דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ספרות

ביקורת ספרות / בעקבות הספר "אולי רק ציפורי מסע", מכתבים בין לאה גולדברג וטוביה ריבנר

תלונות על החום, הרהורים קיומיים, מחלות, לידות וגם קצת שירה: חליפת המכתבים בין לאה גולדברג לטוביה ריבנר מבהירה לנו שטרדות של משוררים אולי מנוסחות יפה, אך לא שונות בהרבה משלנו

לאה גולדברג (צילום: פריץ כהן/לע"מ)
לאה גולדברג (צילום: פריץ כהן/לע"מ)
דפנה ברשילון

לפני כעשור קראתי את יומני לאה גולדברג. כמעריצה מנעורים של המשוררת המופלאה התרגשתי להכיר אותה כל כך מקרוב. אבל עם הקריאה הרגשתי בעיקר אי נוחות (ילדותית, יש לציין), המשוררת הנערצת עליי הצטיירה קצת מרירה, הרבה בודדה, ולפעמים גם מעוררת רחמים. רציתי יונה וולך וקיבלתי שכנה בנעלי בית.

במקביל, גם הפופולריות של המשוררת הלכה וגדלה, ואני בהתאם הלכתי והתרחקתי. פתאום "לאה גולדברג" הרגיש לי כמו לקרוא את "צילה של הרוח" (לא קראתי) או לבד בברלין (לא קראתי ולא אקרא), דברים שלא אקרא כי כולם קוראים. קצת נשבר לי מלראות את ה"ברכני אלוהיי" בכל ברכת שנה טובה, ואת הציטוט של "מכורה שלי" בהקשר הלא-נכון (זהו שיר על ליטא כמובן, לא על הארץ). וכך, בצעד לא הוגן, מתנשא וילדותי הפניתי לה עורף.

ועם זאת, לא הפסקתי להעריץ בה את מה שכה ראוי להערכה – רוחב ידיעות ויריעה, אשה יחידה בין גברים משוררים, חוסר כניעה לפאתוס ולתכתיבים "אידאולוגיים" כאלה ואחרים. את היהודייה שבה, את האישה שבה, את העולה שבה. וכמובן את מילותיה החד פעמיות.

אולי רק ציפורי מסע (כריכה באדיבות ספרית הפעולים).
אולי רק ציפורי מסע (כריכה באדיבות ספרית הפעולים).

עשר שנים וקצת לאחר יומניה, יוצא לאור הספר "אולי רק ציפורי מסע" – חליפת מכתבים בין לאה גולדברג וטוביה ריבנר. ריבנר, משורר עצום בעצמו, צעיר מלאה גולדברג, עולה דובר גרמנית, בן חסותה וידיד קרוב.

ז'אנר חליפת מכתבים הוא פעמים רבות לא פשוט לקריאה ואף מתיש. ההתכתבות עצמה מעט מתסכלת. ההתכתבות של ידידים קרובים שנמצאים שניהם בארץ, גולדברג בתל אביב ובהמשך בירושלים, וריבנר בקיבוץ מרחביה, ולאורך הקריאה כולה רק קיוויתי בשבילם שהוואטסאפ היה מומצא 50 שנה קודם וכך לא היו צריכים לחכות כמה שבועות או חודשים כדי להתעדכן בלידת ילד (ריבנר) או בשפעת (גולדברג). יש משהו נוגע ללב בדיווחים של גולדברג על מצבה הבריאותי המעורער תמיד, או במילותיה: "אני כל הזמן אינני מתפטרת עד הסוף ממחלותי" ואכן היא איננה מפסיקה לחלות – ב"שפעת רדפה שפעת"  בדלקת ריאות, אוזניים, מחלות מעיים, אקזמות ופעמיים נוקעת את רגלה, ואם לסכם בציטוט –- "בריאותי ככה ככה". ודווקא על המחלה שמכריעה אותה לבסוף, מחלת הסרטן, היא ממעטת לכתוב, אם כי לא מתביישת בה.

בנוסף, המכתבים משופעים בתיאורי מזג אוויר ועייפות, מסוג התלונות והטרוניות שאדם ממוצע כותב עליהם אולי 50 הודעות וואטסאפ ביום:

"היה לי שבוע כה קשה וכה מעייף, שלא יכולתי להחזיק עט בידי"

"לפרקים אני שוכבת לישון לפני תשע בערב ונדמה לי שלמחרת לא יהיה לי כוח לקום"

"מוזר גם לי לעצמי שאני מרבה כל כך לכתוב על מזג האוויר. יתכן והסיבה היא, שאני פחות ופחות מוצאת עניין באותן השמחות המקובלות על הבריות"

"החום רצח אותי פחות או יותר ואני מתאוששת בקושי"

גם על הכתיבה והקשיים בכתיבה היא מרבה לכתוב, ולרוב בייאוש מה:

"כעת אין לי מה לומר במילים. לפיכך אני מוצאת את כל השמחה במשהו אחר (בציור , ד"ב) וזה עוזר לי להיות שקטה לגמרי על שאין לי צורך לכתוב"

"שירים אינני כותבת עכשיו בכלל. ושוב הגיעה תקופה כשנדמה לי שלא אכתוב עוד… מי אומר שצריך אדם כל חייו לכתוב שירים?"

לאה גולדברג מבקרת את טוביה על שיריו בכנות אופיינית – "את השירים קראתי רק קריאה ראשונה. יש לך יותר טובים, כמדומני" אך כשהיא מחזקת אותו, היא עושה זאת בדרך היפה ביותר: "קיבלתי את ספרך ואני קוראת בו ואוהבת אותו מאד. זהו הספר שלך… לא עשיית שירים, אלא ניסיון חיים עמוק מאד".

לאה גולדברג אישה אצילה, צנועה בדברים החשובים ולא מתיימרת לצניעות היכן שלא צריך. סולדת מהשתייכות למילייה או לחבורה ("אני רחוקה מאד מכל מה שקוראים חיי ספרות בארץ ואין דבר טוב מזה") ואוהבת בני אדם בפשטות. במכתביה היא שוזרת את השקפותיה ההומניות והמיוחדות, על האדם והחברה, כאלה שכנראה שום הודעת וואטסאפ לא תוכל להעביר:

"אולי יהיה טוב בעולם. אולי יהיה טוב גם אצלנו. מוכרח להיות. אני יודעת שמוכרח להיות".

"להשלים עם המציאות פירושו של דבר לראותה כבלתי נמנעת, ואני עוד סבורה שנמנעת היא".

ואסיים בעצה של לאה גולדברג לידידה טוביה, שהיא עצה לה, ללאה הלאה, ולנו קוראיה האוהבים – "העיקר לא לעמוד. רק להיעצר ולשאוף אוויר. השאר יבוא ממילא".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!