דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

הציונות - אידיאל שאין לו סוף

קוֹל אֱלֹקִים לָנוּ קוֹרֵא, מִצִּיּוֹן מִזְרָחָה:
הַשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר, שִׁמְשְׁכֶם זָרָחָה.
עִזְבוּ אֶרֶץ רָוָתָה, מִפַּלְגֵי דִּמְעוֹתֵיכֶם
אֶל אֶרֶץ דֻּשְּׁנָה, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרֵיכֶם.
אַל תֹּאמְרוּ דַּלּוֹנוּ, כָּשְׁלוּ הַבִּרְכַּיִם
לָכֶם טַל מְחַיֶּה, אוֹרִיד מִשָּׁמַיִם.
אִם עֲלֵיכֶם נָבֵלוּ, הַשָּׁרָשִׁים לַחִים עוֹדָם
עַל אַדְמַת נְעוּרֵיכֶם, יִפְרְחוּ בְּכָל הוֹדָם.
תַּרְווּם בְּזֵעַת אַפֵּיכֶם, בִּיגִיעַ הַכַּפַּיִם
יִפְרוּ יָנוּבוּ שֵׁנִית, עַל אַחַת אַפַּיִם.
בִּנְתִיב חַיִּים חֲדָשִׁים, אָרְחֲכֶם תָּסֹלּוּ
אֵין מָקוֹם לְיֵאוּשִׁים, חֶרְפַּת דּוֹרוֹת גֹּלּוּ.
לְכוּ לְאוֹר אִשִּׁי, דַּי שְׂבַעְתֶּם חֲרוֹנַי
בָּא מוֹעֵד לַחֲנֲנְכֶם, כֹּה יֹאמַר אדוני"

הרב פריג'ה זוארץ- רב, סופר, משורר וציוני נלהב.

לפני שבוע השתתפתי בכנס לכבוד 120 שנה לקונגרס הציוני – "הפעילות הציונית בארצות ערב והמזרח". את הכנס ארגנו מרכז דהאן לתרבות, חברה וחינוך במורשת יהדות ספרד והמזרח בשיתוף עם ההסתדרות הציונית העולמית.

עברתי מסע בעולמה של הציונות בלוב, תוניס, מצריים, מרוקו, אלג'יר, עירק, איראן, תימן, סוריה ולבנון.

נחשפתי ליצירות ציוניות מקוריות ומרהיבות, המביאות לידי ביטוי שפה, תרבות, קהילה, מאבק ומרד. ובכולם- חתירה ללא לאות, לעיתים כנגד כל הסיכויים, לארץ ישראל.

כמעט ואין יכולת להעביר את החוויה העוצמתית, הרב חושית והמופלאה שזכיתי לה, שזכו כל משתתפי הכנס.

13 חוקרים וחוקרות, ושני פרפורמרים מוזיקליים במיוחד, שמגוללים סיפורים המעלים צחוק, כעס וגאווה בליבותיהם של היושבים בקהל, אשר רבים מהם הם אותם אנשים צנועים וחסודים שעמלו על עצמם את הגשמת הציונות והעליה מארצות המזרח.

חלקם היו ילדים להורים ציוניים, חלקם היו חברי תנועות הנוער הציוניות, חלקם עלו לבד והשאירו משפחתם מאחור.

בכנס הזה לא עסקו במיקום היחסי של עדות המזרח, לא הצביעו על מה שחסר ולא דיברו אל מול ציבור כזה או אחר. בכנס הזה חגגו את עושרו התרבותי והרוחני של העם היהודי במאות קהילות בעולם לאורך דורות, והתגאו על היצירות הציוניות המקוריות, סיפורי הגבורה שנותנים טעם ומשמעות לחיים- גם היום.

זה היה מפגש בין דורי, בין אז להיום, בין הגולה לארץ ישראל, בין סבא וסבתא שלי לביני.

ובכל זאת אנסה לתאר קצת מהסיפורים שהעירו את יצר הסקרנות, ואעמיד עצמי בניסיון להיות להם תיבת תהודה:

יהדות לוב קהילה מסורתית נטועה בהיסטוריה של מאות שנים בלוב, משנה את הצופן הגנטי שלה כבני העם הלובי, ורואה עצמה מעפילה לארץ ישראל. קהילה זו בולטת באחוזי העלייה הגבוהים- כיום אין אף לא יהודי אחד בלוב.

בלוב אנחנו עדים למפגש מרהיב בין יהודי הקהילה המדוכאים עם כיבושה של לוב בידי הבריטים לראשונה ב-41', לבין החיילים הארצישראלים. יהודי לוב ראו בחיילים סמל לגאווה ולגאולה והחיילים ראו במפגש הזה הגשמה של הסיבה להתגייסותם- עזרה והצלה לקהילות היהודיות שסבלו בשלטון הגרמנים ושותפיהם.

הפעילות הציונית התעוררה וגם החיילים הארצישראלים לקחו בה חלק, ודווקא בחינוך- העבירו שיעורים בהיסטוריה של עם ישראל, לימדו את הילדים שירי מולדת, סיפרו על המתרחש בארץ ישראל ועל הגשמת ההתיישבות בה.

במצריים מי שהוביל את המהלך הציוני היו תנועות הנוער היהודיות ציוניות- בני עקיבא, השומר הצעיר, דרור הבונים והחלוץ הצעיר. צעירים אלו חירפו נפשם בעבור הפעולה הציונית. חלקם נאסרים , נכלאים ואף מוצאים להורג בעקבות פעולה ציונית זו.

באיראן היתה חבירה מעניינת בין יהודים מעיראק שעוגנים בבית הקברות היהודי בטהרן וממתינים לקבלת אישורים לעלות לארץ ישראל, ובין יהודים צעירים איראנים שפוגשים לראשונים יהודים אלו, ומתוך המפגש חלקם בוחרים להצטרף למשפחות העיראקיות ולעלות יחד איתן ארצה כבנים נוספים למשפחה.

בתימן לאחר מלחמת העולם השניה נבלמו אישורי העליה לארץ וכתוצאה מכך נתקעו בעיר עדן כ-5,000 יהודים המחכים לעליה לארץ. הסוכנות ביקשה לנסות לעצור את בואם, וגם הממשלה הבריטית בעדן ביקשה מאימאם יחיא לקבל חזרה את היהודים לתימן והוא נענה ואף אישר מימון חזרתם. הרב הראשי של הקהילה כתב קול קורא וביקש מיהודי תימן לא לנסות לעדן ולהישאר בתימן. כל זה לא עוזר, הכמיהה לציון הביאה עוד ועוד יהודים אשר מהגרים לעדן בציפייה לעלות לארץ.

בתוניס ישנו סיפור גבורה של יעקב סעדון שעלה לארץ ישראל, חי בארץ ולחם במלחמת השחרור. לאחר המלחמה חזר חזרה לתוניס כשליח עליה ביחד עם עוד כמה שותפים.

אחד השליחים כתב ארצה בראשית שליחותו, בדצמבר 1953 :"בין העולים צריך לחפש בנרות חלוץ ולו לכל הפחות יהודי בעל הכרה. רובם אנשים מעל לגיל ארבעים אשר עברו כבר את מחצית הדרך שלהם, האם מזה נבנה?". סעדון לא הסכים עם עמדתו והוא כותב:"לא קל לבוא למשפחה כזו ולהודיע לה שאין אפשרות לקבלה. כמובן מסבירים לאנשים שהדבר הוא זמני ויש לקוות כי בקרוב המצב ישופר. בינתיים המצב הולך וקשה יותר.  עמדתנו היא ברורה: תקום ותעלה כל היהדות התוניסאית ונקבל את כולם חולים, עניים ועשירים".

באלג'יריה בגלל הנאמנות לרפובליקה הצרפתית, שהעניקה ליהודים זכויות וחופשה, צומצמה היכולת של תנועות ציוניות לעשות נפשות בקהילה שחשה בטוחה בתוך הסדר הקיים. הנערים והנערות בתנועות הנוער, שהיו מיעוט בחברה, היו קרועים בין תביעה לציונות והגשמה, ובין צו הוריהם לפתח את חייהם כאן, באלג'יר. סיפורו של יוסל'ה בר ציון (יוסף בוסקילה), מנהיג בתנועת "דרור" באלג'יר, יכול ללמד אותנו על נתיבם המורכב של הנוער האלג'יראי בין מסורת למודרנה, בין מזרח ומערב ובין ארץ ישראל לצרפת. מנהיגי הקהילה היהודית פנו אליו בטענה- מצד אחד אתה מחנך לעליה, שזה דבר נאצל, מצד שני אתה מרוקן את כוחות המחר. הוא משיב: "אם אתם חושבים שמחר זה כאן טעות בידכם. לעולם לא תוכלו להתחרות בכנסיות ומסגדים. כדי למנוע התבוללות ישנה דרך אחת- עליה לארץ ישראל.

התפתחות התודעה הציונית באלג'יר ומגמות העלייה לארץ מתרחשות מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים ובעקבות הפניית העורף של דה גול כלפי ישראל.

במרוקו אנחנו רואים מראשיתה של התפתחות התנועה הציונית והגותו של הרצל,  קשר חזק ואמיץ בין רבני מרוקו ומנהיגי הקהילה ובין התנועה הציונית. אגודות ציוניות קמו בכל ערי מרוקו בהובלת גדולי הרבנים המקומיים. סיפור זה מלמד אותנו על האומץ לקשור בין המסורת, הדת היהודית, ובין הכמיהה לארץ ישראל ולעלייה ארצה. דוגמא לחיבור יפה זה ניתן לראות בפיוטו של רבי דוד אלקיים ממרוקו, שמחבר את הפיוט לאחר הצהרת בלפור ומודה לאלוהים על נס זה שיהיה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

ישנו ויכוח על מקומה של הציונות בארצות ערב והמזרח. לעיתים יש ניסיון ליצור הפרדה מלאכותית בין הציונות ובין קהילות אלו. אני חושבת שנעשה בכך עוול גדול בראש ובראשונה לרעיון הציוני, לתנועה האדירה הזו.

כששאלתי את ד"ר שמעון אוחיון, מנהל מרכז דהאן, מה עמדתו על ויכוח זה הוא אמר לי משפט פשוט: אני יודע שהיה קשר כל הזמן למרכז הרעיוני הזה, לציונות. במזרח ובמערב. הציונות נגעה בכל אדם וקהילה יהודית, והיא הייתה זרם מספיק גדול וחזק, שכל אחד יוכל להגיע אליה מביתו שלו".

זה הסיפור של כולנו. כל אחד נתן משהו. כולם שותפים. וגם היום, יש לנו שותפות על הציונות והגשמתה.

תוך כדי הדיבור שלו דעתי התחזקה: אוהבי ארץ ישראל ועם ישראל היום, יאהבו ויחבקו את חיבת ציון ההיסטורית והמושרשת בדורות עבר. כשאת בוחרת לקרב אלייך דמויות וגיבורים מעברה העשיר של היהדות והציונות, את בוחרת לחבק את החברה הישראלית היום. זו אותה פעולה של הרחבת הלב והאתוס, והיא קשה וסוערת, אך טמונה בה אפשרות לתחושת שורשיות, שהיותך חלק, שייכת.

"עליית נשמה"

אברהם דובדבני (דובדב), יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית מספר איך היה שומע מידי שנה בסדר פסח הביתי, סיפורי עליה וציונות מאביו שהיה אז הוא שליח הסוכנות היהודית ועמד ברא שמבצע העלאת יהודי לוב לארץ ישראל. אביו נהג לכנות טקס משפחתי זה בשם "יציאת מצרים שלנו".

אחד הסיפורים הזכורים לו היטב הוא סיפור עלייתם של יהודי לוב.

אביו הגיע ב-49' לטריפולי. הוא נחת ביום שבת והחליט ללכת ברגל ממקום נחיתת המטוס אל מושב הקהילה היהודית. כשאנשי הקהילה היהודית שמעו שמגיע שליח מארץ ישראל, נרגשים ומלאי ציפייה התכנסו בבית הכנסת המקומי. דובדב נכנס לבית הכנסת ונדהם לגלות שמחכים לו כעשרת אלפים איש ואישה. מתקהלים סביבו כולם ומחכים למוצא פיו. הוא מספר להם שקמה מדינת ישראל וציון והם למשמע דבריו מתחילים לבכות. קול בכי גדול גודש את אולם בית הכנסת ואברהם השליח מבין כי קהל הקדושים הזה הוא מעתה באחריותו.

למחרת בבוקר כשהוא יוצא את דרכו חזרה לארץ ישראל, מחכה לו טור ארוך ארוך של מאות יהודי הקהילה עם מזוודות. אמרת שיש מדינה- אנחנו באים איתך".

לכבוד חג הפסח הקרוב, אבקש מכולנו לספר ולשמוע את "יציאת מצריים שלנו".

לשאול על העבר, לבחור לראות ערך בבחירות ובמעשים של העולים לציון, מכל קצוות תבל. וגם לספר על הציונות היום, על אתגריה, על מעשי החלוצים שבה.

ומאיתנו ספציפית, בנים ובנות למשפחות יוצאי ארצות ערב והמזרח,  הנצחון הכי גדול שלנו, יהיה כשדע לספר את הסיפורים הללו, לשמש לאבות אבותינו תיבת תהודה, לחבר, לקרב, ללמד ולהכיר את סיפור חייהם ועלייתם, ואת סיפור פועלם בארץ.

אנחנו היינו צריכים להיות בכנס הזה. הם חיכו לנו. ועודם מחכים.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!