מי יודע, יכול להיות שנתניהו גילה לפתע שעובדי ועובדות רשות השידור צפויים להיות מפוטרים. הוא לא ידע, יאמרו מקורביו. ואולי לפתע נוצרה בלבו החמלה כלפי מי שבעבר השווה לחמאסניקים והתפאר, בשידורי התעמולה בבחירות האחרונות, בכך שהכה בהם ושבר את מטה לחמם. ואולי אפילו ניתן להסיק מהודעותיו של נתניהו כי הפך ליבו והוא עתה מתנגד מכל וכל להעסקה קבלנית.

אמנם, היה זה נתניהו, הוא ולא אחר, שדרדר את המשק כולו לעבר צורת ההעסקה הפוגענית הזו – בעיקר באמצעות מנגנון "שיא כוח אדם" הקבוע בתקציב, אשר דחק מטה במשך שנים את מספר המועסקים ישירות והכריח את משרדי הממשלה להוציא פעולות למיקור חוץ – אך במקום שבו בעלי תשובה עומדים, גם צדיקים גמורים לא יעמדו.

כל זה ייתכן, ולמעלה מכך: אם ראש הממשלה ימצא את הדרך להציל את רשות השידור ואת עובדיה, יהיה נכון להריע לו ולשבח אותו על כך. אולם כדאי להקדים את המאוחר, שמא יגלה ראש הממשלה בעוד זמן מה, כי מאמציו למנוע פיטוריהם של מאות עובדים ברשות השידור ערב הפסח הופכים מאות עובדים אחרים, בתאגיד השידור הציבורי "כאן", לחסרי עבודה – ממש כמו עובדי הרשות, ממש ערב אותו החג. וכיוון שלא יימצא מי שיטען כי דמו של האחד סמוק מדמו של השני, הרי שיש לפעול בהקדם למציאת פתרון כולל.

לדעתי, יש פתרון שכזה, ואף הצענו אותו מעל דפי אתר זה כבר בעבר. גם רשות, גם תאגיד. אין רע, ולהיפך, טוב יהיה, שבישראל יהיו מספר ערוצים של שידור ציבורי. יש מקום, ויש צורך, ברשות השידור כשם שיש מקום וצורך בתאגיד השידור הציבורי "כאן". במשפט שלמה המהופך הזה, מי שלנגד עיניו עומד האינטרס הציבורי באמת ובתמים, לא יגזורו אף אחד משני הגופים האלו.

רה״מ בנימין נתניהו לצד ארנון ׳נוני׳ מוזס (צילום: הדס פרוש | קוקו / פלאש 90).

למעשה, נכון היה להגיע למסקנה זו, בדבר הצורך הציבורי בשידור ציבורי בשני קולות ויותר, כבר לפני מספר חודשים: עם פרוץ הידיעה על קשרי מוזס ונתניהו, המכונים גם "תיק 2,000", לתוך השיח הציבורי. אמנם היועץ המשפטי טרם הכריע אם העובדות שנחשפו לחוקרים ולציבור יש בהן מן הפלילים, ומצד מי. אך על המשמעויות הציבוריות של העניין טרם עמדנו די.

הציבור הישראלי עדיין מתנהג בנושא זה כאוכל בשר מושבע לאחר ביקור במשחטה. הגועל מוחלט, אך המסקנה, הו, המסקנה, קשה כל כך. כן, כולנו נחשפנו לצורה המדוייקת שבה בעלי הון, בעלי עיתון ובעלי און פוליטי מארגנים יחדיו את הצגת הצלליות שתוצג בפנינו, כיצד הם ממקמים את הפנסים, וקושרים את החוטים. החל מהבטחות לכאורה של אחד להפוך אחר ל"ראש ממשלה כמה זמן שתרצה", וכלה בדאגה לאינטרסים המסחריים, לכאורה אחד של השני.

האמונה המקובלת היא שהציבור ימשיך לשבת במקומו, כבול בשלשלאות של תככי מסחר ופוליטיקה, ויתבונן בהצגה הקלושה שבפניו רק כל עוד הנעשה מאחורי הקלעים נותר, ובכן, מאחורי הקלעים. אמונה זו מתערערת לרוב בימינו, בעידן שבו גם הגורמים הממלכתיים ביותר אינם מתאמצים לשמר אפילו מיצג של ממלכתיות. יתכן שבימינו המציל יכול להשתין מהמקפצה, ועדיין לקרוא לעצמו המציל. יתכן.

אם חפצי חיים אנחנו עלינו לדלות מן המדמנה הזו תובנה הכרחית לגבי דמותו של השיח הציבורי ותפקידה של התקשורת. תובנה זו היא כי לשם קיומה של דמוקרטיה בישראל, עליה להישען גם על שני אדנים אלו: תקשורת שאינה משועבדת לאינטרסים המסחריים אלא מחויבת לציבור, ועיתונאים עצמאיים, בעלי מעמד מקצועי ובטחון תעסוקתי.

ובהקשר זה יש מקום לכולם. גם לרשות השידור, גם ל"כאן", גם לגלי צה"ל הוותיקה והחשובה, גם לטלויזיה החינוכית וגם לערוץ הכנסת. אין האחד מבטל קיומו של האחר. למי תהיה שייכת רשת ב'? קול המוסיקה? 88fm? אני לא יודע. ניתן להעלות על הדעת מספר מנגנונים של פעולה משותפת ונפרדת. ניתן להפריד בין רשות השידור והתאגיד על פי צורות השידור (אינטרנט, טלויזיה, רדיו); אפשר להפריד ביניהן על פי התוכן – רשות השידור הוכיחה כוחה בשידורי תעודה. ניתן להעלות על הדעת אפשרות שהתאגיד לוקח על עצמו את האקטואליה, ורשות השידור הופכת למעין ערוץ היסטוריה. אולי אפילו אחד מהגופים האלו יקח על עצמו באופן רציני את תחום שידורי הספורט הישראלי, שהופקר לגורמים מסחריים ונמנע מרוב הציבור.

ברור שבשידור ציבורי אין הכוונה לשידור ממשלתי, ובכל חלופה שתקודם, יש להקפיד על הפרדה ראויה בין רצפת הייצור העיתונאית ובין הפוליטיקה המפלגתית. גם בנושא זה, אופן הפיקוח והניווט הציבורי של ההגאים תוך יצירת מערך של איזונים ובלמים להשפעות נבחרי הציבור, ישנה כברת דרך לעשות. אך העובדה שלא הכל מושלם בהקשר זה, והצעת החוק של נתניהו לגוף מפקח על כלל גופי השידור בישראל תעיד על כך, לא צריכה למנוע מהציבור את קיומם של גופי שידור ציבוריים ראויים.

והמחיר? ברור שיש לכל זה מחיר. אך כפי שהראו חכמי הכלכלה של שני הגופים הנאבקים על חייהם: הם יודעים להתייעל, לצמצם, לחסוך. גם האגדה שלמדינה אין כסף לממן זאת התפוגגה בתקופה האחרונה כשהתבררה – שוב ושוב – העובדה שלמדינה עודפי תקציב כה גדולים שהיא אינה יודעת מה לעשות עמם. כך שכנראה שניתן להתמודד עם המחיר הכרוך בקיום הרשות והתאגיד גם יחד.

אך במקרה זה לא יהיה נכון להטיל את האחריות למימון על הממשלה. הציבור צריך לשלם את המחיר על גופי השידור שלו, ולעשות זאת בגאווה. כן, אם נשלם אגרה של כמה מאות שקלים בשנה, נוכל לממן את השידור הציבורי שאנו ראויים לו.