבוצת הספורט הראשונה בעולם המתקראת "יונייטד", ואפילו פלה האגדי בא לתת כבוד לציון 125 שנה להיווסדה.

כבוד. זו הרגשה שנמצאת איתי לאורך כל הצעידה לאצטדיון הביתי של היונייטד – ה'ברמל ליין'. ילדים, גברים ונשים מכל הגילאים צועדים יחד באוטומטיות בין סמטאות הרחובות ודוכני הפיש אנד ציפס. בכניסה ממתינים לך המון אנשי צוות שמכוונים ודואגים שלא תלך לאיבוד בדרך שלך, להיכל הקודש שלהם. הכל מסודר ומדוקדק, הקשר בין האנשים למועדון נמשך עם אנדרטה צנועה לזכר אוהדי הבליידס אשר הלכו לעולמם. אני חווה כאן הכרות מחודשת עם המילה טקסיות, בעודי נכנס פנימה מחכה שדרה ארוכה עם תמונות של שחקני היכל התהילה מכל השנים, ואיך אומרים, יש עליהם שנים.

27 אלף איש במשחק של מועדון בליגה השלישית, 27 אלף איש ששרים יחד את המנון האוהדים בהתחלת כל מחצית, קמים יחד למחוא כפיים ולהודות לשחקן שיוצא בכל דקה ומכל סיבה. אגיד מילה טובה על אוהדי בולטון – הם הגיעו בהמוניהם, מילאו את כל יציע החוץ ועודדו לאורך כל המשחק, על אף התצוגה הלא מרשימה שלהם היום, הם עושים יופי של עונה. מוכרח להודות ששוני המימדים לעומת המשחק של ברטון אלביון יום קודם, הפתיע אותי וקצת שיתק. הייתי צריך את הגול הזה במשחק שיחזיר אותי למציאות.

הקבוצות נפגשו למשחק צמרת  – היונייטד של שפילד מול בולטון וונדררס, ההתקפה הטובה בליגה מול ההגנה הטובה בליגה. היה משחק אגרסיבי בלי יצרתיות קיצונית שהסתיים ב 2-0 למקומיים, בזכות ניצול מצבים נהדר של 'איזה מזל שלנו יש את שארפ רובי שארפ', מלך השערים של הליגה והקבוצה שכבש צמד. האוהדים באדום לבן יכולים להתגאות בעוד שבוע במקום הראשון ולחגוג, כך מסתמן, בעוד חודשיים עלייה מחודשת לליגה השנייה, לאחר 6 שנים בניכר.

סיפור פיקנטי

בסיום המשחק, כשכולם הלכו לחניה או לטראם, תפס אותי אוהד בן 70 ואמר, "רואים שאתה לא מפה מאיפה הגעת?" "מישראל" השבתי. הוא חייך, ואמר "אם מישראל באת כדי לראות אותנו, כנראה שאנחנו באמת משהו מיוחד." עניתי לו שלמדתי היום שמיוחד יש רק אחד והוא רובי שארפ, חייכנו והלכנו.

שחקי אותה כמו

לאחר נסיעה ברכבת הגעתי ללסטר, המוכרת היום בגלל 2 סיבות עיקריות – הראשונה היא שלסטר סיטי אלופת אנגליה בכדורגל, שלצערי פיטרה את מאמנה בעודי כאן. השנייה היא שזו העיר עם מספר המהגרים הגדול ביותר, עיר רב תרבותית לגמרי, וזה מורגש מאוד. הגעתי כדי לצפות במשחק הליגה השלישית של נשים בכדורגל, בין 'לסטר' המקומית ל'דרבי קאונטי'. ההליכה לאצטדיון שהייתה ארוכה ומלאה בחנויות בגדים, מכולות ובמזון מהיר מקבב ועד אוכל הודי צמחוני. הפעם לא צעדו איתי ילדים עם חולצה וצעיף ולא מבוגרים שבעי זיכרונות והצלחות.

גיליתי מתחם כדורגל מכובד וצנוע, עם שני מגרשים גדולים ומתחם מרכזי בו חדרי הלבשה וקיוסק קטן, השייך רק למועדון כדורגל הנשים של לסטר. דבר חשוב וראוי ומאוד משמח. המגרש קומפקטי, האוהדים, כ-200 איש, כולם משפחות משני הצדדים ובודדים שמסקרים לעיתון המקומי, אבל ערים לכל אירוע שמתרחש על הדשא. אין יציע, אין מתחם מופרד, מי שמעוניין לצפות פשוט עומד בצידי המגרש מאחורי הקו, כמו טורנירי כדורגל ביסודי.

המשחק מתחיל, מיד ניכרת הגישה השונה ביחס המאמנים, הצמד מ'דרבי' רגוע ומדבר לספסל רק ברגעים שיש טעויות או החמצה מתסכלת, ואילו המאמן מ'לסטר' צועק ומדרבן ומתסיס את השחקניות. השופט לוקח על עצמו את האחריות ללמד את רזי המשחק, ובצורה קצת מעיקה הייתי אומר, מחליט להסביר על כל עבירה למה הוא שרק, אני חושב שהגיעה תוספת זמן רק על זה. במחצית כל השחקניות צועדות יחד לחדר ההלבשה החם לקבל תדרוכים.

בחמש שנים האחרונות השתנה מבנה הליגות בכדורגל הנשים באנגליה, והיום יש 5 ליגות – כאשר השתיים הראשונות הן ארציות, והשלישית מחולקת לצפון ודרום – כשהראשונות מכל איזור עולות לליגה השנייה. האלופה המכהנת זו 'מנצ'סטר סיטי'. המשחק התעלה לרמת הקרבה ונחישות ענקית, השחקניות נתנו את הנשמה והכישרון, המון דאבל פסים, הגבהות שטוחות וניסיונות להבקעה שנעצרו או על ידי השוערת או מהחמצות מעצבנות. נגמר 2-1 לטובת לסטר, וזה אחרי שיויוון של 'דרבי קאונטי' מגול יפהפה – בעיטה מן האוויר בדקה 89, וגול מנצח לכחולות בדקה ה-92 מערבוביה ברחבה.

בסוף, מה שעבר לי בראש זה רק שאני חייב ללכת לראות משחק בארץ ולעודד את התקדמות הענף. הקסם הוא אותו קסם ואנחנו כאן בארץ מפספסים בגדול, וגם שנראה לי שאת ההליכה חזור אעשה לבד שוב.

סיפור פיקנטי:

במחצית, ניצלתי את הדלות במגרש כדי להתמסר עם כמה ילדים וילדות, קצת להתחמם ואחר כך התחלתי לדבר עם כתב מקומי, סטודנט שנשלח לסקר השנה את כל משחקי הבית של לסטר. "אני כאן כי אני אוהב את המשחק" הוא אמר, שאלתי אותו למה יש פער עצום בקהל בין הגברים לנשים, "לא כולם מתחברים בראשוני ללראות נשים רצות ועושות ספורט, לא סתם מי שמפה זה רק האנשים הקרובים. אני כותב עליהן רק דברים טובים, אז מקווה שזה יביא את כולם" ענה בחיוך. "ומישהו מגיב לך על שכתבת?" שאלתי, "האמת שלא.. לפעמים אני חושב שאני כותב רק לעצמי."

בין שכונת התקווה ללינקולן

כיתה ב' בחג הפסח, לאחר חיפושים רבים מצאתי את האפיקומן, והיה לי ברור כשמש שאני הולך לבקש לראות משחק כדורגל. לאחר פחות מחודש בקשתי התגשמה, אבא שלי, אחי ואני נסענו לשכונת התקווה, לראות משחק כדורגל של בני יהודה. אני זוכר את התור בקופות, את האספלט שישבנו עליו, את הבן אדם שמכר גרעינים או קסטות, את הלכלוך בשירותים ושהעדפתי להשתין בחוץ, וזוכר בדיוק את זווית הצפייה במגרש, את ריח הסיגריות החריף ואפילו את הגול הראשון. מאז יותר משהתאהבתי במשחק התאהבתי בלהיות סמוך לאיצטדיון, זה גורם לי להתרגשות שמוזרה לאחרים אבל לי היא מאוד מובנת מאליו ומדויקת.

היה לי ברור שאני הולך לראות אצטדיונים, גם בלי שהתקיים בהם משחק והמקום הראשון שבו עשיתי את זה היה לינקולן. שם הקבוצה המקומית, שנמצאת בליגה החמישית, הפתיעה את כולם כאשר העפילה לרבע גמר הגביע אנגלי, ותפגוש את ארסנל במשחק חוץ. הגעתי למגרש בשעת בוקר מוקדמת, אך החנייה הייתה חצי מלאה, כששאלתי בן אדם למה זה הוא ענה, "כולם רוצים לקנות כרטיס ללונדון, יש התרגשות וציפיה גם ממי שלא ביקר במשחק בכל ימיו". כשנכנסתי פנימה למשרדים, הורגש הלחץ מצד הצוות הלוגיסטי של המועדון, ובעת שהצגתי עצמי ושאלתי אם אני יכול להסתובב בפנים, ישר הגיבו בביטול שאין להם זמן לכך ושהם מצטערים. מה שהם לא הבינו זה שאני אוהב לשוטט. וכך, לאחר שפסעתי קצת בחוץ מצאתי את עצמי משקיף על המגרש מחדר ה-v.i.p של האיצטדיון. הכיסאות כולם באדום לבן, המכסחת פועלת בכל הכוח וברקע אחד המנהלים מדבר על המשחק שיש להם באותו יום. לצערי לא יצא לי לשוחח עם אף אחד, אלא רק להתרשם מהתמונות על הקירות אשר ציינו ארועים היסטורים בחיי הקבוצה, וחדר הישיבות המצוחצח ויציעי הצפייה האינטראקטיבים.

ההסתובבות בלינקולן יצרה בי תאבון, ויום אחר כך הנחתי את עצמי בעיירה בשם קליתוורפס השוכנת על נהר האמבר. העיירה הצנועה היא מקום משכנו של אצטדיון בלונדל המשמש את קבוצת 'גרימסבי טאון' מהליגה הרביעית. ההליכה לאצטדיון מתחנת הרכבת הייתה מרעננת וכיפית, היה שילוט מדוייק וברור למגרש החל מהיציאה מהתחנה. נפגשתי בשני נערים מקומיים שהגיבו בחיוך למראה אדם זר ששואל איפה המשרדים של הקבוצה.

הגעתי למשרדים ושוב הצגתי את עצמי כמטייל מישראל שמעוניין לראות את המגרש ולהסתובב קצת, כמה דקות אחר כך כבר יצא לקראתי תיאו, מנהל האצטדיון ואם הבנתי נכון, גם האוהד מספר 1. ישר פסענו יחדיו בשביל השחקנים לכיוון המגרש, מדברים על הסיבות שהקבוצה משחקת 10 קילומטר מביתה באופן תמידי, על כך שהמגרש הוא מבין הכי ישנים באנגליה, (גיליתי שאומרים את זה כמעט על כל מגרש שלא שיפצו או החליפו, אבל יש פה טוויסט, לגרימסבי יש את המגרש עם היציע הכי עתיק!), אבל תכלס הוא מפחיד ברמת הארעיות שלו. אולי בגלל זה אוהדי הקבוצה האורחת יושבים שם.

במפגש עם תיאו, שוחחנו על הליגה הישראלית והוא הראה בקיאות במועודונים השונים אצלנו בליגה, דיברנו על חווית ירידת הליגה במגרש הביתי של 'ברטון אלביון', על כך שמגיעים כ-6,000 איש לצפות בכל משחק ביתי. הבן אדם המקסים הציע לצלם אותי על רקע המגרש, אז או שהוא זיהה שאני מתרגש או שהוא חי בסרט כאילו זה קאמפ נואו, שניהם סבבה מבחינתי.

הוא צדק, התרגשתי. הביקור הזה היה אצלי בעור ובנפש גם 24 שעות אחרי שהייתי שם. באותו ערב הקבוצה ניצחה 1-0. רוצה לחשוב שזה בזכותי.

סקנט וואט?

עוד באותו היום נסעתי כשעה והגעתי לעיירה בשם סקאנטורפ. עיירה צנועה ולא מטופחת. עיירת הפלדה. בעקבות המפעלים הרבים שנמצאים שם, אפילו הכינוי שלהם הוא 'אירון'. זה היעד האחרון בו אראה כדורגל, וכשבנפשי עדיין מתרוצצת מהמפגש בגרימסבי, בצייפיה למשחק.

בהסתובבות ברחובות לא מורגש שיש היום משחק בגלנספורד פארק, כנראה עיסוקי אמצע השבוע מנצחים בסיפור הזה. גשם בחוץ ואת ההליכה לאצטדיון אני עושה די לבד, רוב האוהדים באים במכונית וחונים במגרש החנייה של מתחם הקניות. האנגלים אוהבים כנראה להיכנס פנימה בדקה האחרונה, עד אז האוהדים, מגדול עד קטן, יושבים בקיוסק פאב שנמצא במגרש או מפטפטים בחוץ כמו תאטרון. לא אכחיש, זו הייתה חוויה לא פשוטה עבורי כצופה. היה משחק משעמם בליגה השלישית בין 'סקנטורפ יונייטד' שנמצאת במקום השני, מול קבוצת האוהדים 'אי.אף.סי וימבלדון' מהמקום ה-15. במחצית הראשונה הדבר היחיד שעורר את הקהל היה שחקן מעיר הבירה, שבמהלך ספרינט קפץ ליציע וחיבק אוהד. חוץ מזה המשחק התאפיין בכוחניות וניסיונות ללא מחץ. באיזשהו שלב חשבתי על ללכת למפעל ולהצטרף למשמרת. המוזיקה במחצית הייתה מוצלחת, שירים של בלר ואואזיס, ולוח התוצאות הראה שהספונסר של המשחק היום זה 'ר.טיילור ארגוני הלוויות'- לא יכלתי לחשוב על דבר שמגדיר את מצבי טוב יותר בסיטואציה הנוכחית.

במחצית השנייה הודתי לערבוביה ברחבה שהובילה לגול ראשון לטובת ווימבלדון וכעבור פחות מ-10 דקות הגיע השני, מבעיטה יפה מחוץ לרחבה. אנשי הפלדה היו אנמים, ושיחקו בצורה מפוחדת וחסרת ביטחון. בעיטה חופשית של מוריס, מלך השערים של הקבוצה, צימקה ל 2-1 אבל שם זה נגמר. האוהדים המקומים החלו לעזוב את האצטדיון כבר בדקה ה-85 ומעטים לצערי נשארו לתת כבוד לשחקנים בסוף המשחק. לעומת זאת, הווימבלדונים בצהוב עודדו לאורך כל המשחק בשירה ובאווירה שמחה, והייתה הדדיות מוצלחת בינם לבין השחקנים. ואני? אני קניתי חולצה של 'סקנטורפ' כי ממש אהבתי את צבעים. חוץ מזה וואלה, זהו.

בחיים, כיף להתאהב וזה מה שאפשרתי לעצמי לעשות – לקחת חלק נוכח בחיי ולהעצים אותו, להיפגש דרכו עם מקומות שבחיים לא הייתי דורך בהם, עם אנשים שאולי אין לי עוד נושאי שיחה איתם או מבטא דומה. לנשום, לחשוב וללכת אחרי הכדור שמאמינים בדרכם לבית כנסת בערב שבת. אני לא אעסוק כאן בהשוואות, אבל אני אגיד שלמדתי לא להתבייש בידע שלי ובאינסטינקטים שלי, והיה לי העונג להיווכח שוב, שספורט, כדורגל בפרט, זו אכן שפה בינלאומית.