לפני קרוב ל-55 שנים התקרב העולם אל סיפו של עימות גרעיני שסופו מי ישורונו. ארצות הברית, ברית המועצות וקובה עלו על המסלול המוביל לשימוש בנשק גרעיני אחת כנגד השניה, במה שנודע כ"משבר הטילים בקובה", ולפי עדויות המנהיגים ובעלי התפקידים השונים במשבר, כל הצדדים היו מוכנים גם להסלמה אלימה של העימות, ושימוש בנשק גרעיני, בריה"מ כנגד ארה"ב ולהיפך, נשקל ונלקח בחשבון.

על פי עדותו של שר ההגנה בממשלו של הנשיא קנדי, רוברט מקנמרה, אותה הוא מגלגל בסרט התיעודי המאלף "ערפל המלחמה" (The Fog of War, 2003), הצליחו הוא עצמו והנשיא קנדי ליצור קשר בערוץ אחורי עם "מזכיר המפלגה הקומוניסטית", כלומר נשיא ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, ובאמצעות דיפלומטיה, אומץ אישי ואחריות הצליחו להסיט את המעצמות ממסלול ההתנגשות ולמנוע שואה גרעינית, על ההרס והאבדן הנורא שבה. הם עשו זאת תוך שהם מאיינים את מאמציהם של אנשי צבא, משני הצדדים (ולמעשה משלושת הצדדים, גם קסטרו שיחק תפקיד במשבר ולא בצד של הטובים), שביקשו לדרדר המשבר לעימות צבאי מלא.

מקנמרה, שהמשיך בתפקיד גם תחת הנשיא ג'ונסון עד לשנת 1968, שנות השיא של המלחמה הקרה, מתהדר בסרט באמירה שמשבר הטילים בקובה הוא רק אחת משלוש פעמים בהן הציל את העולם משואה גרעינית. בדרך כלל ראוי להתייחס בביטול להצהרות של מנהיגים, כדוגמת זו של מקנמרה, המתחילות ונגמרות במושג "אני, אני, אני". בדרך כלל, אנחנו – הפרשנים בתקשורת, כותבי הפוסטים בפייסבוק והמצקצקים בסלון ביתם – רואים את אנשי הציבור בקלונם, בקטנותם, באנושיותם הקלוקלת. בדרך כלל, הפוליטיקאים גם נותנים לנו מספיק סיבות לראות את חולשותיהם תחילה. אולם, יש נקודות, יש צמתים, ישנם רגעים, שבהם חיים ומוות תלויים במעשיהם, החלטותיהם, של אדם זה או אחר, יחיד, בודד, מנהיג.

צריך להתפלל, כמו בברכה לשלום המדינה, "שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ", שהאוחזים בהגה יקבלו ההחלטות הנכונות ברגעים האלו, וצריך גם לדעת להעריך את המורכבות והקושי של רגעים מן הסוג הזה. ומן הטעם הזה ברצוני להפנות את הזרקור להחלטה אחת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בוקר יום שישי האחרון, ולשבחו.

אני מרשה לעצמי להניח כי לא רבים מקוראי טקסט זה זכו לקבל שיחת נזיפה מנשיא הפדרציה הרוסית, ולדימיר פוטין. גם אני לא, לשמחתי, אך אני מניח ששיחת נזיפה מפוטין היא איננה חוויה מרגיעה. רבים מאיתנו עשויים לחוות לחץ ומועקה משיחה קשה עם בעל הבית או הבוס בעבודה. קל וחומר כאשר מדובר במתחרה משמעותי על תואר האדם החזק בעולם.

בנימין נתניהו זכה לשיחה שכזו ביום חמישי בערב. על פי ההודעה שפוטין פרסם בעצמו, לא מצא חן בעיניו כי ממשלת ישראל מיהרה לקבל את הגרסה האמריקנית לגבי אחריות משטרו של אסד להתקפה הכימית באדליב ביום שלישי בשבוע שעבר. לשיטתו של פוטין נדרש היה להמתין לתוצאות בדיקה לגבי מי אחראי, והוא הבהיר זאת לראש ממשלת ישראל. יתכן שפוטין כבר ידע או העריך, בעת קיום השיחה עם נתניהו, כי המתקפה האמריקנית קרובה, ויתכן שניסה להעביר מסר גם בהקשר זה.

ובכל זאת, שעות בודדות לאחר ההתקפה האמריקאית על בסיס חיל האויר הסורי בחומס, פרסם ראש ממשלת ישראל הצהרה: ישראל תומכת בצעד האמריקני ומקדמת בברכה פעולה כנגד מאגרי הנשק הכימי של הנשיא אסד. מדובר בצעד אמיץ, ראוי ובעיתו. אני סבור שאין כאן רק חישובי עלות-תועלת של יחסים בינלאומיים, שכן שתיקה של ישראל תמיד יכולה להתקבל בהבנה בהקשר זה. מדובר בצעד ששם דגש על היבט משמעותי של פעולות הנעשות במישור הבינלאומי, ונוטים להתעלם מחשיבותו: לפעמים צריך לעשות את מה שנכון לעשות, נכון להגיד את האמת. ועל כך ניתן להתגאות בעמדת ממשלת ישראל.

אולי יהיו שיגידו שזוהי הגזמה, ואין לייחס משקל רב כל כך להצהרה – יתכן. אין לפסול גם שאני פועל במסגרת המוגדרת בשירו של יובל בנאי "משהו קטן וטוב": "לא מוצא עכשיו את האור, מחפש אותו בנרות". אחרי ככלות הכל, ממשלת ישראל והעומד בראשה לא נתנו לנו, הישראלים, סיבות רבות להתגאות בתקופה האחרונה.

ההתעלמות של ממשלת ישראל, לדוגמא, מהשמטת השמדת העם היהודי מהצהרת הבית הלבן ביום השואה הבינלאומי האחרון, הייתה מכאיבה. החלטתו של נתניהו בדצמבר 2016, כי נציגי ישראל באו"ם יעדרו מהצבעה בנושא חקירת פשעי המלחמה של אסד בסוריה, בעקבות לחץ רוסי (כפי שנחשף בזמנו ב"ידיעות אחרונות"), היא כתם על מדינת ישראל. משהו מן הכתם הזה נמחק ביום שישי, וטוב שכך.


אם להרחיב את היריעה, ולהתבונן על הזירה הגדולה והמסובכת שסביבנו, הרי שצריך להודות ביושר כי רב הנסתר על הגלוי. הפעולה הצבאית בה נקט טראמפ היא ראויה, אך אין לראות בה חזות הכל. בפוליטיקה, אמר פעם יגאל אלון, אין נקודות – רק פסיקים. רוצה לומר: לא ניתן לבחון צעד מבלי לראות את הקשרו ואת המשכיותו. לעתים, פעולה ראויה בעת אחת עלולה להתברר כמזיקה בטווח הארוך אם היא איננה מלווה בנחישות ואורך רוח לשינוי משמעותי של המציאות – ההיסטוריה הישראלית מלאה בדוגמאות לכך.

ולכן, מוקדם עוד לומר אם אנו עומדים בפני שינוי, או שמא היה כאן מופע של יחסי ציבור עם פירוטכניקה קטלנית מסוג טומהוק. בעבור הפרשנים המתנצחים באולפנים זו ודאי שאלה מסקרנת, אך בעבור הילדים והילדות בסוריה – הרי שחייהם הם המוטלים כאן על הכף.