זהו החלק השלישי בסדרת הפוסטים המובאת כאן, מתוך מאמר שכתבתי על רשתות לחדשנות חינוכית ככלי לשינוי עומק חברתי. המאמר המלא יופיע בימים הקרובים.
מעבר מפירמידה לרשת כמענה לאתגרי העתיד
במהלך רוב ההיסטוריה האנושית (וגם בימינו במובן מסוים, על אף השינויים המואצים והמסיבים שאנו רואים עדים להם בשנים האחרונות) החברה הייתה מאורגנת בדפוסים חוזרים ונשנים של היררכיה ברורה, המחלקת את המעמדות בצורת פירמידה: בקצה, נמצאים קבוצה קטנה ומנותקת של מטעים בעלי כוח והשפעה רבים, המשתמשים בכוחם למטרות של שליטה ובעיקר שימור של עוצמתם הפוליטית. תופעה זו לא השתנתה באופן ממשי במרוצת הדורות, גם בעידן המודרני שבו נראה שהתפישה ההיררכית החברתית משנה את פניה לטובת מודל משותף ומבוזר יותר. מבחינה זו, אין זה משנה אם מדובר במלכים של הציביליזציות העתיקות בתקופה האגררית, הכנסייה בימי הביניים או שלטון התאגידים וההון בעידן המודרני. העיקרון נשאר זהה: שימור של הכוח, הידע והאמצעים בידי מעטים, על בסיס ההנחה כי חברה ריכוזית, שהפערים העצומים בין האליטה לשכבות התחתונות הם מרכיב מובנה בתוכה, הינה צורת שלטון וחברה מובנים מאליהם. התפישה הבסיסית עליה בנויה הנחה זו הינה שרק לאותה קבוצה קטנה של אנשים משכילים ובעלי אמצעים יש את היכולת לקבל החלטות באופן רציונאלי, ומכאן גם הזכות לקבל החלטות ולנהל את ענייני החברה כולה בעצמם. תפישה זו קשורה באופן ישיר לעובדה שמקורות הידע היו מצומצמים למדי ושהשליטה בהם התאפשרה רק לבעלי אמצעים כלכליים שיכלו להשתלב בתוך המערך השליט, שמתפקד כ-'מועדון סגור' לאלו שנולדו לתוכו.
כפי שראינו לעיל, אחת מהשפעותיו המרכזיות (ואולי המרכזית ביותר) של דור האינטרנט הוא הדמוקרטיזציה של הידע והאמצעים לרכישתו, מה שבהכרח שומט את הקרקע מתחת לטיעון הבסיסי של המודל ההיררכי: רק אנחנו זכאים לעוצמה, רק לנו יש את היכולת לדעת מהי האמת ומה נכון ואינו נכון. הדמוקרטיזציה של הידע, כמו גם אמצעי התקשורת, יוצרת זעזועים חברתיים ופוליטיים רחבי היקף בשנים האחרונות, כפי שאנו עדים להם בחלקים שונים בעולם.
למעשה, אנו עדים כאן למהלך של קריסת מוקדי הכוח המרכזיים ומעבר לתפישה ביזורית יותר, או במלים אחרות- מפירמידה לרשת. כפי שטוען ד"ר יעקב הכט'[1] , אנו נמצאים כעת בשיאו של 'גל צונאמי' השוטף את העולם ומאיים למוטט את המבנים הישנים שאינם ערוכים להתמודד איתו. לטענתו, זוהי תוצאה ישירה של 'מהפכת הידע', שהשלכתו המרכזית היא ביצירת פרדיגמה חדשה של דרכי העבודה- אם בעבר ההחלטות התקבלו באופן היררכי 'מלמעלה למטה' top-down)), כעת התהליך מתפתח יותר ויותר לכיוון של מבנים רשתיים, שבו כל יצרן הוא גם צרכן (מה שאלווין טופלר מכנה prosumer[2]). כלומר, הדיכוטומיה שבין אלו שיוצרים ידע לבין אלו שצורכים אותו מתבטלת, והתוצאה היא עלייה ברמת היצירתיות והאקטיביות של רוב האוכלוסיה, העוסקת ומתפרנסת מייצור ידע.
למהלך זה, כאמור, ישנה השלכה חברתית רחבת היקף: ארגונים ומוסדות מבוססי פירמידה הם שמרניים מטבעם, משום שעיקר כוחם נובע מהיכולת לשלוט במתרחש באופן בלעדי ולהשליט סדר מסוים על כלל האוכלוסייה. כפרדיגמת ידע הם מתמקדים בייצור, קביעה ומיון סלקטיבי ומצומצם של מה שנתפש עבורם ועל ידם כ-'רלבנטי' ו-'נכון' ומטרתם הוא שימור מצב הידע ע"י העברתו באופן חד צדדי מבלי אפשרות לשנותו או לערער עליו. ארגון רשתי, לעומת זאת, מבוסס על שינוי והתפתחות תמידית ודינמית, ופרדיגמת ידע המבוססת על שינוי, יצירה, חידוש והעברה של ידע לכל הכיוונים במקביל. למעשה, מדובר בהבדל שבין ארגון חברתי חי ודינמי לבין ארגון מכונה, דומם ונוקשה. הבדל זה בא לידי ביטוי ביכולת להכיר בייחודיות של כל פרט במערכת כגורם בעל משמעות ופוטנציאל תרומה סגולי, כאשר מה שמזין אותו ואת הרשת בכללה זהו המפגש המשפיע והמעצים בין הפרטים. מתוך החיבורים החדשים, שאינם מתווכים או תלוים באישורים ופיקוחם של 'הממונים' בארגון, נוצרים רעיונות ושיתופי פעולה שמהווים בסיס וכר פורה ליצירה של יוזמות חדשות ולקידומה של יצירתיות בארגון. תהליך זה מאפשר לארגונים דמויי רשת להתמודד בהצלחה גם עם גלי הצונאמי הגדולים במקום שאלו יגרמו להתמוטטותם. לטענת הכט, הקמתן של רשתות של יחידים וקבוצות, גם בתוך ארגונים היררכיים, היא צו השעה (הכט, 2015).
כעת, נשאלת השאלה לגבי הקשר בין פרדיגמת הרשת והיתרונות המובנים בה לבין שינוי חברתי וחינוך. במלים אחרות: כיצד המעבר מפירמידה לרשת לא רק מתאשר שינוי חברתי קיים, אלא גם מעודד ומנתב אותו לכיוון הרצוי?ומהו תפקידו של החינוך בתהליך הזה?
כפי שראינו בחלק הקודם, ישנו קשר ברור בין העובדה שמערכת החינוך הציבורית נוצרה והותאמה לצרכי החברה התעשייתית, לבין העובדה כי היא בנויה היררכי של פירמידה, המזכיר במידה רבה מפעל או ארגון צבאי: החלטות המגיעות 'מלמעלה', כללי התנהגות אחידים, עמידה ביעדים כמותיים כקריטריון (כמעט) בלעדי להצלחה וכ'ו. אם כן, כיצד צריכים להיראות בתי הספר בעידן בו פירמידות רבות קורסות אחת אחרי השנייה? הכט טוען כי משום כך, מערכת החינוך צריכה לבצע שינוי כיוון דרסטי (או 'שינוי פרדיגמה' במונחים של קן רובינסון)- להפסיק להכין את תלמידיה לקראת חיים בפירמידות קורסות ולהכין אותם לקראת חיים בעידן הידע. הדרך הטובה ביותר לשם כך היא באמצעות מודל הרשת, המדמה את החיים בעולם המחר, בדיוק כמו שבתי הספר במהפכה התעשייתית נועדו כדי לדמות את החיים בתקופתם ולהכין את התלמידים לעידן בו יצטרכו לשמש כפועלים בפס הייצור (שם). כיצד הדבר יכול להיראות בפועל? מבחינה זו, חשוב להדגיש כי מודל הרשת אינו מודל אחיד הניתן ליישום בצורה מסוימת, אלא מרחב שלם של אפשרויות הניתנות ליישום במגוון דרכים, מסגרות ומעגלי השפעה: החל מסדר גודל של כיתה אחת, ועד עיר או מדינה שלמה (ואף למעלה מכך). המשותף לכלל האפשרויות הוא העובדה שהן בנויות על מודל 'שטוח', דינמי ומתפתח, שבנוי במידה רבה על מה שהמשתתפים בתהליך הרישות מביאים אליו כל אחד בפני עצמו ומתוך החיבור שלהם יחדיו. מבחינה זו, כל חיבור מעצים הן את הפרט בפני עצמו והן את הכלל (באשר יהיה גודלו) וכך גם מגדיל את יכולת ההשפעה בכיוון של תיקון חברתי. תפקידו של המורה\מחנך\מנהל בתוך מהלך זה יהיה להיות מחולל , מקשר או מתכלל של תהליך יצירה רשתי בתוך המסגרת עליה הוא אמון, בצורה שתשחרר אותו מהצורך 'לנהל' אחרים מעצם היותו במקום גבוה יותר בהיררכיה אך גם תשחרר אותו מהצורך 'להיות מנוהל' ע"י אחרים שנמצאים גבוה יותר ממנו, בדיוק מאותה הסיבה.
כל התמונות לקוחות מתוך אתר 'ערי חינוך': http://education-cities.com
[1]מתוך אתר 'ערי חינוך': http://education-cities.com
[2]או בכינוי העברי: 'יצרכן' (שילוב של יצרן וצרכן). ראה: אלווין טופלר, הגל השלישי, עם עובד, 1984, פרק עשרים – עלייתו של ה"יצרכן".
