משה רבנו ודויד בן גוריון

בפרק הזה יש בעיני הרבה עצב. תחושה עמוקה של פספוס/החמצה.

סביב אוהל מועד מתארגן עם ישראל ליציאה לדרך לארץ המובטחת, ארץ ישראל, ולהקים בה ישות מדינית חדשה, שלא הייתה מעולם, מדינת ישראל.

הזדמנות חד-פעמית להפוך מאוסף שבטים לעם. הזדמנות נדירה להגדיר את העם לא כאוסף של 12 שבטים, אלא למצוא סינרגיה ("שילוביות") מאחדת שתביא לשנים עשר השבטים להיות "שווים" יותר מסכומם.

הזדמנות לעשות מתימטיקה שבה 1+1+1+1+1+1+1+1+1+1+1+1 לא שווים 12 אלא שווים יותר מ – 12.

אבל משה מסדר את העם בקבוצות מאורגנות של שבטים. כל שלושה שבטים מהווים פאה אחת העוטפת את אוהל מועד, שבו נמצאים אנשי שבט לוי, שתפקידם, כפי שכתבתי בפרק הקודם, להיות שומרי המנהיגות של משה. ריבוע שבכל פאה שלו ניצבים 3 שבטים.

הם, שבט לוי ואוהל מועד, היו אמורים להיות הגורם המלכד. אבל גורם מלכד הם לא היו. הם היו גרעין שמירה על המנהיג ושילטונו.

שם, בנקודה ההיא בהיסטוריה של העם היהודי, נקבע שאנחנו 12 שבטים ולא עם אחד.

מנהיגי הציונות, שהקימו את המדינה, חרטו על דגלה את "כור ההיתןך", את השאיפה לייצר משהו חדש.

בשנים האחרונות אני מרגיש שהניסיון הזה הולך ומתפוגג ונשמט לנו מהידיים.

אנחנו עמדנו אז, לפני 3000 שנה כ – 12 גפרורים בודדים ולא כ-12 גפרורים מחוברים.

אנחנו עומדים היום, בכנסת מרובת מפלגות, בעם מפולג ומשוסע, והאתגר בעיני הוא להוכיח שמשה טעה ודויד בן גוריון צדק.

מעניין לציין – במגילת העצמאות של מדינת ישראל, יש אזכור לזכויות היסטוריות, רוחניות, דתיות ומדיניות של עם ישראל על ארץ ישראל. אין כלל אזכור של 12 השבטים!!

ניסיון האיחוד לעם אינו נועד לחסל את הגיוון והשונות בין אנשים ותרבויות. הוא נועד למנוע את מחזה הפירוד שמנהיגינו מנצלים לרעה, להפרד ומשול ולהגברת השנאה בין השבטים.

מצד אחד של הסקאלה – כור היתוך.

מצד שני – 12 שבטים.

ונדרש המנהיג שידע לשלבם.

אחרי שבעים שנות עצמאות מחכים לדויד בן גוריון המתחדש.