דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

מה זה חופש בכלל?

במשך כל תקופת הילדות שלי סבא יהושע ז"ל סיפר לנו שנה אחר שנה את סיפור יציאת מצרים. הוא היה יושב בראש השולחן הגדול ומתחיל בכל שנה באותו המשפט; "מי יודע ילדים, למה חוגגים את חג הפסח?" ומשם היינו יוצאים להרפתקה של כמה שעות, עם סיפורים מההגדה ותוספות של סבא שלי, עם אוכל מיוחד של החג. הייתי מנהיג את קבוצת הילדים למצוא את האפיקומן ואז היינו מתחבאים איתו ומונעים את המשך הסדר. הייתי זה שמתמקח עם סבא שלי, בשם כולנו, על המתנות שנקבל. אפיקומן קולקטיבי.

סבא שלי היה מנהל בי"ס ואיש חינוך ומורה דרך ואוהב אדם, ובליל הסדר האחרון איתו, כשהייתי בן שמונה-עשרה והוא היה כבר חולה, הוא קרא לי לשבת לידו. הוא אחז ברגל שלי חזק, והסתכל לי עמוק בעיניים. "עכשיו תלמד" הוא החזיק בי, ואחר כך הרים את עצמו מכיסא הגלגלים בעזרת השולחן כדי לשאול את הנכדים "מי יודע, ילדים, למה חוגגים את חג הפסח?"

וכשנגמר ליל הסדר הזה, האחרון, שהוא ניהל באופן מופתי מההתחלה ועד הסוף כאילו שהייתי בן שמונה, הוא החזיק אותי שוב ברגל ואמר לי "בשנה הבאה אתה יושב בראש השולחן".

"לידך." הוספתי, וסבא חייך אליי חיוך עייף. שתקתי.

סבא היה אומר שלא במקרה אנחנו חוגגים את הפסח ככה. יושבים כולם, מדבריםות ומזכירות לעצמנו את החשיבות של חופש בחיים שלנו. סבא היה אומר ש'והגדת', להעביר את הסיפור הלאה, לאהוב ילדים ולהעביר להם סיפור, זה הקטע האמיתי של פסח, לא אלוהים. ושבכלל – זה הקטע האמיתי של החיים האלה.

כבר ארבע שנים שאני מנהל את הסדר אצלנו במשפחה. עכשיו, לקראת הפעם החמישית, החלטתי לשאול את עצמי על חופש ועל ילדות. כמו שסבא שלי היה עושה.

לגדול בבועה

גדלנו במושבה קטנה כמעט במרכז הארץ. הילדות שם הייתה מעניינת, כי היינו מאוד מודעים לעצמנו כל הזמן. תמיד אמרנו לעצמנו שאנחנו חיים בבועה ושיש לנו ילדות טובה. היה לנו מגרש משחקים די גדול ועל הגבעות שלו היינו רצים ומשחקים בתור ילדים. היה לנו משחק שנקרא 'האונס'. היינו מושיבים את הבנים של הכיתה בשורה ואת הבנות בשורה וכפינו אחד על השניה נשיקות, בכוח. המורה שלנו הזדעזעה ושינתה את השם של המשחק ל'חיבוקי נישוקי'. כאילו שזה יחליף את מה שעושים שם.

אבל הבועה שמרה עלינו. תמיד אמרו לנו שאנחנו יכולים להיות 'כל מה שבא לנו' ושהשמיים הם הגבול. שיאהבו אותנו על מי שאנחנו, ועל הרצונות שלנו. שיש לנו את החופש לחלום, ולהיות.

ההורים שלי התכוונו לזה. הם איפשרו לנו תמיד להיות מי שאנחנו, ואהבו אותנו בלי תנאים. אין מספיק מילים בעולם להודות להם על מי שהם, ועל האהבה שהעניקו לי.

לא רק זאת היתה חווית הילדות שלי. כשאתה גדל בבועה יש לך את החופש להיות כמו כולם. הרווחתי אותו. היית מדבר כמו כולם והולך לאותם המקומות, כמו כולם, כי בחרת בזה. התאהבנו במי שצריך, כמו כולם, ואמרנו מה שצריך. היו לנו כלובים קטנים של נורמליות בהתאמה אישית. רק שלא נחרוג.

גדלתי בתנועה. היינו חולמים בין הקירות האלה חיים שלמים וחיים אותם. אם שם הרגשתי חופש אמיתי, מקום להיות בו מי שאני, היום אני מבין שגם שם הרבה מאיתנו התחבאו. גם הקן, שהיה ארץ-לעולם-לא אל מול העולם בחוץ, עדיין התקיים בתוך הבועה.

לא איפשרנו לא.נשים להיות עצמם. להיות "מוזרים" או להיראות אחרת. לעגנו לשונים מאיתנו, כמו שצריך. בכל התקופה שלי אני זוכר מעט א.נשים שהיו מחוץ לארון בבועה המקבלת שלנו; לאחד מהם החלפנו את שם המשפחה ב"ההומו", אחרי אחד אחר רדפתי ברחבי התיכון וצעקתי לו "____ ההומו, _____ ההומו! ____ הבן זונה."  לפי הלחן. ואהבנו את כולםן, וכיבדנו את כולםן, ואמרנו לעצמנו שלכולםן יש מקום. גם לעצמנו. חשבנו שזה ככה. בעצם דחקנו א.נשים לפינה, להתחבא. גם את עצמנו.

ארץ לעולם-לא-עוד, שותפות במאבק.

לפני שנה ישבתי עם החניכיםות שלי על הדשא. המקום שיצרנו לעצמנו היה ארץ-לעולם-לא אמיתית. כזו ששומעים בה את ירדנה ארזי בקולי קולות ואפשר ללבוש מה שרוצים. האמנתי שזה מרחב של חופש, שבו אפשר להיות באמת עצמך.

נפגשנו כמה ימים אחרי הטבח באורלנדו, במועדון הפולס, ואני כינסתי אותם לאסיפת חירום. דיברנו על להט"בפוביה ועל אלימות כלפי להט"ב. דיברנו על איפה זה תופס אותנו, ואיך זה גורם לנו להרגיש.

אחד הדברים שדיברנו עליהםן הוא להט"בפוביה ליברלית. אלימות ופחד במסווה של קבלה. להט"בפוביה ליברלית היא השימור של כל אותן מערכות תפקידים פטריאכליות שגדלנו עליהן. תפקידי המגדר; מה מותר ואסור ללבוש, להרגיש, להגיד, לעשות. התפקידים ההטרוסקסואליים שכפינו על עצמנו; בנים נמשכים רק לבנות, בנות נמשכות רק לבנים. השימוש בזהויות להט"ביות כמילות גנאי למרות האמירה החוזרת שיש מקום לכולםן.
הקסם של הלהט"בפוביה הליברלית היא שהיא יודעת להתחבא ממש טוב. האנשים הכי אלימים יכולים להיות גם אלה שרואים את עצמם הכי תומכים, או שהם לא יודעים בכלל שהם מפעילים אלימות קשה, מינית ומגדרית, כלפי א.נשים סביבםן.

דיברנו על המרחב המשותף שלנו, זה שהםן חניכיםות בו. על זה שהמרחב הזה לא בטוח ללהט"ביםות כל עוד הדיכוי הזה נמשך גם כאן.

"אבל אנחנו באמת מקבלים את כולםן." אמר לי אחד מהם. סיפרתי להם עליי ועל מי אני, ועל זה שלי אין מקום במרחב הזה כל עוד יש במרחב שלנו להט"בפוביה ליברלית. ביקשתי מהםן שיפסיקו לנסות 'לקבל' אנשים. אנחנו לא צריכיםות חותמת כשרות וקבלה, אנחנו זקוקיםות לשותפיםות למאבק. זאת דרישה קשה, כי להיות מזוהה עם מאבק ולקחת בו חלק מגיע עם תשלומי המחיר.

בשבוע שאחרי דיברנו על ללכת להפגין יחד. בעיניים כנות הםן אמרו שיבואו, הציעו לי שותפות. ידעתי שעבורםן, עבורי, זה מרחב של חופש.

לחרוג מבחירה – בחירה בחופש, בשחרור.

במאמר "מ'קוויר' ל'חורגת'" מציעה אורנה קזין מילה עברית לזהות QUEER מאנגלית, חורג. היא כותבת:

"בחיפוש אחר תרגום הולם לקוויר אפשר להתעכב גם על מוזר וזר ומוזרות וזרות. בארצות דוברות אנגלית היה הקוויר קודם כל מוזר ורק אחר כך הומו, ובכל אופן מילת גנאי, עד שההומואים לקחו אותו על עצמם והשתמשו בו לצרכיהם. אולם במעשה התרגום שאני מציעה כאן, אני מבקשת לוותר על ההיסטוריה הזאת של הקוויר – הקשורה לגמרי לתרבויות המערב – ולברוא קוויר עברי חדש, קוויר המשוחרר ממדכאים וכולו אסרטיבי, פעיל ומתנגד.

בעיית הקורבנות והחולשה הקיימת במוזר ובחריג נפתרת מכיוון שנעשה שימוש בצורה הפעילה של השורש בבניין פעל, בזמן הווה – חורג, חורגת והפעולה חריגה – ולא בצורתו הסבילה. כמו כן נשמרת הדינמיות. החריגה, בהגדרה, אינה מצב נייח, אלא נייד. אם החורג עוצר לרגע ומפסיק לחרוג, משמעות הדבר שהוא מקבל על עצמו את המסגרת שבה הוא נתון – בין אם זו המסגרת הגדולה של הנורמלי ובין אם זו המסגרת הקטנה יותר של הלא-נורמלי. ואילו הפוליטיקה של החריגה מבקשת לצאת ממסגרות ולשוב ולצאת מהן. "

היא מדברת על חורגות בתור בחירה, כפעולה אקטיבית. לקחת את החריגות, השונות הזאת, האחרות, ולהפוך אותה לשלנו. להיות שונים מבחירה. לשאת את זה בגאווה. ובמעשה הזה, של החורגות, לייצר לעצמנו חופש.

אני חוזר למילים של סבא שלי, על אהבת ילדים והחינוך והאמונה בעתיד ועל 'חופש' כערך מוביל. על הרציפות של הסיפור והמרד היומיומי שבמעשה החינוכי של חינוך לחופש, בהעברת הסיפור, בהמשכת סיפור המרד.

בתביעה הזו, למרוד, לדרוש חופש, יש בעיני את הכוח להפוך את העולם. אולי אפילו טוב מזה, לברוא עולם חדש. חופשי.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!