כמה ימים לפני שהתחלתי לקרוא את ספרו החדש של דייויד פוסטר וואלאס "מיסטר סקווישי", נסעתי ברכבת העמק החדשה. תוך כדי שאני מתבוננת בחלון על נופי עמק יזראעל, שקעתי במחשבות: דמיינתי את החלוצות והחלוצים שהגיעו לעמק לפני כ-100 שנים וקראו לו חלום, ואז שאלתי את עצמי איך בכלל קורה שנולדים חלומות. משם נדדה מחשבתי, ונתפסה על החלונות הרחבים הרכבת שדרכם ניבט העמק. פתאום זה היכה בי, שאם הייתי נוסעת ברכב, בפקקים הנוראיים של חמישי אחר הצהריים, אין סיכוי שהיה לי פנאי נפשי לחשוב או לחלום בהקיץ. הדחיסות, תחושת תשלום המחיר ובזבוז הזמן המשווע היו מצמצמים את ישותי לתערובת של עצבים, רעב ורצון להגיע הביתה תוך הרצת רשימות אין סופיות של מה עוד צריך לעשות היום. לרגע עצרתי וניסיתי להבין עם עצמי שאלה די בסיסית (שנכתבו עליה עשרות רבי-מכר של עזרה עצמית) "מתי בעצם אני אמורה לחשוב?" לא ייחסתי משמעות לאותה מחשבה עד שהתחלתי לקרוא במיסטר סקווישי.
מיסטר סקווישי, הוא קובץ של שלושה סיפורים מתורגמים מספרו האחרון של דייויד פוסטר וואלאס "Oblivion" (נשייה). הספר יצא לאור ב-2004, ארבע שנים לפני ששם קץ לחייו בעקבות דיכאון ממנו סבל שנים רבות. וואלאס הוא אחד הסופרים האמריקאים הבולטים של סוף המאה העשרים, המצליח ביצירותיו לתאר באופן חד אך רגיש את החוויה האנושית בעידן הקפיטליזם המאוחר והאולטרה-צרכני. בסיפורים בקובץ מיסטר סקווישי נדמה שוואלאס לוקח את סגנון כתיבתו, המאופיין בריבוי פרטים, אנקדוטות וסיפורים, עד לקצה. הקריאה במיסטר סקווישי נחוות כמעין מתקפה על הריכוז, הזיכרון והלב. שוב ושוב הלכתי לאיבוד, מתקשה לשרטט במוחי סיפור קוהרנטי, לחבר את הפרטים למכלול ולהרגיש אמפתיה לכאבן של הדמויות.
הסיפור הראשון "הנשמה היא לא נפחיה" הוא זיכרון של אדם מבוגר את חוויותיו כתלמיד כיתה ד' בכיתת לימוד אזרחות בארה"ב של שנות השישים. במהלך הסיפור התלמיד לא מצליח להקשיב לשיעור, ועוסק ביצירת לוח קומיקס דמיוני המצויר כסטורי בורד על המשבצות הנוצרות מסורגי החלון, תוך הרהור על חייו המשעממים והאפרוריים של אביו. הטרגדיה בסיפור מתרחשת בשלוש זירות במקביל: בכיתה המורה חווה התקף פסיכוטי ונורה למוות על ידי שוטרים הפורצים לכיתה, בלוח הקומיקס הדמיוני נהרגים שני ההורים של משפחה קשת יום בעודם מחפשים את כלב הנחייה של בתם העיוורת ובזירה השלישית אביו של התלמיד מת בגיל צעיר מדום לב אחרי חיים תפלים וחסרי משמעות. למרות גורלן הטרגי של הדמויות בסיפור, תחושת האימה נחוותה אצלי דווקא מהחוויה שאיני מצליחה לאחוז במתרחש, שלא לומר לחשוב עליו.
המספר מעביר אותך חוויה שבה המחשבות הן כה דחוסות ומעוררות חרדה עד כי את מתקשה להחליט על מה לחשוב. בדומה לתיאורו של גיבור הסיפור את ליקוי הקשב של עצמו ושל חבריו "לאו דווקא כחסרי יכולת להקשיב אלא כבעלי קושי להפעיל שליטה או בחירה בדבר שאליו אמור להיות מכוון הקשב שלהם". בעוד פרטי הסיפור הרבים הולכים ומתבהרים, התמונה המצטיירת מהם הולכת ומטשטשת: "מהי חשיבות הפרט הזה בסיפור, את זה אני לא זוכר, הגם שאת הפרט עצמו אני זוכר בבהירות רבה." כך, עם ההתקדמות בקריאה מתחזקת בך התחושה שככל שאת יודעת יותר את מבינה פחות ופחות.
כך גם בשני הסיפורים הנוספים בקובץ. בסיפור השני והקצר, "פילוסופיה וראי הטבע" מתוארת מערכת יחסים בין אם, שפניה נתקעו עם הבעה מעוררת אימה כתוצאה מאינספור ניתוחים פלסטיים כושלים, לבנה שהינו הבן-אדם היחיד המסוגל לשהות במחציתה. בסיפור השלישי והארוך ביותר בקובץ, מתוארת לפרטי פרטים קבוצת מיקוד גברית לחטיף שוקולד מעיניו של הסוקר.
סיומה של הקריאה בסיפורים היא כמעין התעוררות איטית מסיוט, אך וואלאס רומז כי הסיוט הזה יותר אמתי משנדמה לך: "הסיוטים היו חיים ועצמתיים, אבל הם לא נמנו עם הסוג שבו אתה מתעורר בצעקות ואז נאלץ לנסות ולהסביר לאמך שניגשת אליך על מה היה החלום כך שהיא תוכל לעודד אותך ולהבטיח שבעולם האמתי אין שום דבר כמו זה שהרגע חלמת עליו." לאחר ששוככת סערת המילים הגדושות של וואלאס, השאלות הגדולות של סיפוריו מתבהרות, שאלות שמחברות בין דמויותיו הגבוליות ל"עולם האמיתי" שלנו.
שנה לאחר פרסום הספר הוזמן וואלאס לנאום בפני בוגרי קולג' קניון למדעי הרוח ונאם את הנאום היחיד בחייו, שהתפרסם גם כמסה בשם "אלו הם מים". בנאום היפהפה הוא מתאר לבוגרים הצעירים, עד כמה הקלישאה של "ללמוד איך לחשוב" הופכת להיות קשה וכמעט בלתי-אפשרית בחיים של מבוגרים בארצות הברית המנוכרת, האלימה והצרכנית: "כמו שאני בטוח שאתם כבר יודעים, קשה נורא להישאר דרוך וקשוב ולא להיכנס להיפנוזה מהמונולוג התמידי שבתוך ראשך. מה שאתם עדיין לא יודעים זה מה מחיר המאבק הזה".
וואלאס מעמיד בפני קוראיו, בגאוניות, את כל המכשולים האפשריים של ההיפר-קפיטליזם האמריקאי כדי לבנות בצורה מושלמת את חוויית הקושי התהומי "לחיות במודעות, בבגרות, יום אחרי יום". הניסיון לחפש נרטיב, הזדהות ופשר מעביר את הקוראת דרך חוויית המאבק הפנימי, היומיומי, האישי לחשוב בעולם שבו החשיבה היא תחת מתקפה.
הקריאה ב-"מיסטר סקווישי" משאירה בקוראת זיכרון עמום של חצאי נרטיבים עמוסי פרטים ובמובן הזה היא בהחלט מגרדת את קצה גבול הספרות עד כי קשה לומר עליו שהוא ספר במובן המקובל של המילה. אך החוויה העצמתית שיוצרת אצל הקוראת ההתנגדות להמשיך ולחיות בעולם שבו מצטמצמת והולכת האפשרות לחשוב, בהחלט הופכת אותו ליצירת אומנות מעניינת הנוגעת בנימים הדקים והמשמעותיים ביותר של החברה במאה העשרים ואחת.
