לקראת ערב פסח תשעז.
משפחה וחברים. שולחן ערוך. יין.
ולא רחוק מכאן תימרות עשן. שש שנים למלחמה בסוריה. ילדים מומתים בגז ובאלף מיתות משונות. יובל לכיבוש הישראלי בשטחים. החודש, אפריל, יום הזיכרון לרצח העם ברואנדה. בעוד מספר שבועות יום השואה, ימי הזיכרון והעצמאות שלנו והאחד במאי. הוד וחג וחלום וגיהינום עלי אדמות מערבבים את דעתם של הזמן והמקום ואנחנו כאן – משפחה וחברים. שולחן ערוך. יין.
קשה לבחור שהערב הזה יהיה קשור בכל אלו. כשם שקשה לבחור לתת מקום סביב לשולחן הצפוף לאלפי שנים ולדורות יהודים ולחלומותיהם. אבל מקומם איתנו. ברבים משולחנות הסדר בימינו הופר האיזון העדין שבין ה"בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" הראוותני וה"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם" על הענווה והחמלה שהוא תובע. בכל זאת אני מבקש שנשאל יחד הערב מה לנו המסובים כאן ולאותם חולמים, לאותו ייעוד ולאותה ענווה? האם באמת רחוקים הם מאיתנו כפי שמנסה לשכנע אותנו המציאות הכעורה של עמנו ועולמנו? משפחה וחברים. שולחן ערוך. יין, ושאלות גדולות.
"לך שוב מצרימה ועשית לי עם. הידעת איך יעשה עם? את האובדים ואת האומללים תקרא אליך, את כל אשר ייאנחו מעבודה ומרוב פרך, ואשר ייענו תחת יד נוגשים פקידים ואין להם בלתי אם לב. ובלב הזה מעט רגש. ודיברת אליהם וגאלתם. ונתת להם חוקים ומשפטים ועשית אותם לעם. לך בוא מצרימה ובאת אל הנענים והאומללים. אל כל הנאנקים והנדכאים ואמרת אליהם כי עבדים הם. והם לא יבינו. ואמרת כי אומללים הם. והם לא ידעו. וכי גדול עוניים וגדולים מכאוביהם ונורא לחצם – והם לא יאמינו". (מתוך: תחפנס המצרי ומשה, דוד פרישמן)
לא קל לרצות בייחוס עבדים זה; להכיר בו ממש כייחוס אישי. כמו שלא קל לרצות באימת המדבר וחירותו ובעמידה פנים אל פנים נוכח האחריות של החופש הבלתי סכור "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים" (יחזקאל כ, לה). פנים אל פנים עם האמת הגדולה. עם האושר של האמת הגדולה ועם מחירה. ומי אני הקטן שייצא ממצרים?
אם יצאתי ממצרים… אז יצאו גם חולשותיי ממצריים. גם אני ראיתי בסבל אחיי – והחרשתי, גם רקדתי סביב עגל הזהב, גם ייחלתי מי ייתן מותי כעבד על סיר הבשר, גם נאלמתי אימה מול חירות המדבר. גם אני דור מדבר, אולי לא אגיע. גם אני צהלתי עם מלאכים עת מעשה ידי אלוה טבעו בים. ואני קטן מכולם. וודאי גם עמדתי מול ההר ולא התרכזתי כשהם ענו 'נעשה ונשמע'. לא הבנתי עד הסוף מה הכוונה ב'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים', חשבתי ש'לֹא תִרְצָח' ו'לֹא תַחְמֹד' ואפילו "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ" הן מצוות של אחרים. "רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר".
הכלל הזה, של הרשע המוציא עצמו מן הכלל, הוא כלל יפה. אבל מה אם הכלל הוא שכופר בעיקר? מה טעם וערך לשמירה על סולידריות, על אחווה, עת הציבור עצמו מושחת? "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שיר השירים ד,ו). גם משורר תהילים מבקש לעצמו להסתגר מפני הרִשעה, לנתק עצמו ולהתבודד במקום ממנו נראה שהרשע לא רשעותו והצללים אינם צלליו. ואני מציע שבערב הזה, אם כבר אנחנו מסובים במקביל למיליונים יהודים סביב רבבות שולחנות פסח, נרד מגבעת הלבונה שלנו ונבקש אחר האמונה הגדולה שאמורה לתת בנו את הכוח ליצור עולם טוב יותר – משפחה וחברים. שולחן ערוך. יין, ואמונה גדולה.
"על סף של אמונה גדולה ישבנו דורות רבים וקיווינו לגאולת האדם, האומה והעולם כולו – מחטאו של קין. היינו אסירי תקווה וחלום על עולם של צדק ואחווה, ורוח יוצרת כבירה תרחף על מעשי אנוש ופעולתו. תוך נחלי דמים ושמד, בין גלי משטמה וקצף טולטלה סירת ישראל והגיעה עד הלום. הזעם, השנאה והייאוש אמרו לטרוף את נפשנו… וקראנו לאחים הנאבקים עם שר הייאוש והמוות תוך המצולות האפלות: העפילו אחים ועלו! … כי העולם כולו זקוק לרחמים רבים, ואיש את אחיו יציל מן האבדון כיום הזה" (משה בילינסון)
זו האמונה שבוער בה י.ח ברנר כשהוא כותב: "… יסופר כי קרבנות הרשע אנחנו, קרבנות השאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים. קרבנות האימפריאליזם. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמת בור במהגרים יהודים, להקים יישוב עברי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו — עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו…". אבל איפה אנחנו ואיפה זו האמונה ומי היום יקבע כי לנו אין שאיפות כיבוש וממשלה?
"ואיש את אחיו יציל מן האבדון כיום הזה" – זו ההצעה שיש לחג החירות הזה להציע והיא גדולה וכבדה ונהדרת. אחי היהודי המוכן בשם אמונתו וחרדותיו לראות בסבלו של אחי הפלסטיני, השונא בלחצו ובקנאותו אותי – אחיו; אחי הסורי המופקר לדמיו בידי אחינו במערב; אחיי בסודן; אחיותיי שדמן מותר במקומות הרבה ושעתן נקנית בזול בכל מקום; אתם אחיי ואחיותיי סביב השולחן ובכל רחובותיה של העיר הזו ובכל הארץ, בתבל ונתיבותיה – דעו שמסביב לכל אותם שולחנות בכל אותם סדרים מדעת או מבלי דעת הוגה עם שעודו נאבק על חרותו גם בחייכם ובחרותכם.
"עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד … וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (חבקוק ב,ג). זו נחמה פורתא למי שנתון בשלשלאות ועינויים. ובכל זאת בישיבת בניו ובנותיו של עם זה על משא ההיסטוריה שלהם, לספר בסיפור עתיק על יציאתם מעבדות לחירות – יש תקווה לכל בני האדם.
הסדר המסורתי מסתיים בפסוק המוכר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". עד כמה שקשה לזכור זאת, לא מדובר בירושלים של תככי נדל"ן ופוליטיקה, של אלימות, גזענות, דיכוי והזנחה, אלא בירושלים נשאפת של "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם… כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה… וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב, ב-ד)
משפחה וחברים, שולחן ערוך, יין, ותקווה לעתיד לבוא – לשלום, לצדק, לשוויון ולחירות לכל ברואי עולם – לחיים!
*הדברים נכתבו למשפחתי האהובה ולחברי ושותפיי לשולחן הסדר. אני שמח לפתוח איתם בלוג זה.
