דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

אל אחד בשמיים, הרבה אמונות על פני האדמה

על שלושה אתרים היסטוריים דתיים בצפון ים-המלח, על מה שביניהם, על המשמעות של כל זה ועם כוכבית אחת קטנה בסוף.

אזהרה: המילים הבאות לא נועדו למי שעדיין חוגג את מותו של האלוהים. בניגוד להכרזות של נביאי המאה ה-19 אלוהים לא רק לא מת במאה ה-20 – במאה ה-21 הוא נולד וחי בצורות רבות. אולי רבות יותר מאי פעם. הן גם לא יהיו נעימות את אנשי התנועה הלאומית וגאוות המולדת. אבל אלה כבר נעים באי נוחות ומבצעים וויתורים מספר עשורים. תיתכן אי נוחות גם לאנשי הביקורת ותאוריות הקונפליקט, בטח לאור האופטימיות הזהירה שתעלה כאן. אבל עבור חלקם האופטימיות היא בכלל עניין זר, אז ניחא.

שלושה אתרים היסטוריים, שלוש דתות, אלוהים אחד

שלושה אתרים חשובים לשלוש דתות צופים אל החוף הצפוני של ים-המלח. כל אחד מהם מוכר בזכות עצמו, אבל מעטים רואים ביניהם קשר.

מזרחית לחוף הצפוני של ים המלח ניצבת פסגת הר נבו. לפי האמונה היהודית והמקרא משה ראה ממנה את הארץ המובטחת לפני שמת ונקבר במקום לא נודע. מי שעמד על פסגת הר נבו יודע שבמרבית הימים לא רואים ממנו הרבה, בטח שלא ארץ זבת חלב ודבש. ובכל זאת, השיר מספר שרואים מכאן רחוק ושקוף, והקסם של סמטאות ירושלים וצהלות חוף הים של תל אביב אינם כל כך רחוקים. אמנם קשה לזהות ומעט מאד ישראלים יודעים להצביע על הפסגה המפורסמת, אבל ההר קיים. עומד. לפעמים ניתן לראות משם את סביבת ירושלים. על פסגת הר נבו נמצאו שרידי כנסיות מהתקופה הביזנטית. ציון המקום נשכח מהמאה ה-7, ורק במאה ה-20 נערכו בו חפירות והוא הוכרז שוב כאתר קדוש לנצרות. יש חילוקי דעות על מידת האמת בציון המקום הספציפי, אבל מסורת היא מסורת, והפסגה הנוכחית היא היחידה שמתמודדת על תואר התצפית האחרונה לעבר הארץ המובטחת של משה. אחיו, אהרון, קבור על פי המסורת גם הוא על פסגת הר שצופה לעבר בקע ים המלח לא רחוק מפטרה.

ממש ממול, מערבית לנהר הירדן, כבר בתוך טריטוריית הארץ המובטחת, על המצוק מעל ליריחו, ניצב מנזר הקרנטל. "קרנטל", מלשון המספר ארבעים ביוונית, הוא מנזר שנבנה בסיום המאה ה-19 במקום בו פעלו נזירים עוד במאה ה-4. קדם לו מבצר מימי החשמונאים על פסגת ההר שצופה על יריחו וצפון ים-המלח ושולט על דרכים חשובות. שמו של המנזר מציין את האמונה הנוצרית שכאן על המצוק עבר ישו הנוצרי לאחר שהוטבל בירדן מבחן אמונה מול השטן ארבעים יום וארבעים לילה. לא מעמד הר סיני, אבל לפחות מבחינת הזמנים, בכל זאת בדיוק משך הזמן שלקח למשה בכדי להביא תורה לעמו על הר הקדוש, גם הוא במדבר. להבדיל ממשה, ישו הנוצרי סיים את חייו צעיר בגיל וצעיר בשליחות: כנראה שהוטבל בגיל 30, וכנראה שנצלב בגיל 33. פחות מקדנציה מודרנית של מנהיג ציבורי. זה לקח קצת זמן, בסך הכל 300 שנים, ורק אז הפך מי שנולד כישוע היהודי המורד לישו הנוצרי הקדוש. האימפריה הרומית אימצה את סיפור חייו כקדוש מעונה כשהבינה שאי אפשר לנצח את מאמיניו ומורשתו. הרומאים בחרו בדרך מיוחדת להתמודד עם התפשטות הנצרות וזכרם של יוחנן וישו – כי אם אי אפשר לנצח אותם – מקדשים אותם ומרוממים לרמת קדושה את הקיסרים בעצמם.

אתר הטבילה על הירדן. צליינים ומבקרים משני צידי הגבול.  צילום: אודי איזק

הקרנטל, שהמבקרים בו עולים אליו בימים אלו ברכבל מהעיר יריחו, הוא עדות לכך שלנצרות שפרשה כנפיים בעולם כולו יש יסודות אמוניים היסטוריים בצפון ים המלח. ציון המקום ממש מול הר נבו בתוספת העניין הסמלי של הר וארבעים יום-ארבעים לילה לא נולדו במקרה.

וגם למוסלמים יש אתר ממש לא רחוק משם.

דרומית לקרנטל, לא רחוק מהמצוק שמשקיף ממערב על צפון ים-המלח ועל הר נבו, ניצב נבי מוסא. מקום קבורתו המסורתי המוסלמי של משה. אותו משה שמת בעבר הירדן המזרחי ממש ממול, והיהדות קבעה שמקום קבורתו לא נודע.

נחבא קצת אל הכלים, אולי כדי לא להרגיז את המשה המקורי שנקבר בעילום שם ומקום, ממוקם בין גבעות לצד כביש 1 היורד מירושלים לים המלח, עומד מסגד מבוצר. בתוך המבצר נמצא ציון הקבר המסורתי של משה, נביא חשוב גם למוסלמים, שהקוראן מספר את מרבית קורות חייו ומזכיר את שמו יותר מכל נביא אחר מלבד מוחמד. להבדיל מהתנ"ך, הקוראן אינו קובע כי מקום קבורתו של משה לא נודע. המוסלמים, ככל הנראה בשלב מאוחר (הקביעה מיוחסת לסלאח א-דין, המאה העשירית לספירה) קבעו כאן את מקום קבורתו של משה. משה שלהם, משה של היהודים, משה של הנוצרים. את המבצר סביב הקבר בנה השולטן הממלוכי ביברס, במאה ה – 13.

בעבר נהגו מוסלמים מרחבי הארץ לחגוג במקום הזה את חגיגות המוסאם, העליה לרגל, בתקופת אביב כשהעולם היהודי חוגג את יציאת מצריים. משלחות מערים גדולות ברחבי הארץ היו מתכנסות בהר הבית, ומשם יוצאות יחד לשבוע החגיגות באתר הקדוש במדבר. בסיום החג חזרו המשלחות לירושלים. מקור החגיגות קשור כנראה לכך שמדובר בתקופה בה הנוצרים נהגו לרדת לירדן לטבול בחג הפסחא לציון תחייתו של ישו וסיום 40 ימי הצום שלו במדבר, ובתקופה בה חגגו היהודים את חג הפסח בעליה לרגל לירושלים. באופן מיוחד נקבע מועד החגיגות לא על פי לוח השנה המוסלמי אלא לפי לוח השנה הנוצרי בכדי להתאים פוליטית לחגיגות הדתות האחיות, בעיקר הנצרות. בשנת 1920, כשהחג צויין במקביל לחג הפסח, לוותה חזרת המשלחות לירושלים בפרעות בהן נרצחו שישה יהודים.

מוסאם נבי מוסא הפך בשנות ה-20 וה-30  למקור פעילות פוליטית דתית לאומנית פלסטינית, בעיקר של בני משפחת חוסייני ובהם חאג' אמין אל חוסייני. בשנת 1920, כשהחג צוין במקביל לחג הפסח, לוותה חזרת המשלחות לירושלים בפרעות בהן נרצחו שישה יהודים.

נבי מוסא. צילום: אודי איזק

בשנת 1937 אסרו הבריטים את קיומו של החג. גם הירדנים, בשנות שלטונם בגדה המערבית, צמצמו את היקף החגיגות מחשש לפעילות לאומנית קיצונית. הפעם האחרונה בה נחגג המוסאם באופן נרחב היתה שנת 1987, תחת שליטה ישראלית, כשכ-50 אלף מוסלמים עלו לרגל למתחם נבי מוסא. האינתיפאדה הראשונה הביאה לאיסור מחודש, ומאז לא צוין החג. ובכל זאת, המקום שופץ על ידי המנהל האזרחי ופתוח למבקרים. אל הקבר עולים רבים מדי שנה, ובסביבת המסגד המבוצר נקברים עד היום מוסלמים מאמינים.

הר נבו, הקרנטל, נבי מוסא – שלושה אתרי זיכרון והנצחה, שלושתם סמוך למקום המעבר בנהר הירדן, שלושתם בסביבת הדרך העתיקה והנוחה יחסית של עליה מבקע ים-המלח לעבר ירושלים, שלושתם מייצגים את הרקע ההיסטורי היהודי-נוצרי-מוסלמי של שאיפה לחיי הקבע בארץ המובטחת לעומת חיי הנדודים וחיפוש הזהות במדבר – הפיסי והרוחני. שלוש דתות שנאבקו על הארץ הזו במשך דורות. שלוש דתות ששפכו דם רב של מאמינים על שליטה על הארץ ועל נכסיה הגשמיים והרוחניים. שלוש דתות אחיות שפועלות זו לצד זו מאות שנים עם קנאה וקרבות ירושה , ובכל זאת אחיות, עם משה אחד במדבר ואלוהים אחד בשמיים.

ובכל זאת, ולמרות העלילה הפתלתלה של עימותים ומאבק אין סופי, המאה ה-21 עשויה להיות שלב חדש ואחר ביחסים בין בני האלוהים האחד. אתרי הזיכרון והנצחת המתח בעומדים בשער לארץ המובטחת בצפון ים- המלח עשויים להיות בעוד לא הרבה זמן זיכרון לעולם ישן שהשתנה לבלי שוב.

אלוהים אחד, צאצאים רבים

בשלוש הדתות המונותאיסטיות נקשר המדבר לסיפורים מכוננים. סיפור יציאת מצריים ומעמדו של משה נמצא בבסיס שלושתן. לא מפתיע שבאזור ממנו כנראה עלו בני ישראל לכיוון ירושלים מערבה השאירו כל השלוש סימני זהות ובעלות. משה הוביל לכאן את בני ישראל שעברו בהובלת יהושוע את הקו התרבותי החשוב בין המדבר לבין הארץ הנושבת, המובטחת. יוחנן המטביל העביר כאן סמוך לנהר הירדן את מאמיניו הרבים תהליך חזרה בתשובה וציפיה לעולם טוב יותר בירושלים. וישוע, אחד מתלמידיו, עלה אל העיר מתוך כוונה לבצע בה מהפכה, תכנית שעלתה לו בחייו אבל בסופו של דבר שינתה דבר או שניים בעולם. אפשר גם למתוח קו דמיוני ולראות את מוחמד רוכב על סוסו הפלאי "אל בוראק" לילה אחד עד אל "המסגד הקיצון", משם עולה לשמיים, מקבל את מצוות חמש התפילות, יורד חזרה לארץ וחוזר במהירות למכה, כשהוא עובר ממש כאן, בנקודה ההיסטורית של מעבר נח ומוכר מהמדבר אל הארץ הנושבת. הפרשנות המוסלמית שקובעת ש"המסגד הקיצון" מהקוראן נמצא בהר הבית (שוב כנראה מסורת מימי סלאח א-דין, המאה ה-10) והמסורת לפיה הכותל המערבי הוא הקיר אליו נקשר "אל בוראק" כנראה חדשה אפילו יותר, אבל ניתן להבין אותה בהקשר של מאבק היסטורי תרבותי על הבעלות על הארץ המובטחת שנמשך כבר דורות רבים. יהודים, נוצרים ומוסלמים, לכולם יש צורך להראות קשר ישיר וברור לירושלים ולסביבותיה שמהווים סמל הפוך למדבר, לאורחות החיים בו ולמבחנים שעוברים בו בני האדם. הרי אחרי הכל, מוחמד אמנם חזר למכה, אבל המוסלמים מגיעים לכאן מהמדבר וכובשים את הארץ המובטחת מידי הביזנטים הנוצרים כדי להשאר. הנביא מוחמד מת בשנת 632. ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים כנראה בשנת 638.

הכיבוש המוסלמי היה שלב נוסף בהיסטוריה של "החלפת ידיים". הסיפור המקראי של יציאת מצריים מיוחס לאירועים שהתרחשו באזור במאה ה-13 לפנה"ס. מלכות בית דוד מיוחסת למאה ה-10 לפנה"ס, 300 שנים אח"כ. הבית השני נחרב לקראת סוף המאה הראשונה לספירה. עד אז עמדה היהדות לבדה מול אמונות מרובות אלים. הרומאים התנצרו במאה הרביעית, המונגולים עשו גיחה קצרה ונעלמו ומאז החלה המטוטלת המונותאיסטית: המוסלמים הגיעו לראשונה במאה השביעית, הצלבנים הנוצרים באו, ואז סלאח א-דין המוסלמי, ושוב צלבנים, והממלוכים המוסלמים, ועותמנים מוסלמים, ובריטים נוצרים, ואז היהודים שהיו כאן בנוכחות מצומצמת הופיעו פתאום עם ציפיות לאומיות, ואחריהם הלאומיות הערבית, והנוצרים – אלה של אירופה ואלה של אמריקה – נשארו מעורבים לכל אורך הדרך. ומאז ועד היום, כמאה שנים, בני שלוש הדתות הגדולות אוחזים בפלאי הארץ הזו ומסרבים להרפות או למצוא את דרך השיתוף.

וזה רק מה שמעל לפני השטח. כי מתחתיו הקרקע בוערת בשלל גוונים וצבעים. כי אין יהדות אחת. כשם שאין נצרות אחת ואין איסלם אחד. וכל אחת הדתות מתפצלת לקבוצות, תנועות, גישות וכיוונים שלעיתים נדמה שהמאבק ביניהם קשה מר ועקוב מדם או מיצר התפלגות הרבה מעבר למתח בין דתות האם עצמן. אורתודוכסים ורפורמים, קתולים ופרוטסטנטים, סונים ושיעים – זו רק תמונה חלקית. חלקית מאד. כל אחת מהדתות הגדולות מתחלקת לאין ספור גישות משנה שחלוקות זו על זו לעיתים עד זוב דם. מבט חטוף על המזרח התיכון יגלה מספר ישויות מדיניות צעירות בנות המאה ה-20, ובתוכן בני שלוש דתות, מחולקים לאין ספור קבוצות אתניות וזהויות שלפעמים רב השונה ביניהן על הדומה, ולפעמים הקנאות, השנאה והניתוק ביניהן גדולים יותר מאלה שיש להם עם בני הדתות האחרות.

המאה ה-21 – מציאות חדשה?

3000 שנים תחת האמונה שיש אל אחד לכולם היו עידן של החלפת משמרות בהגמוניה על מרחב הארץ המובטחת. בתקופות של אי ודאות שרר כאוס והיו כמה מתחרים לאותו אל, ובתקופות של שלטון חזק שלטה ההגמוניה של הדת השלטת. אבל המאה ה-21 היא עידן אחר. אין בה חשש למעמדו הדתי של האל האחד, אבל יש בה פגיעה קשה במעמדם של נציגיו על פני האדמה.

אנחנו חיים עידן בו נחלשת יכולתו של רב או קאדי, כומר או שליח, למנוע מבני קבוצה אחת להפגש ולראות את בני קבוצה אחרת. המאה ה-21 היא עידן בו הקשרים בין בני האדם מתנהלים ברחוב שהולך ונהיה צפוף יותר ויותר ובמקביל עובר לרשתות בלתי נראות ובלתי ניתנות לשליטה של תדרים וסיבים אופטיים. אנו חיים בתחילתה של תקופה בה האדם הבודד יכול לחצות גבולות שבעבר היו פתוחים אך ורק לשליטים ולצבאות כובשים. זו תחילתו של עידן בו הכמיהה לשלטון חזק ולפעמים עריץ עדיין קיימת, אבל כח ההישרדות של העריצות נשחק, והוא שורד לא מאות שנים, אלא עשרות ולעיתים כמה שנים בודדות. זה עידן אחר, עידן שבו ההגמוניה הדתית והלאומית הולכת ונחלשת, ואיתה הסמלים ומקורות הכח. המאה ה-21 היא מאה של קשרים אנושיים מסוג אחר, חדש, שמצד אחד לא מסכן את האלוהים האחד , אבל הוא בהחלט מסכן את שליחיו עלי אדמות ואת היכולת שלהם ליצור סדר ושליטה של בני דת אחת על האחרת.

גם המזרח התיכון משתנה. המלחמות והסכסוכים שעדיין מכים באכזריות במקומות שונים במזרח התיכון מעציבים את הנפש, אבל הם לא תמונת המציאות המלאה. גם היום, כשסיום הסכסוכים הלאומיים והדתיים הקיימים נראה על גבול הבלתי אפשרי, ושיח של מאבק עדיין שולט במערכות החיים בכל המזרח התיכון, מצליחים רוב היהודים הנוצרים והמוסלמים לחיות זה לצד זה מבלי לצאת למלחמת קודש של כיבוש אתני דתי וחיסול או כפיה דתית הדדית.

וכך גם בצפון ים-המלח, בין הר נבו לקרנטל ולנבי מוסא.

את השטח שבין שלושת האתרים חוצה היום גבול מדיני בין ממלכת ירדן, אזור השליטה הישראלי מאז 1967 (אזור בו פעלו וחיו יהודים עד 1948), ויריחו הפלסטינית. שלושת האתרים שמספרים את ההקשר ההיסטורי התרבותי של היציאה מהמדבר אל חיי הקבע של שלוש הדתות נשלטים כל אחד בידי ישות מדינית אחרת. לכאורה, תמונה מורכבת של העולם הישן, עולם של הפרדות וקנאה ומתח ומאבק. אבל האם תמונה זו תואמת את המציאות בה יגדלו ואליה יבואו הילדים של היום? האם הכמיהה להגמוניה דתית והמאבק על הבכורה ועל הפרשנות לבכורה הם שיניעו אותם בחייהם ובמותם?

יכול מאד להיות שלא. הילדים של היום עשויים שלא להרגיש במתח הגדול שהועמס על הארץ הזו אלפי שנים. לא בגלל תפיסות עולם אתאיסטיות או ביטול מקומה של האמונה בחברה האנושית אלא להיפך – דווקא בגלל המקום הרחב שהולך ונוצר תחת האמונה באל אחד כללי, גדול ורחוק ומשותף. כי מה שאולי מתחיל לאבד מערכו בעידן הנוכחי זו לא האמונה באל אחד אלא האמונה שיש לו בן אהוב אחד, ושבין הבנים מתקיימת מלחמת חורמה. העולם של המאה ה-21 הוא עולם גלובלי מרובה גבולות אך נעדר גבולות נשלטים. זהו עולם שלא תיתכן בו שליטה מוחלטת על תודעתם של בני האדם לאורך זמן. עבור הילד שגדל היום ביריחו, בבית לחם, בעמאן ובמעלה אדומים עולם כזה יכול להביא ליצירתה של אמונה הולכת ומתחזקת של הזכות לחיים, הרצון לחיות, ההבנה שבשמיים יש אל אחד אבל על הקרקע יש מאות ואלפי אמונות. לא עולם מושלם, לא עולם נטול זוועות ורשע, אבל עולם שבו יותר ויותר בני אדם מזהים את האפשרות לקבל את האחר, למצוא את ההסדרים המתאימים לחיי יום יום שקטים ולחיים של שלום.

מאה השנים שעברו מאז כבשו הבריטים את צפון ים המלח וסיימו את שלטון מאות השנים של האסלאם העות'מני מעידות על החלשות שרשרת הקנאה והבעלות ההיסטורית הדתית. הרטוריקה אולי עדיין קיימת. גם נוסחי התפילות ונאומי כהני הדת נשמעים לפעמים מאיימים. אבל המציאות החדשה עשויה לשנות את המציאות והיא צפויה לשנות אותה עוד ועוד. בעולם של המאה ה-21 הר נבו הקרנטל ונבי מוסא יכולים להיות אתרי תיירות. במציאות הזו אפשר לדמיין מיליוני מאמינים נוצרים שמגיעים לטבול באתר הטבילה שעל הירדן מדי שנה בזמן שיהודים מתפללים בבתי הכנסת שלום עליכם ונערן שביריחו (אין מה לעשות, זה תמיד לפחות שני בתי כנסת) והמוסלמים חוזרים לציין את חגיגות המוסאם, חג האביב, בנבי מוסא. עולם של ריבוי אמונות על האדמה תחת אל אחד משותף בשמיים.

*וכן, יתכן מאד שהרוחות שנושבות היום בוושינגטון, במוסקבה, בריאד ובירושלים מסמנות תפנית חדה ואחרת ואיתה חזרה לאחור. בכל מקרה, עיצוב החיים במאה ה-21 ובאלף השלישי לספירת הנוצרים הופקד בידי מליארדי מאמינים שכבר לא יכולים להגיד שאי אפשר אחרת.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!