המתיחות בדרום מתגברת, וחמאס, כאילו היה בריון שכונתי, הבטיח לנקום על החיסול בעזה. נוכח סכנת המלחמה הקרבה, חובה על הממשלה להיערך בהתאם. בקיצור, כדאי לקחת את החמאס ברצינות. 

השקט בגזרת עזה מתעתע. בתקופה האחרונה גבר ירי הרקטות מן הרצועה לעבר ישובי עוטף עזה. צה"ל הגיב בתקיפה חריגה בעוצמתה כנגד עמדות חמאס ברצועה. במקביל, בשני הצדדים התגברה הרטוריקה הלוחמנית. השבוע פורסם כי חמאס מחזיק בעשרות רקטות קצרות טווח, אך בעלות משקל משמעותי – המיועדות לפגוע בישובי עוטף עזה. רקטות אלו, הדומות לרקטות הבורקאן שברשות חזבאללה, מכילות בין מאה ל-500 קילוגרמים של חומר נפץ. הדבר מתחבר עם הלקחים שהחמאס הפיק מצוק איתן, במהלכו התברר כי הירי קצר הטווח, של מרגמות ורקטות, הוכח כאמצעי שהביא לנפגעים רבים בנפש בקרב כוחות צה"ל ואזרחים.

שלט האיום של חמאס בחאן יונס, בסגנון של בריון שכונתי, (צילום: טוויטר).

בשבוע שעבר חוסל ברצועת עזה בכיר חמאס, מאזן פוקהא. פוקהא, ששוחרר במסגרת עסקת שליט והיה מפקד בכיר ב"מטה הגדה", מנגנון האחראי על הפעלת חוליות טרור בגדה המערבית, נורה למוות בידי אלמונים בקרבת ביתו בשכונת תל אל הווא, הסמוכה לחוף הים. החמאס טען כמובן שמדובר בפעולה של ישראל, אף שזו נמנעה מלקחת אחריות לפעולה. בתגובה לחיסולו של פוקהא סגרו בחמאס הן את המעברים היבשתיים לרצועה והן את המרחב הימי.

בדיון שהתקיים החודש בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הזהיר ראש השב"כ, נדב ארגמן, כי בכוונת חמאס לבצע בתקופה הקרובה פיגועים כנגד ישראל. בנוסף פורסם סרטון בו איים חמאס מפורשות על חיי בכירי מערכת הביטחון ובהם שר הביטחון, הרמטכ"ל וסגנו המיועד, וציין כי הארגון קיבל את האתגר. אף שיש בהתבטאות גם ממד שמזכיר בריון שכונתי, או לחלופין, את דמותו של ברני בקומדיית המצבים "איך פגשתי את אמא", שנהג לכפות על חבריו לאתגר אותו, כדאי לקחת את החמאס ברצינות.

הזמן של הממשלה שונה מזה של הצבא

רבין כרמטכ"ל במהלך מלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר הפרק השני בסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, שעסק בעיקר בתקופת הרמטכ"ל יצחק רבין ובמלחמת ששת הימים ובתקופת הרמטכ"ל דוד אלעזר ובמלחמת יום הכיפורים. שני הרמטכ"לים הצטיינו בפיקוד על הצבא במהלך המלחמות של זמנם, אולם ישנם כמה הבדלים מהותיים בין השניים. בניין הכוח שנעשה בצה"ל בטרם ששת הימים, כלל בתוכו תפיסת הפעלה ותכנית אופרטיבית, מהן נגזרו אימוני היחידות ורכש האמצעים. מפקדי צה"ל, כפי שתיאר זאת בסדרה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, השכילו לבנות צבא התקפי ששילב באופן מיטבי "הפעלה של עוצמה אווירית, במקביל לעוצמה יבשתית, לתמרון יבשתי".

לאחר מלחמת ששת הימים מנה הרמטכ"ל רבין לקח חשוב אחד לבאות. על מפקדי צה"ל, הזהיר, אסור להיות "בבחינת הסיפור הידוע, המדבר על הגנרלים אשר תמיד מתכוננים למלחמה הבאה כפי שלחמו את המלחמה האחרונה". ועוד אמר רבין כי "עלינו לאמץ את מלוא יכולתינו המחשבתית, את מלוא כושר דמיוננו, אבל זה הצמוד גם למציאות, ולגבש לעצמנו לאור לקחי מלחמת ששת הימים, את דמותה הצפויה, אם תהיה, של המלחמה העתידה, ולהיערך, קודם כל, למנוע אותה, אך אם לא נצליח – לנצח בה". כלל זה צריך לעמוד לנגד עיני הממשלה והצבא כל העת.

הרמטכ"ל אלעזר במהלך מלחמת יום הכיפורים, (מקור: דו"צ).

במלחמת יום הכיפורים היה המצב שונה בתכלית. הסדרה מציגה היטב את שכרון הכוח של ממשלת ישראל וצה"ל, שטעו להניח כי המלחמה הבאה תהיה היום השביעי של מלחמת ששת הימים ולא יותר. בסדרה הודה תא"ל במיל' דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, ביחידות מיוחדות ובשריון, כי לאחר ששת הימים "עלה לנו השתן לראש ומשאבת הריקון לא עבדה". הרמטכ"ל, דדו, נאלץ להתמודד עם ממשלה שאינה מבינה את טיב האיומים ואת מיידיותם, ואף ממדרת אותו מן התחום המדיני. הצלחת צה"ל לנצח במערכה אינה טמונה בהכנתו הנאותה של הצבא למערכה הצפויה. היעדרם של מענה לאיומי הנ"מ והנ"ט בלט במיוחד, וכמוהו גם חסרונו של מרכיב המגננה בתכניות האופרטיביות. הניצחון הצבאי, שנקנה במחיר כבד, הושג משום שצה"ל, מודל 73', היה ככל הנראה, הצבא הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל מעולם. הדבר ניכר ברמת המצביאות הגבוהה שהפגינו הרמטכ"ל, בר-לב בדרום וחופי בצפון, וכן במיומנותם המקצועית של מפקדי השדה של צה"ל, החל במפקדי האוגדות וכלה במ"מים (שניסיונם הקרבי היה רב) וכמובן באומץ לבם ובכשירותם של החיילים.

"עוד מעט זה עזה"

צוק איתן היתה מערכה ארוכה ומסורבלת (50 ימים), אליה נגררה ישראל ללא תכנית סדורה, יעדים ברורים ברי השגה וכן כוחות שחסרו הכנה מתאימה. ניכר כי בצה"ל פועלים בכדי למנוע מן המערכה הבאה להיות דומה לקודמתה, והפנימו, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כי על הצבא "להיות מוכן להתפרצות והתלקחות מערכות בלוחות זמנים קצרים וכי עליו לתעדף מוכנות זאת בין שאר משימותיו". בשל כך שופרה ונבחנה מוכנות הכוחות בזירות השונות. בתקופה האחרונה בוצעו תרגילים באוגדת איו"ש ובפיקוד הדרום. בנוסף, הודגש בצבא הצורך לקצר את משך המערכה, כך שתהיה קרובה באורכה, כמו גם בהפעלת צה"ל במהלכה, לששת הימים מאשר לצוק איתן.

תא"ל במיל' דב תמרי, (צילום: במחנה).

עד כאן הצבא, אך מה לגבי הממשלה? סיפור צדדי שלא הוצג בסדרה, אך ממחיש ממד נוסף במוכנות ישראל לעימות, התרחש בדצמבר 1966. בפורום מטכ"ל, בו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, האלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן כי כל עוד מצרים מחזיקה כשלושים אלף מחייליה בתימן לא ירצה מנהיג מצרים, נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים העיד תא"ל במיל' תמרי, שפיקד אז על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם במידה ויחליט נאצר להוציא את צבאו משם ולהכניס כוחות לסיני תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?" שאל אשכול. רבין השיב כי צה"ל ידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. אולם למרות הזלזול של הקצינים בראש הממשלה, ניכר כי זה האחרון הבין היטב, לדברי תמרי, כי בעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר בכדי שירתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות הברית והקהילה הבינלאומית, למערכה. כשהמערכה עמדה בפתח ב-1967, הממשלה הבינה את המצב לאשורו, ופעלה בכדי להכין לא רק את הצבא אלא גם את המדינה, למערכה הצפויה. ההצלחה בה, נעוצה בראש ובראשונה בניצול נכון של יוזמה, והפעלה מיטבית של כוח אווירי ויבשתי שהיה מוכן היטב למשימה.

מותר לה, לממשלה נבחרת, להחליט כי האפשרויות המדיניות שעומדות לרשותה, בהקשר לרצועת עזה, אינן מקובלות עליה. אולם אז חובתה לפעול בהתאם לתפיסתו של ראש הממשלה לוי אשכול, ולהכין את המדינה כולה למערכה שתפרוץ, שכן זהו פירושה היחיד של דחיית יוזמות אלו. כשבוחנים את הנושאים שבהם עסקה הממשלה בחודשים האחרונים, כן תאגיד לא תאגיד ופינוי עמונה, אם להזכיר שניים, קשה להניח שתהליך זה מתקיים.