דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

חלום צפון קוריאני

לפתע ראיתי שהידיים שלי קטנו קצת ושמנו. מיששתי את פני. הלחיים שלי התנפחו והייתי חלק לגמרי. צווארון חום מהודק סגר על צווארי. הפניתי מבט לחלון המשרד שהיה סגור. דמותי השתקפה ממנו. זה יכול להיות? אני רואה את מה שאני חושב שאני רואה? אלוהים אדירים, אני קים ג׳ונג און, שליט קוריאה הצפונית!

נפלתי חזרה לכיסא. לעזאזל, מה אני עושה עכשיו? תפסתי שוב את פני, החזקתי את הידיים, הסתובבתי הלוך ושוב בתוך החדר. מה אני עושה? התחלתי לדפוק את ראשי בקיר. שתיתי מכוס הזכוכית שניצבה על השולחן. מרוב רעד נשפכו עלי מים. דיברתי בקול רם. צעקתי. ומה אם אצא החוצה? מיד ירדפו אותי, יעצרו אותי, ישפטו אותי. או שאולי בעצם, אני יכול להשתמש בכוחי. ההיגיון החל לדבר.

לקחתי יוזמה ויצאתי החוצה לרחוב. לא היו שם חיילי משמר הכבוד. גם מפקדי הצבא, אנשי המפלגה ונשים מיחידות העונג לא נראו סביבי. מוזר. אנשים לא הסתכלו עלי בחשש. פשוט המשיכו ללכת, עסוקים בסדר יומם. ואולי פחדו להישיר אלי מבט? לפתע נתקל בי גבר שהלך ברחוב עם שקיות אוכל. כנראה בדיוק עשה קניות לשבת. הוא מיד סינן ״סליחה אדוני״ והמשיך ללכת. הרגשתי מוזר.

אדם חסר בית שישב מעבר לכביש על חתיכת קרטון הסתכל עלי. ראיתי בעיניים שלו שחולשה לא תתקבל כאן. אם מישהו נתקע בך, כאילו אמר לי מבטו, הוא צריך לשלם. ליבי החל לפעום בחוזקה. אם עכשיו אוותר מה יהיה בהמשך? אנשים באמת עלולים לפרש זאת כרפיסות. אני צריך לעמוד על מעמדי לא רק בשבילי, גם בשבילם, בשביל הקיום שלהם. ״ערפו את ראשו!״ פתאום נורו המילים מפי. כלום לא קרה. ״ערפו את ראשו, עכשיו!״ צעקתי. כבר הייתי משוכנע לגמרי בהחלטתי.

עורב שאכל שאריות לחם ליד פח האשפה הסתכל עלי. נראה בין מאוכזב למשועמם. מה הטעם להיות אדם בן 33, בגובה מטר שבעים וחמש, חנוט בחליפה חומה חמה באמצע יום קיץ ברמת גן, אם אפילו אין לי שום יכולות מיוחדות, חשבתי.

הסתכלתי על בנייני המשרדים שניצבו מאחוריי. היו שם דגלי ענק בצבעי אדום עז. ירחים וכוכבים לבנים עליהם. אני בכלל בממלכת ארדואן. מה אני עושה פה? ביקור דיפולומטי? איני זוכר שאישרתי דבר כזה. תחת חיקי היה עיתון מגולגל. פתחתי אותו, אולי זה ישפוך מעט אור על מה שמתרחש כאן. ידעתי לקרוא את זה אבל זו לא היתה שפת אמי, גם לא אנגלית או קוריאנית. כן, זה עיתון רוסי. פראבדה. אין בו מילה על הגולאגים, העינויים, הרציחות ההמוניות של סטאלין. עיתון כלבבי כשליט צפון קוריאה, חשבתי.

מרחוק שמעתי צפירה חזקה. פממממ פממממ פממממ. כנראה איזה רכב צפר בלי הפסקה. זה הלך והתחזק. פמממ פמממ פמממ. התעוררתי. עיתון ״לאנשים רציניים״ מרוח על פני ואני מרייר עליו. הסתכלתי על הידיים שלי, הן חזרו למוטב. מיששתי את הפנים, נעלמו הפונצ׳קס הצפון קוריאנים. כנראה נרדמתי. מאיפה החלומות הללו שתקפו אותי פתאום, חשבתי. עלעלתי קצת בין דפי העיתון. שליח ארה״ב בישראל, פוליטיקה, פוליטיקה, כלכלה, בורסה, מניות. ואז תמונה גדולה של עובדים מפגינים נגד ההנהלה שלהם. לא להאמין. ״מליציות״ סיננתי לעצמי.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!