וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם. בכל שנה, בארבע קצוות הארץ ובכל הגלויות התכנסו בליל ט"ו בניסן לקיים המצווה. כל עדה ומנהגיה, כל משפחה והסדר שלה. ליל הסדר הוא אירוע חינוכי, מעין סיפור אינטראקטיבי, המיועד בראש ובראשונה כדי להפוך את הילדים לשותפים פעילים בסיפור, כאילו גם הם ממש – יצאו ממצרים. בגלויות שונות נהגו לקרוא חלקים שונים מן ההגדה בשפת המקום או בשפת היום יום, כדי להקל על הילדים להבין את הסיפור.
המסורות השונות של העדות מבקשות לקשט את הסיפור בתיאטרליות, לשמור על עירנותם של הילדים ולעורר בהם ציפיה, ולזמן בימי החג מזל טוב, ברכה והתחדשות על בני הבית לאורך השנה כולה, המתחילה על פי התורה באביב, בחודש ניסן.
"בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא בני חורין" במשפחת זגורי:
בעדות רבות בהן נהגו לאפות את המצות בבית או בתנור ציבורי בכפר ומקובל היה לשמור את הלולב, ההדס והערבה מימי חג הסוכות, ולהשתמש בו כדי להדליק את תנור האפיה לכבוד החג. בקרב יהדות אשכנז מקובל שהבנים הבכורים צמים עד ערב הפסח, כפרת חייהם שנשמרו, עת הכה הקדוש ברוך הוא בכל בכורי מצרים.
המסורת אצל סיון רהב מאיר:
נוהגים להחביא, לחפש ולשרוף עשרה פירורי חמץ. לא יודעת של מי הגרסה הנפלאה הזו של מה שצריך לבער: pic.twitter.com/ZbzX9ARz1i
— סיון רהב מאיר Sivan Rahav Meir (@SivanRahav) April 9, 2017
בעוד שיהודי אשכנז אינם אוכלים קיטניות בפסח, הנשים היהודיות בכורדיסטן נהגו לכבס את שקי הקטניות טרם הפסח, ולברור את הקטניות היטב על מנת להוציא מהן כל שארית של חיטה. יהודי תוניס נוהגים לאכול אורז מבושל בסעודת הצהריים של ערב החג, ואוכלים אורז לכל אורך החג. אולם החומוס אסור עליהם במהלך ימי הפסח, ככל הנראה בגלל שמו – המזכיר את המילה חמץ (חמס). יהודי מרוקו נהגו להמנע אף הם מקטניות, למעט קטניות ירוקות כגון אפונה ופול המהוות דווקא חלק מרכזי בתפריט החג.
בני תימן נוהגים לקרוא את ההגדה כולם יחדיו בנעימה מיוחדת. בני כורדיסטן נהגו לערוך ארוחות סדר גדולות, של עשרות משפחות יחדיו שהגיעו לעיתים גם למאות אנשים. גם בקרב יהדות פרס מקובל היה לערוך את הסדר כל השכנים בביתו של אדם נכבד או תלמיד חכם. יהודי הקווקז נהגו ללבוש לליל הסדר את לבושם המסורתי "לבוש אנשים בני חורין", כשהם מזויינים בסכינים ואקדחים בחגורם.
אחד מי יודע, נוסח יהדות חאלב:
בעדות רבות מקובל שהילדים הקטנים עורכים "מסע" קטן מחוץ לבית, המדמה את מסעם של בני ישראל ממצרים. בקרב יהדות כורדיסטאן מקובל שאחד הילדים הקטנים הולך ודופק על הדלת בראשו. ואחר כך שב לשולחן ונשאל – "מהיכן אתה בא?" "ממצרים", "להיכן אתה הולך?" "לירושלים", "מה צידתך?" "מה נשתנה", ובני המשפחה מברכים אותו בכבוד.
בעדות רבות מקובל שצעיר הילדים, המקשה יפה את הקושיות, יזכה בביצים קשות נוספות כפרס על השינון. בקרב יהודי מרוקו, דווקא אבי המשפחה עורך הסדר הוא היוצא לאחר הקושיות מן החדר, ושב אליו מדלת צדדית כשהוא נשען על מקל ומספר שהינו "יהודי שאך זה חצה את הים", וכי "המצרים טבעו במצולות" והוא נושא על גבו את הלחם שלא הספיק להחמיץ – הוא המצות.
בעוד שבקרב עדות רבות מקובלת מסורת האפיקומן המופקד בידי אחד מראשי המשפחה – אשר הילדים נוהגים לגונבו ולתבוע עבורו כופר-מתנות, בתימן ובמרוקו לא היה מנהג האפיקומן נהוג כלל. בקרב יהודי בבל ופרס, היה זה דווקא הבן הקטן שנצטווה לשמור על האפיקומן קשור באלכסון במטפחת משי יקרה על חזהו, והיה צריך להשמר שלא להירדם כדי שהאפיקומן לא ייגנב לו – אם עמד במשימתו יקבל פרס.
סדר בקיבוץ יגור:
בקרב יהדות תוניס ומרוקו מקובל להעביר את צלחת הסדר מעל לראשי הסועדים לאחר הקידוש, בשירת "בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא בני חורין". במסורת יהדות תימן לא היתה מקובלת הקערה כלל והירקות ויתר מאכלי החג היו פזורים על השולחן. מוכר במיוחד הוא מנהג יהדות פרס, בה במהלך קריאת "דיינו", תופס כל בן משפחה בבצל או בשום ירוק, ומצליף בחבריו. באפגניסטן בוצע מנהג זה באמצעות כרישה. מנהגים אחרים בעדות רבות הם תחרות פיצוח הביצים האחד על ראש האחר, או קרב בין יושבי השולחן בהשלכת קליפות הביצים.
במסורות עדתיות רבות מקובל להטיף באצבע את היין מן הכוס לצלחת או לקערה בעת קריאת הקללות – ואסור להביט ביין או ללוק את האצבע לאחר ההטפה מחשש פן יפלו על ראשינו המכות. ביהדות תוניס וטריפולי נוהגים לשפוך במקום זאת מים מכד לקערה עם כל מכה. בעדות אחרות שופכים יין מן הכוס אל הקערה אשר הוגשה לעורך הסדר לנטילת ידיו. ובתום הטקס, הולכות הנערות הצעירות לשפוך את המים המהולים ביין מחוץ לבית, סגולה למציאת זיווג בקרוב.
