דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

אולי בעצם לא צריך כיתות לימוד? על מצוקה חברתית כמנוע לחדשנות חינוכית (וחדשנות חינוכית כפיתרון למצוקות חברתיות)

לפני כשבוע התקיים דיון בוועדת החינוך של הכנסת בנושא מצב החינוך במגזר הבדואי בדרום. בדיון עלתה הטענה המזעזעת הבאה: כ-5000 תלמידים בקרב תושבי הכפרים הבדואים בנגב אינם לומדים בבית ספר או הולכים לגן. הסיבה לכך היא פשוטה ועקבית: היעדר השקעה מספקת מצד המדינה, שמתנהלת בעצלתיים ובסחיבת רגליים מכוונת ואינה משקיעה את המשאבים ההכרחיים באוכלוסיה הבדואית בדרום, הסובלת מאפליה וקיפוח מתמשך מאז קום המדינה. המצב אינו שונה מהותית גם במזרח ירושלים. בכך, לצערי הרב, אין כל חדש. אך אולי דווקא ההבנה של עומק הקושי והאתגר החינוכי-חברתי המצוי לפתחנו יכולה לסייע לנו לאמץ תפישה חינוכית חדשנית, שמבטלת את הקשר החינוכי לכאורה שבין למידה לבין בתי ספר, וכך גם מיטיבה בסופו של דבר עם האוכלוסייה המוחלשת?

תוצאת תמונה עבור בדואים בנגב
תוצאת תמונה עבור בדואים בנגב

כאשר אנחנו חושבים על חינוך, בדרך כלל אנו נוטים לחשוב על מושג כה רחב זה בהקשר פורמאלי למדי: בתי ספר, כיתות, כיסאות, לוח ותלמידים, היושבים בשורות-שורות כשמולם מורה אחד חמור סבר. התמונה הזו התקבעה כה חזק בתודעתנו, עד כי קשה לנו למדי לדמיין חינוך המתנהל בסביבה שונה ומגוונת, המאתגרת את המוסכמות המקובלות. אך בפועל, מי שמכיר את המציאות סביב בתי הספר, המשתנה ברחבי העולם בשנים האחרונות, יכול כבר לחזות בניצנים של שינוי: למידה שאינה מתנהלת בהכרח במסגרת של שיעור מקובל בין 45 דק', בתוך כיתה סטנדרטית ובמתודה חד גונית. שינוי זה מבטא תהליך עומק מרתק, המכונה בשנים האחרונות כ-'חדשנות חינוכית'. כחלק משינוי זה, מתערערים דפוסי החשיבה והקונבנציות המוכרות ביחס למהותה של למידה, טיבה של הוראה ומטרתו של החינוך.

מתוך הערעור על שאלות היסוד הללו, ניתן גם להעלות שאלות לגבי הקשר שבין השקעה בחינוך מצד המדינה לבין היכולת של השקעה זו לשפר את מצב החינוך בקרב אוכלוסיות מוחלשות. התפישה המקובלת והשמרנית (בה דוגלים גם כמות לא מעטה של פעילים חברתיים) רואה חינוך כמשאב הניתן למדידה כמותית ע"י השקעה של סכומים מסוימים או כמות מסוימת של שעות לימוד. מכאן, נגזרת תפישה לפיה שוויון בהשקעות מצד המדינה יוביל גם לשוויון הזדמנויות ביחס לחינוך עצמו. כמובן שאין בעיה כלל עם הדרישה לשוויון בהקצאת המשאבים מצד המדינה והרצון לאפשר הזדמנות שווה לכל תלמיד להתפתח ולהצליח ללא קשר רקע ממנו הוא מגיע: ההפך הוא הנכון. החינוך במהותו אמור לאפשר זאת, גם מתוך הראייה של הקשר בין חינוך איכותי לבין מוביליות חברתית ופתיחה של אפיקים ואפשרויות חדשות עבור התלמידים (בין אם במסלול אקדמי-עיוני או טכנולוגי-מקצועי). יתרה מכך: חוסר השוויון הקיים בין חלקים שונים בחברה הישראלית, שלמדינה יש חלק נכבד בהיווצרותו והרחבתו, (בשל תהליכי ההפרטה המתרחשים כבר עשרות שנים) הוא מזעזע וחסר כל הצדקה מוסרית. גם הדרישה לצדק חלוקתי ושוויון בחלוקת משאבים מצד המדינה הוא חשוב ומוצדק כשלעצמו. מדינה דמוקרטית לא יכולה להרשות לעצמה מצב בו אוכלוסיות מסוימות מופלות באופן קבוע ושיטתי ביחס לאוכלוסיות אחרות. השאלה היא רק לגבי הדרך לצמצם אותו, והאם אכן הפיתרון הנכון לכך טמון בהמשך הדרישה מהמדינה להוספת שעות לימוד או כיתות חדשות?

במובן זה, צריך להבחין בין מה שראוי לדרוש לבין מה שכדאי לדרוש, כלומר בין הדרישה העקרונית המוצדקת לחלוקת משאבים שווה (לאו דווקא בחינוך) לבין ההבנה כי אין בכך מספיק על מנת ליצור חינוך איכותי באמת. מדוע? משום שבעיית החינוך איננה בעיה כספית של מחסור במשאבים ביסודה, אלא בעיה של חוסר רלבנטיות לעתיד ההולך ומשתנה מחד, ולצורכי ההווה הקונקרטיים של התלמידים והקהילות בהן הם חיים. מכאן, ששינוי תקציבי לא יכול לפתור בעיה זו בבסיסה (אי אפשר לפתור בעיות שאינן תקציביות באמצעות תוספת תקציב, על אף הפיתוי הברור לחשוב כך) ובמקרים מסוימים אף מחריפה אותה.

אם כך, אז מה כן יכול לפתור את הבעיה? כיצד ניתן למצוא פתרון לפערים העצומים שבין האוכלוסיות במדינת ישראל, ולמעגל הקסמים האכזרי שבין מחסור בחינוך איכותי ורלבנטי לבין חוסר מוביליות חברתית והיעדר שוויון הזדמנויות? הדוגמה הטובה ביותר לשאלה זו (לפחות ממה שאני מצאתי עד כה) מצוי במחקר של עיתונאי וסופר בריטי בשם צ'ארלס לידביטר (charles leadbeater). לידביטר הוא חוקר חדשנות בכלל, וחדשנות חינוכית בפרט, שיצא למסע בעקבות תהליכים ומיזמים של חדשנות חינוכית באזורי העוני הקשים ביותר בעולם: ה-'פאבלות' של ריו דה ז'נרו, באפריקה, בהודו וכ'ו. בין היתר, חקר לידביטר את הניסוי המפורסם שיזם פרופ' סוגטה מיטרה (שנמצא בימים אלו בארץ לרגל כנס IDEC העולמי בישראל, המתקיים השנה בחדרה וגבעת חביבה) הידוע גם כ-'החור בקיר'. מיטרה, חוקר חינוך בעל שם עולמי, ביקש לבחון מה קורה כאשר מציבים מחשב בתוך חור בקיר המשרד שלו בתוך שכונת עוני בכלכותה, מקום בו לא רק אין מחשבים כלל, אלא אין אף בית ספר ציבורי ראוי אחד. התוצאה שמצא מיטרה (ועליה דיווח גם בהרצאה ב-TED) הייתה מדהימה: הילדים לא רק שלמדו להשתמש במחשב לצורך למידה ומשחק מאפס, אלא גם יצרו מסגרת חברתית בה הם מנהלים ומלמדים את עצמם. זאת, מבלי שום ליווי חיצוני פורמאלי או תקציב מיוחד. כל מה שהיה צריך זה מחשב אחד המוצב בקיר ואינו ניתן להזזה, והשאר כבר תוצאה של הסקרנות הטבעית של הילדים שעושה את שלה. הילדים, אגב, רכשו בתוך מספר שבועות מיומנויות חקר ומחשב שבד"כ לוקח לתלמידים כמה שנים לפתח במסגרת שיעורי מחשבים בביה"ס הפורמאלי.

לדעת לידביטר, הניסוי של פרופ' מיטרה והתארגנויות נוספות בשכונות דומות אשר צומחות מהשטח ללא שום מימון כספי או תמיכה ארגונית פורמלית, ממחיש את הצורך בשינוי פרדיגמה לגבי האופן בו יש לפעול בקרב אוכלוסיות מוחלשות או אוכלוסיות הסובלות ממחסור חמור במשאבים, כגון האוכלוסיה הבדואית בדרום, במיוחד בכפרים הלא מוכרים. אם אכן ישנם כ-5000 תלמידים שאינם הולכים באופן קבוע לבית הספר או לגן, לא בטוח שהוספה של כיתות לימוד, גם את תתרחש (מה שאינו נראה שיקרה בקרוב) באמת תפתור את הבעיה לעומק. שכן, ברגע שנוצר ואקום חינוכי כה עמוק וחמור, יש לכך השפעה חברתית כה רבה עד כי יהיה קשה מאוד לפתור אותה רק בעזרת שינויים תקציביים והוספת כיתות לימוד. במלים אחרות, ברגע שאי הליכה לבית ספר הופכת להרגל, מה יעזור ליצור עוד כיתות אליהן ימשיכו לא להגיע תלמידים?

המסקנה המתבקשת אינה שאין סיבה לרצות לשפר את מצב התשתיות בכפרים הלא מוכרים (כמו גם במזרח העיר או שכונות ויישובים אחרים בהם שורר עוני ומצוקה חברתית חמורה ביותר), אלא שעיקר השינוי צריך להיות חינוכי ולהתמקד בתחום שינוי התודעה: יצירת תהליך שיחזיר את הרלבנטיות של החינוך לחיי התלמידים, יאפשר 'למשוך' אותם דרך שיטות לא פורמאליות ויצירתיות, הצומחות מהשטח ע"י מנהיגים מקומיים, המכירים לעומק את המצב, יכולים להצביע על פתרונות פשוטים, ישימים ומעשיים, שאינם דורשים השקעה תקציבית גדולה ובכך גם אינם תלויים במדיניות של המדינה, שתמשיך ככל הנראה להדיר את רגליה מעיסוק במצוקות של אלו אותם היא מעדיפה לראות כ-'שקופים'.

אימוץ של גישה כזו, שכבר מנוסה בהצלחה במקומות שונים בעולם (ולצערי עדיין לא בישראל) תאפשר להקטין את התלות של האוכלוסיות המודרות במדינה ותשחרר אותן מהצורך לחכות לישועה שתגיע מלמעלה, יום אחד (אולי), אי"ה. במקום זאת, יווצר תהליך של התחדשות שיהווה גורם מעצים משמעותי ברמה האישית והקהילתית, ויהווה סימן לתפנית מחשבתית ומעשית כאחד: עתיד החינוך אינו טמון בבתי הספר ובנעשה בהם, אלא ביכולת של מוסדות חינוכיים להיפתח, להתגמש ולהפוך למסגרות קהילתיות בהן החינוך מהווה בסיס ליצירה קהילתית משותפת ומעצימה, תוך מקסום ומיצוי ההון האנושי, תחושת השייכות והאחריות והרצון הטבעי של חברי הקהילה לתרום ולהוביל. את כל אלו לא ניתן, ובוודאי גם לא צריך, לנסות ולהשיג בכסף. במקביל, אפשר כמובן להמשיך ולדרוש חלוקת משאבים צודקת, שוויון הזדמנויות ותנאים פיזיים הולמים. אך אלו צריכים להיות הגורם הנוסף, ולא העיקרי, בתהליך שצריך להתרחש בקרב האוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!