הסרט 'לוגאן', הוא השלישי, האחרון והטוב בטרילוגיית וולבערין. סרט אלים ביותר ואכזרי עד כמה שהחיים יכולים להיות אלימים ואכזרים כלפי אלה המזדקנים והנחלשים. לוגאן (יו ג'קמן), סמל ההתחדשות, החיוּת והחייתיות. זה הנאמן לעצמו, שבהשענות על כוחותיו ותכונותיו העל אנושים (והרבה אלימות) מממש עצמו בעולם ומגיע לגיל בו כוחותיו כבר אינם עומדים לו כבעבר וכשם שהם נחלשים כך גם נחלשת הערכיות שלו. הוא משתדל להרחיק עצמו מאלימות או מעורבות בעולם הגדול. הוא נמנע מלעזור לאחרים בשל המחירים שאולי עוד יצטרך לשלם. לוגאן לא מעוניין להלחם עוד. בשאריות כוחו הוא מנסה לשרוד בעולם צעיר תוך ניסיון, עד כמה שניתן, לנתק עצמו מהחברה. בו בזמן הוא סועד את המנטור שלו, ד"ר אקסייביר (פטריק סטיוארט) שגם כוחו תש והוא שרוי בדמנציה.

במחשבה חוזרת על הסרט לוגאן, הוא נראה כמו הומאז' לסרטו של קלינט איסטווד 'בלתי נסלח'  (Unforgiven, 1992), זהו סיפורו של אקדוחן מזדקן, ויליאם מאני, שפרש מחיי האקדוחנות לעשות לחוותו. נסיבות חייו מחזירות אותו אל האקדח ואל הקרב האחרון. איסטווד בסרטו, סוגר חשבון ישן וארוך עם דמות האקדוחן, שאינו נגמר והמתחלף תדיר בין סרטי המערבונים על שלל דימוי הכוח והמאצ'ו המעניקים לגיבור כבוד, תהילה וממון ושאינה מביאה בחשבון את ההשלכות, הממשיות והאמיתיות, על נפש האקדוחן וסביבתו. דרך האקדוחן זרועה בגופותיהם של אקדוחנים רבים אחרים, שאינם הגיבורים, מהם רעים, מהם טובים ועוד רבים אחרים חפים מפשע.

מאני הוא אקדוחן מזדקן שנהיה לחוואי המגדל חזירים המתקשה לפרנס עצמו ואת ילדיו ולאחר שאשתו מתה מעבעבועות שחורות. לוגאן, עובד כנהג רכב יוקרה, ללא כל תהילה או זכר לחיים הערכיים אותם חי כשהיה חלק מהאקס מן, מתקשה לפרנס את עצמו וסועד את ד"ר איקס. בסרט הראשון בסדרה זוגתו של לוגאן נרצחת ובסרט אחר הוא הורג בעצמו את אהבתו הלא ממומשת ד"ר ג'ין גריי.

מאני הזקן כבר ממזמן אינו השולף המהיר, מיוסר על ההרג ומחפש כפרה, אולי גאולה, באמצעות עזרה לאותן נשים זונות המחפשות נקמה באלה שפגעו בגופן וכבודן. בדרך, הוא צריך להתמודד עם אקדוחן רברבן, 'אינגלישמן בוב' ושולפים מהירים אחרים.

לוגאן חלש. כוחות הריפוי העצמי שלו גם הם הלכו ונחלשו. גם השלד שלו העשוי ממתכת, שלא כדרך הטבע, הולך ומרעיל אותו. כבר לא מצליח לשלוף את סכיניו כראוי. הוא יוצא להצלת חייה של ביתו לורה שבעבורה יתן את חייו. בסרט הוא גם יפגוש את 'X-24' שיבוט שלו, בן דמותו הרצחני, ניהליסט חסר מצפון ואת גם את שולחיו איתם יאלץ להלחם בקרב מאסף ואחרון.

הסצינה בה לוגאן, לורה וד"ר איקס מתארחים אצל משפחת חוואים. יושבים מסביב לשולחן לארוחת ערב ומעניקים לעצמם ולו לרגע אחד של חסד, הזדמנות לא טבעית להיות 'רגילים' אם כי בצורה מגושמת אך חייננית. זו הנקודה בה נפל לי האסימון לגבי הבלתי נסלח. לראות את מאני/איסטווד כחוואי ולא בסביבתו האקדוחנית המוכרת. תוהה לעצמי, אם היה נשאר צעיר, האם היה גם כן בוחר באותה דרך עבודת האדמה המיושבת תחת להיות שכיר חרב. האם לוגאן היה הופך לנהג מונית ורודף אחרי תרופות לד"ר איקס לו רק היה יכול אחרת.

האלימות בסרט תוקפת מכל הכיוונים. החל מהמילה הראשונה שנאמרת בסרט (FUCK) ובאופן מיידי מתדרדרת לאלימות סתמית בין לוגאן לכנופייה שמנסה לגנוב את גלגל הרכב, אלימות כלפי זקנים שסוגרים אותם במקומות מבודדים הרחק מהחברה, אלימות שהגוף תוקף את עצמו בין אם בגידת הגוף לעת זיקנה ובין אם ההרעלה המתכתית של לוגאן. בין היתר ישנה גם האלימות המלווה את כל סרטי האקס-מן והיא האלימות המופעלת כלפי כל חריג, שונה, אחר.

לוגאן מוצא לבסוף את מותו תוך ניסיון להציל את ילדי הניסויים המוטנטים. מאני לוקח בסיום הסרט את ילדיו לסאן פרנסיסקו לחיות חיים אחרים.

לא יכולתי לראות את ד"ר איקס חולה הדמנציה והמרותק למיטה או לכיסא הגלגלים ושלא לחשוב על אבי ז"ל שהלך מאיתנו במצב דומה לפני כשלוש שנים. דמנטי ומרותק לכסא או למיטה. אני חושב שחווית הההזדקנות של ד"ר איקס בסרט היא תמצית היחס החברתי, הכללי והשלילי לזקנים שלנו. בואו נשים אותם במקום סגור בו לא יראו אותם וכאילו מתוך תרוץ שחוק שלא יוכלו לעשות נזק לעצמם ולסביבתם. מבין כל סוגי האלימות בסרט, אם ננקה את כל ה'לא טבעי', אקשן אמריקאי או ענייני ודימויי מד"ב, נגלה כי האלימות כלפי הזקנים היא האלימות הריאלית הממשית והאמיתית הנשקפת ומדברת אלינו. לא מדובר באלימות וולגרית-גרפית כמו זו המשופעת בסרט. גם השכחה, הזנחה וחוסר כבוד הם אלימים כלפי חסרי הישע. לוגאן, בניגוד לחברה, לא שוכח את ד"ר איקס, אפילו לרגע אחד, על אף שנדמה שהוא מקשה, מעכב ומסרבל.

אמנם אבי היה מאושפז במוסד מכובד ומכבד ואמרנו לעצמנו כמשפחה 'זה הפתרון הטוב ביותר'. ידענו גם ש-'בהינתן שאלה ואלה האמצעים העומדים לרשותנו' עמדה לנו ובחרנו בחלופת האשפוז שלא בבית. האם היה די בכך? האם היה ניתן אחרת? על צד הבחירה בחיים הענקנו לו עוד מספר שנים לחיות ולנו שקט נפשי. מצד שני אבי אושפז לא בבית. לא במקום שלו. על צד הכבוד העצמי של אדם, לעולם לא אוכל לענות על השאלה האם זה היה מכבד מספיק בעבורו. אוכל רק לקוות שהוא ידע שלא היה בנו כל רוע. הייתי מעדיף לחיות בחברה בה תינתן לי האפשרות לבחור אחרת ומבלי שזה ישעבד את חיי. לא להיות נתון בתוך סד שמציב בפני את האפשרות לבחור או הוא החלש או אני הצעיר שהחיים עוד לפני. בתוך צומת מהסוג הזה תמיד אני הצעיר זה שיקבע ולכן אני החזק ומה שאחליט יהיה. זו לא תשתית לחברה בינדורית ובטח שלא לחברה טובה.