אחת החוויות המזוהות ביותר עם להטבים היא חווית "הארון". הביטוי "יציאה מהארון" שגור בפה של כולנו, להטבים ולא להטבים. הרבה מתאריםות את היציאה מהארון כרגע אחד משמעותי ומכונן – "יצאתי מהארון בגיל ___" או "כשיצאתי מול ההורים הבנתי שאני באמת בחוץ". הרבה מתאריםות את היציאה מהארון כחוויה מתמשכת; "אני כל הזמן יוצא מהארון, וזה כל פעם קשה מחדש" אמר לי חבר, "אני יוצא מהארון מול כל בן אדם חדש שאני פוגש, מול המוכר בחנות בגדים ששואל מי האמא של הילדה שלי. אני יוצא מהארון כשאני הולך לרופא. יש א.נשים שאני צריך לצאת בפניהם מהארון שוב ושוב, כאילו הם לא זוכרים מי אני."

למרות שהמונח "ארון" מוכר, הרבה לא-להט"בים לא מבינים אותו, או את הקיום שלו. בשיחות עם א.נשים לא להט"בים עולה הרבה השאלה, "אבל למה מלכתחילה יש ארון?"

בשנת 1869 קרל היינריך אולריכס, לוחם זכויות אדם והוגה דעות גרמני, הציע את רעיון החשיפה העצמית כאמצעי לעצמאות. הוא טען שחוסר הנראות הוא אחד המכשולים בשינוי דעת הקהל על הקהילה הלהט"בית ודחק בלהט"בים לחשוף את בפומבי את הזהות שלהםן.  אולריכס מזהה כאן עניין משמעותי בעיני, כשאנחנו לא נראים, אנחנו לא קיימים. וכשאנחנו חיים בגדר שמועה, בחסות הארון והפחד מהחברה, אי אפשר לנהל מאבק.

מעבר למשמעות הפוליטית על המאבק הלהט"בי, עולה כאן עניין חשוב בעיני. כבר ב1869 היה ארון. גם לפני היה ארון. מאות שנים שאנחנו בארון. איך זה קורה?

הדת וההטרונורמטיבה מעצבות את החברה ובונות לנו מודל משפחתי אחד שמורכב מזוג (אבא ואמא, גבר ואישה) ומשרישות קונספט בתור הנורמה, או הסטאטוס קוו. הפטריארכיה ("שלטון האב בתא המשפחתי") ממקמת את הגבר והגבריות במקום חזק ושולט. נוצרת שנאת נשים ונשיות. כל מי שלא עומדת ברף הקבלה של גבר-סיסג'נדר (שאינו טרנס*)-סטרייט נתפס.ת כחלשה ולא שווה. בחברה כזו, מי שלא עומד.ת ברף, חווה אלימות יומיומיות וחוסר שליטה על המרחב הציבורי, שמנוהל על ידי גברים וגבריות. להיות חלש.ה, לא להצליח לעמוד מול האלימות הזו, מאפשר את האלימות הזו. אלה עמודי תווך משמעותיים של הארון. אלימות כלפי להט"ב הייתה ותמשיך להיות גורם משמעותי להסתתרות. המשמעות של להיות גלוי וחשוף לגבי הזהות היא הרבה פעמים אלימות קשה; מילולית, בשינוי היחס של א.נשים אליך ועד אלימות פיזית ורצח. המחירים גבוהים מאוד. המחיר יכול להיות החיים שלך.

ארון מודע וארון מתוחכם

ישבתי עם חברה טובה שלי, חן, בסלון אצלה ואצל לירון, בת הזוג שלה. באחד השלבים בשיחה עלה המושג הזה, "ארון". ניסינו להבין יחד מה זה, למה זה קיים. היא מתארת חוויה מאוד מודעת לארון. היא הצליחה לראות את הדלתות שלו, את התקרה. כמה זמן היתה בו.

"כשאני חושבת על הארון, עולה לי שאלה כמעט מתבקשת. "למה נוצרים ארונות כאלה? מה הארון תורם לנו?" ואז ישר עולה לי תשובה מתבקשת, "הארון שומר עלינו. קצת כמו שריון של אביר."

"הארון מגן במידה מסיימת על מי שזקוקים להסתרה, כמו שבעבר באירופה אנשים נהגו להתחבא בארונות, מרתפים וכל מיני מקומות סגורים אחרים. הארון יכול להיות מרחב להישאר בחיים."

שתינו עוד שלוק מהבירה ושתקנו.

"הארון נותן עוד דבר אחד; הוא מאפשר לנו להיפרד, בקצב מותאם, מכל הדימויים שנבנו לנו במשך שנים לגבי אהבה, זוגיות, מין ומגדר ולגביי תפקידנו החברתי. הארון נותן לנו זמן להבין שיש סיבה שסרטי הנסיכות נחוו אצלנו שונה מאצל החברות שלנו. שיש סיבה שהסרטים הרומנטיים נגעו בנו באופן אחר מהמקובל ולעיתים אף הרחיקו אותנו לקצה השני של מתחם הקולנוע, בו הקרינו סרטי אקשן ומתח ולא סרטי אהבה. הארון נותן לנו זמן להבשיל בהבנה שהדימויים האלו אינם חלים עלינו, לפחות לא באותו האופן המקובל. ההבנה הזו היא הבנה עמוקה – הבנה שיש סדר חברתי אך המקום המתבקש שלי בתוכו, אינו מתאים לי."

אני מסכים, אבל מרגיש שאצלי זה היה אחרת לגמרי.

אני מנסה להתעסק ספציפית בחווית הארון שלי ובמה היה בה. היה שם משהו ביני לבין המציאות שלא יושב פיקס. הרבה הרגישו שאני מסתיר משהו, אבל גם מעצמי כנראה. קראתי  לזה אלימות פנימית וניסיתי להבין מה זה. ההגדרה שמצאתי היא 'ארון מתוחכם'; "כן, אני יודע. אני אוהב תיאטרון ולשיר ובגלל זה כולכם חושבים שאני הומו. משעמם."

זאת אומרת, זה שלא ידעתי שהיו לי רגשות כלפי בנים, אבל לא הייתי בטוח. הייתי מאוד בטוח במשיכה ובאהבה שלי לנשים. ופה הארון המתוחכם תופס מקום. בשונה מהארון שחן תיארה, ארון שמודע לעצמו, הארון שלי שכנע אותי שהוא לא קיים. אין חווית ארון, אין שום דבר חורג מהנורמה, הכל כשורה.

כתבתי פה על ביסקסואליות בעבר, אבל אני חוזר לזה לרגע, כי לדעתי יש משהו ייחודי בחווית הארון הזו. כשאנחנו לא נראיםות, אנחנו לא קיימיםות.

חלק מהסיפור הביסקסואלי, שחוזר אצל הרבה מאיתנו שוב ושוב, היא חוסר האמונה שהמשיכה הזו אמיתית וכנה.
הארון שלי היה מודע למה חושבים עליי והדף אותם מתוך הידיעה. בדיעבד, הדפתי החוצה גם אותי. האמנתי לעצמי שאני סטרייט כי להיות להט"ב היה להסתכן במוות. ידעתי שאני נמשך לנשים והידיעה הזאת החזיקה אותי בחיים, או "שפוי" במובן מסוים. הרגשתי שהמשיכה לנשים מאשרת את זה שאני בסדר. כשהתאהבתי בחבר הכי טוב שלי בכיתה ח' זרקתי את זה לצד האחורי של המוח ומחקתי. הרבה שנים אחר כך, כשנזכרתי בקשר איתו ובתחושות והתחלתי להרגיש דברים דומים למישהו אחר, הבנתי מה היה שם. לראשונה, הארון שלי נסדק. הקשיים ביציאה מהארון התחלקו לשניים; האם הא.נשים שאני אוהב יצליחו לאהוב אותי כמו שאני? האם אני אצליח לאהוב את עצמי?

אם בשיחה עם חן היא הציגה את הארון כמרחב מוגן כדי להבין בו, לעבד ולהתמודד עם השונות שלנו; ארון שהוא שריון, הארון המתוחכם שלי התבהר במהירות והוא היה מפחיד. הארון שלי הרגיש כמו ארון קבורה. המשמעויות של להיות להט"ב הפכו להיות מציאות חיים גם מבלי לצאת מהארון, והפחד מהאלימות (זה שהיה שם כשהייתי נער, ועלה מחדש עם ההבנה) היה גדול יותר מהיכולת לדמיין לעצמי משהו טוב, או יכולת לחיות את החיים באותה שלווה שחייתי קודם. הטבח במועדון הפולס באורלנדו התרחש ואני ידעתי שהתכוונו להרוג אותי, על מי שאני, באותו הערב. פשוט לא הייתי באורלנדו.

התחלתי לקרוא ונתקלתי בציטוט של אדוארד סאגרין;

"החברה הגישה לי מסכה ללבוש. לאן שלא אלך, ובפני כל חלקיה של החברה, אני מעמיד פנים."

שאלתי את עצמי מה יהיו המחירים של יציאה מהארון; של לחיות את החיים בתור עצמי.

האם יציאה מהארון היא פריווילגיה, אפשרות או חובה?  

באחת הנסיעות עם חברה למרכז דיברנו על חבר משותף. "אוי, הוא חייב לצאת מהארון כבר. אמאל'ה. כאילו שזה לא ברור לכולם שהוא הומו."

זה כאב לי, מכמה סיבות. קודם כל, בגלל ההנחה שהתנהגות שנתפסת 'נשית' אצל גברים בחברה עדיין מתחברת לא.נשים לאהבת גברים, וספציפית להומוסקסואליות.

זה כאב לי כי אני יודע שהוא באמת בארון, לא ארון הומוסקסואלי, והוא מפחד מעצמו ומהתגובות של החברה אליו ואל הזהות שלו. הוא מודע למחירים שהיציאה מהארון תגבה ממנו, ומודע למחירים שהשארות בארון מביאה איתה ובוחר להישאר.

זה כאב לי כי היא מזדהה כסטרייטית ולא מתמודדת עם תשלומי המחיר של אף אחת מההחלטות שהוא עומד בפניהן; לצאת או להישאר, ובכל זאת דורשת ממנו לצאת. מציבה בפניו חובה.

זה העלה לי כמה שאלות. "מה אפשר לי לצאת מהארון? למה בחרתי לעשות את זה? האם זאת פריווילגיה?"

אני חושב שכן. הדרישה של אולריכס מלהט"בים לצאת מהארונות ולהיראות כמעשה פוליטי שיוביל להכרה בהם היא דרישה חשובה והגיונית בעיני. ככל שנהיה יותר קיימיםות, יותר אמיתייםות, נצליח לייצר לעצמנו עוד מקום. זאת לא דרישה שאני מרגיש שמישהו לא-להט"ב יכול להציב ללהט"בים. יותר מזה, החוויה הלהט"בית של כל אחד.ת היא שונה ואחרת. אני לא מרגיש בנוח להגדיר מאבקים ולהציב דרישה מא.נשים להתסכן בשם המאבק. זו צריכה להיות בחירה אישית והיא מלווה, לרוב, במחיר כבד.

אני חוזר לרגע לארון בתור שיריון, כי כאן הוא תופס מקום כזה בדיוק. אל מול האלימות של החברה הארון יכול לשמור ולהגן. יציאה מהארון היא וויתור על השיריון הזה, ועלולה להיות סכנת חיים ממשית.

גם הארון הוא סביבה אלימה. תיארתי קודם את הארון כארון קבורה. הוא היה ממש כזה. מקום להתחבא ולמות בו.

אני חושב שהסיבה האמיתית שיכולתי לצאת מהארון היא שיש לי משפחה מדהימה. יש לי הורים מחבקים ואחים מדהימים שנתנו לי כל החיים את התחושה שאני יכול להיות מי שאני רוצה ושאהבה אינה תלויה בדבר. בתוך הפחדים שלי עם עצמי מצאתי באהבה שלהם כוח להיות אני. בחרתי להפסיק להעמיד פנים ולהסתכן, לדעת שיהיו לי מגנים אחרים שהם לא הארון כדי לחיות. זו לא פריווילגיה שיש לכולםן.

אחד האקטים האלימים סביב חווית הארון הוא "אאוטינג". הוצאה של מישהו.י מהארון מבלי שבחרו בכך בעצמםן. יש שעושים לא.נשים "אאוטינג" בשם המאבק ("הוא סלב, יש לו כוח והשפעה. אם הוא לא יהיה מחוץ לארון איזה מסר זה יעביר?"). חשוב לזכור שא.נשים נמצאים במקומות שונים ובאים מעולמות שונים, ושלא כולםן יכוליםות, או רוציםות, לצאת מהארון.

יציאה מהארון היא כוח בעיני. היא היכולת להיראות ולחיות את החיים בלי המסכות, לנהל את החיים שלנו בעצמנו. היא הזכות להאבק על העצמי ועל המקום של חורגות בחברה. אם זאת, הוצאה מהארון היא מעשה אלים, שעלול להוביל לאלימות של ממש כלפי א.נשים ולסכן את החיים שלהםן. זאת לא הפריווילגיה או הזכות של אף אחד.ת להוציא א.נשים מהארון, לא בשביל הרכילות ולא בשם אף מאבק.