ויקרא, פרק כה'

פרק הדן בנושא השמיטה. מהפרקים היותר מעוררי מחשבה שקראתי עד כה.

אלוהים מדבר אל משה, בנושא הזה של השמיטה, בהר סיני:
א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

זה מוזר, משום שבמשך פרקים רבים, למעשה מאז מעמד הר סיני, לא מוזכר כלל שאלוהים מדבר אל משה בהר סיני. כל הדיבור ביניהם מתבצע באופן הבא (להלן מספר דוגמאות מייצגות):
ויקרא פרק כד: א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:
ויקרא פרק כב: א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:
ויקרא פרק יט: א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:
ויקרא טז: א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה
ויקרא טו: א)וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר:
ויקרא פרק יא: א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:
ויקרא פרק א: א)וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
שמות פרק מ: א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:
שמות פרק לג: א)וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה
שמות פרק לא: א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:

והינה קטע רלוונטי ממעמד הר סיני:
שמות פרק יט:
ג)וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָֹה מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל:

מדוע דווקא ההנחיות בנושא השמיטה ניתנות בהר סיני?

ראשית – עכשיו אני יודע מאיפה הגיע הביטוי: "מה דין שמיטה להר סיני?". לכאורה – מה הקשר בין שני עניינים שאינם קשורים.

אני חושב שהסיבה שהתורה מדגישה שהשמיטה נתנה בהר סיני קשורה לעובדה שבהר סיני נתנו עשרת הדברות וסדרה של משפטים ומצוות, עוד לפני חטא העגל. כל המצוות, החוקים והתקנות שנתנו לפני חטא העגל, נתנו על הר סיני והם עסקו בעיקר בעניינים שבין אדם לחברו + הכרה באלוהים כאל היחיד.

אלה שאחרי חטא העגל, נתנו למטה, באוהל מועד או במקומות אחרים, אך לא על ההר. החוקים האלה, של אחרי חטא העגל, כוללים נושאים של: הנחיות לבניית אוהל מועד, חוקי קורבנות למיניהם, חוקי טומאה וטהרה, קדושה וכו' –אף אחד מהם לא קשור ליחסים שבין אדם לחברו. כולם עניינים של "עבודת השם".

ההבדל בולט לעין – לפני חטא העגל, החוקים עוסקים בעיקר בדברים אנושיים כלליים ואילו אחרי חטא העגל, החוקים עוסקים יותר בעניינים טקסיים דתיים.

בראייה כזו, ברור שחוקי השמיטה, הקשורים לקשר הרצוי בין האדם לטבע ובבקרה על פערי הנכסים בתוך החברה האנושית, נתנו לפני חטא העגל, והם חלק מחוקי היסוד שניתנו בהר סיני.

מכאן, שיש קשר הדוק בין חוקי השמיטה למעמד הר-סיני

הייתי מוסיף את חוקי השמיטה להיות הדיבר האחד-עשר.

———-

שמיטה אחת קורית כל שבע שנים. אלוהים מצווה לתת לאדמה לנוח אחת לשבע שנים. אסור לעבוד את האדמה. המסר הוא ברור – אסור לנצל את משאבי הטבע ללא גבול. צריך לייצר משוואה מאזנת בין השימוש בטבע לבין השמירה עליו. לא חסרות דוגמאות בימינו המראות על חוסר האיזון בין משאבי הטבע לניצול שלהם – חופי הארץ ההולכים ונעלמים למול מפלצות המלונות והמרינות, ים המלח שנעלם למול עינינו למול כריית מינרלים למילוי כיסים של מיליארדרים למיניהם, זיהום הנגב בפסולת רדיואקטיבית ללא פיקוח ראוי, זיהום אוויר חמור בחיפה, זיהום נחלים (הקישון כדוגמא בולטת) ועוד ועוד…

שמיטה שנייה קורית כל חמישים שנה ("שמיטת יובל"). בשמיטה הזו אנחנו מצווים על שחרור העבדים והחזרת האדמה לבעליה המקוריים. כלומר – מי שקונה אדמות צריך לדעת שבשנת ה – 50 האדמות שקנה חוזרות לבעליהן המקוריים.

הסיבה המוזכרת לכך בפרק היא:

כג)וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
כד)וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ: 

כלומר – הארץ היא של אלוהים ובני ישראל הם אורחים של אלוהים. אורחים לא יכולים לקנות את הבית בו הם מתארחים!!!

איך זה רלוונטי לימינו?

זה ברור: ימים בהם כל אחד שמצליח לשים יד על חלקת אדמה, או על דירה, או על בית, או על משאב גז או חול או מלח, הופך אותו לשלו לעד!

אז גובים מיסים ולכאורה זו הדרך לחלק את האדמה והמשאבים בין כולם.

אבל החלוקה אינה צודקת והולכת והופכת למושחתת תחת קשרי הון-שלטון חסרי בקרת בצע, בהם הבנקים ושאר המוסדות הפיננסיים משמשים כבובות במחול המינוף מחד והתספורות הפיננסיות מאידך, שכולן על חשבונינו.

קשה ואולי בלתי אפשרי לממש "שמיטת יובל" כלשונה, אבל חייבים לייצר מנגנונים ציבוריים יותר טובים להבטיח את מהות הצדק המגולמת בשמיטה הזו.