הדרך בה התקבל הפוסט הקודם שלי, אני שונא את יום האישה הבינלאומי, הפתיעה אותי. לתומי חשבתי כי כתבתי את המובן מאליו, אך כמות התגובות: מתפעמות או כועסות, העידו אחרת. כנראה שלא נכתב המובן מאליו. מכל התגובות, שליליות או חיוביות, הדהד רחש משותף: פליאה.
הפליאה הזו מפליאה בעצמה. הרי בפוסט הזה לא נמסר שום מידע חדש. אף אחד לא נדהם מכך שגם כיום נשים מקופחות, מאוימות, מבוזות ומותקפות. הפליאה לא נבעה מהמידע, או מאופן הכתיבה, הייתה לה סיבה אחרת: היותי גבר.
ובאמת, מה זה עניינו של הזכר הזה? בתגובה אישית שקיבלתי לדוא"ל הוחמאתי: "כל הכבוד לגבר שכותב כך", ומן הצד השני בדף הפייסבוק של דבר ראשון הסתייגה אישה אחרת, זרה לחלוטין: "עוד גבר פמיניסט. מעניין מה יש לו להסתיר".
אין לי מה להסתיר, כמובן, אבל אולי אין לי גם על מה להתפלא. התרגלנו למאבקים שבטיים, לקבוצות שלוחמות לצדק עבור עצמן. שכחנו את האופציה היפה, נטולת האינטרס, הערכית ומלאת שאר הרוח, בה ראוי שאדם יתנגד לעוולות שלא נוגעות לו אישית. קוראים לזה סולידריות.
הפוסט הכואב שפורסם ביום האישה הבינלאומי היה סולידרי. וסולידריות, לא בדיוק הזדהות, ולא רק אמפטיה – היא תחושת אחווה, חברות ורצון טוב. אנשים סולידריים מקווים לשבור את ההגדרות, את המעגלים המפרידים בין בני אדם, וליצור יחד מקום צודק יותר.
בעיניי הסולידריות היא הפיתרון היחידי לחברה השסועה שלנו. אולי זה הזמן שאנשים ילמדו לעמוד לצדו של הצדק, דווקא בעידן הרעיל של פוליטיקת הזהויות המשסה והשונאת.
ואולי עם קצת פחות שנאה, בשנה הבאה אשנא קצת פחות את יום האישה הבינלאומי.