רבות נכתב בימים האחרונים, ורבות עוד ייכתב, בדבר כישלונו המהדהד של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לבטל ולהחליף את חוק "בריאות בהישג יד", הידוע בכינויו "אובמה קר". טראמפ, כדרכו, מצא כבר את האשמים. בנאום מצולם שנשא מיד לאחר החלטתו למשוך את התיקון לחוק – המכונה "תכנית הבריאות הלאומית" – האשים טראמפ את הדמוקרטים, המפלגה היריבה, על כך שלא התכוונו לתת לו אפילו "קול אחד", ולכן הוא מושך את החוק.

הקושי בהאשמה זו הוא ברור: טראמפ והרפובליקנים אינם זקוקים אפילו לא לקול דמוקרטי אחד בהצבעה בבית הנבחרים ובסנאט. בבית הנבחרים זוכים הרפובליקנים לרוב של 237 נציגים אל מול 193 דמוקרטים בלבד. בסנאט, הבית העליון, ישנם 52 נציגים רפובליקנים, 46 דמוקרטים, ושני נבחרים "עצמאיים", אשר מצדדים בדמוקרטים בדרך כלל. מדובר ברוב איתן ויציב, אשר יחד עם שליטת המפלגה הרפובליקנית בבית הלבן אמור לאפשר לרפובליקנים שליטה מוחלטת בחקיקה ובמדיניות. בלי "מפלגות קטנות", "סחטנות פוליטית", "חברי מרכז" וכל אותן הקללות מהן "סובלת" כביכול הדמוקרטיה הישראלית – חלום של "משילות".

ובכל זאת, הרפובליקנים כשלו בניסיונם. על מנת להעביר את התיקון הם נדרשו לרוב של מעל ל-50% מהנבחרים בבית התחתון – 215. כלומר, די היה ב-22 רפובליקנים שיצביעו נגד החוק על מנת להכשילו. ביממה שלקראת ההצבעה התברר כי לפחות 33 רפובליקנים ורפובליקניות הודיעו פומבית כי יצביעו כנגד תיקון החוק. קרוב לעשרה נוספים הודיעו כי הם "נוטים" להצביע כנגד.

אלו נתונים שעשויים להפתיע. ההתנגדות לאובמה-קר הייתה לספינת הדגל של המפלגה הרפובליקנית. השבועה "לבטל ולהחליף" את החוק ברגע שהשלטון יהיה בידיה הייתה לסיסמת הקרב האולטימטיבית של הרפובליקנים בהסתערותם על ההנהגה. עוד לפני כן, המאבק כנגד תכנית הבריאות של אובמה, אשר העניקה ביטוח בריאות לקרוב ל-20 מיליוני אנשים שהיו בלתי-מבוטחים, היה לאחת מזירות הקרב המדממות והכואבות ביותר של החברה האמריקאית המשוסעת.

בסיכומו של דבר, היו מספר לא מבוטל של נבחרים שלא העזו להרים ידם כנגד האינטרס הישיר של אלו אשר בחרו בהם. גם כאן, מבט השוואתי אל הדמוקראסי שלנו (כפי שקרא לה מאיר אריאל) ואל צורת השלטון הפרלמנטרית שלנו מעלה תוגה.

לאסונם של הרפובליקנים, הם ניצחו בבחירות באופן גורף, וכעת נאלצו לגשת למשימה פחות מלהיבה ונוצצת מפיזורן של הבטחות בחירות – הגשמתן. הנשיא טראמפ סימן את הדרך כבר ביומו הראשון במשרד הסגלגל כשהחל בהוצאת צווים נשיאותיים המחלישים את מחויבות השלטון הפדרלי למימון תכניות הבריאות במדינות השונות. אולם, הרפובליקנים נתקלו בשני מכשולים שהתבררו כבלתי ניתנים למעבר.

המכשול הראשון היה "כללי המשחק" של המוסדות הנבחרים האמריקאיים, שהם מלאכת מחשבת של איזונים ובלמים, המתוכננים למנוע את שרירות הלב השלטונית. כאמור, לצורך העברת התיקון לחוק נדרש רוב מוחלט של 51% בבית הנבחרים. הרפובליקנים העריכו מלכתחילה כי לא יצליחו להעביר את תכניתם המלאה בסנאט, בשל החשש שלהם מפיליבסטר של המתנגדים. ולכן נבחר מנגנון חקיקת בזק, שאינו מאפשר פיליבסטר מחד, ופותח פתח רק לתיקונים תקציביים בחקיקה, ולא למעלה מכך. כך נעה רכבת הממשל על מסילות שהונחו מראש, המחייבות צורת דיון ושאיפה לקונצנזוס בחקיקה, ואינן מאפשרות עריצות נוסח מלכת הלבבות בעליסה בארץ הפלאות הצועקת "קפד ראשו!". כשחושבים על הנעשה בארה"ב כך, ועל שנעשה אצלנו במסגרת סאגת התאגיד ורשות השידור, אי אפשר שלא להרגיש את הפער והמרחק.

הנשיא אובמה נואם מול הקונגרס, בעת העברת חוק הבריאות ב-2009.  "כללי המשחק" של המוסדות הנבחרים האמריקאיים הם מלאכת מחשבת של איזונים ובלמים, המתוכננים למנוע את שרירות הלב השלטונית (צילום: Lawrence Jackson / ויקימדיה).

הנשיא אובמה נואם מול הקונגרס, בעת העברת חוק הבריאות ב-2009. "כללי המשחק" של המוסדות הנבחרים האמריקאיים הם מלאכת מחשבת של איזונים ובלמים, המתוכננים למנוע את שרירות הלב השלטונית (צילום: Lawrence Jackson / ויקימדיה).

המכשול השני שניצב בפני הרפובליקנים היה, בפשטות, העם האמריקאי. בשבועות שלאחר השבעתו של טראמפ נפוצו סרטונים רבים של נבחרים אמריקאיים ב"טאון הול מיטינגס", פגישות בבית העם, אם תרצו. במספר מקרים עמדו נבחרים רפובליקאיים נבוכים אל מול אזרחים ואזרחיות אשר שאלו שאלות, ודרשו תשובות, לגבי משמעות שינויים המבוקשים על ידי הרפובליקנים במסגרת תכנית הבריאות הלאומית שלהם.

"כללי המשחק" של המוסדות הנבחרים האמריקאיים הם מלאכת מחשבת של איזונים ובלמים, המתוכננים למנוע את שרירות הלב השלטונית

שיטת הבחירות האמריקאית יוצרת קשר ישיר בין הנבחר למחוז הבחירה הספציפי שלו. קצת למטה מ-20% מהנבחרים הרפובליקאיים הרגישו, בסופו של דבר, כי הם אינם יכולים להישמע לתרועת הקרב המפלגתית הארצית שלהם, כנגד האינטרסים הישירים של הבוחרים והבוחרות שלהם. הם חששו מגזר דינו של הבוחר והבוחרת, יותר מגזר הדין המפלגתי או התקשורתי, ונקטו עמדה מורכבת, שאיננה לפי קוי המתרס הפוליטיים.

מעניין לציין כי הרפובליקנים המתנגדים עשו זאת מסיבות שונות. הניו-יורק טיימס ריכז בפרויקט מיוחד את כל ההודעות הציבוריות של חברי בית הנבחרים בנושא. כ-15 מתוך ה-33 שהודיעו שיצביעו נגד נחשבים כאנשי האגף הליברטריאני הקיצוני של המפלגה, אנשי "מפלגת/מסיבת התה", אשר התנגדו כיוון שהתכנית החדשה משמרת רכיבים של אחריות ממשלתית לעניים ביותר (אם לפשט את עמדתם). שאר המתנגדים היו מהאגף המתון, והתנגדותם נבעה מהעובדה שהשינויים המבוקשים יובילו לכך שילדים רבים וקשישים ימצאו עצמם ללא יכולת לממן ביטוח בריאות בתנאים החדשים שיצר החוק הרפובליקני.

מליאת הכנסת. מבט השוואתי ל"דמוקראסי" שלנו מעלה תוגה (צילום ארכיון: יונתן זינדל / פלאש 90).

מליאת הכנסת. מבט השוואתי ל"דמוקראסי" שלנו מעלה תוגה (צילום ארכיון: יונתן זינדל / פלאש 90).

בסיכומו של דבר, היו מספר לא מבוטל של נבחרים שלא העזו להרים ידם כנגד האינטרס הישיר של אלו אשר בחרו בהם. גם כאן, מבט השוואתי אל ה"דמוקראסי" שלנו (כפי שקרא לה מאיר אריאל) ואל צורת השלטון הפרלמנטרית שלנו מעלה תוגה. הרי כנסת ישראל כיום איננה אלא אסקופה נדרסת בפני הממשלה, ורוב החקיקה נקבעת כבר בוועדת השרים לענייני חקיקה של הממשלה. מספר המקרים שבהם הכנסת החליטה בניגוד לעמדת וועדת השרים הזו בשנים האחרונות ניתן לספירה על אצבעות כף יד אחת. עם כל הבוז שישנו כלפי הפוליטיקה האמריקאית, אשר הצליחה להעלות מתוכה קריקטורה גרוטסקית כנשיאה הנוכחי, מצער לחשוב שאת מה שהם שכחו – אנחנו עוד לא למדנו.