גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

פרק 1

ארבע שעות לפני סוף העולם, גיורא הזדרז. הזמן חשוב עכשיו. הוא הציץ בשעון היד שלו וגילה שעל הזגוגית נקרשה שכבה דקה של דם ומוגלה. לא היה אפשר לקרוא את השעה, וממילא השעון כנראה עמד מלכת. ארבע שעות נשארו לו, במקרה הטוב, והוא צריך להספיק בזמן הזה לאסוף את נירה מהגן ולעצור לקנות במכולת מאתיים גרם שוקולד מריר לעוגה, ובחנות הפרחים כמה ציפורנים לזר. מחר יש לה יומולדת שש.

יותר מדי התארכה ארוחת הצהריים עם מיכה, הרבה מעבר למה שתכנן. גיורא עצר לרגע את הטנדר בצד הכביש וגירד במפתח את שכבת הזוהמה שנקרשה על זגוגית השעון. השעון עמד. ממתי? בשתים עשרה וחצי ניתח בגן את מרים, כבר כמה ימים העטינים שלה היו דלוקים. להכניס את היד לעטין, לשחרר את שק המוגלה ולספוג אותה, לא יותר משש דקות. לתפור את מרים לקח לו עוד עשר. אחר כך חיכה לליאור, שיעזור לסחוב את הכבשה בחזרה למכלאה. ליאור היה צריך לבוא מהכלוב של הג'ירפות — ארבע דקות בערך מרגע שגיורא קרא לו במכשיר הקשר, ועוד חמש לסחוב את מרים ולהשכיב אותה במכלאה. אחר כך לשטוף ידיים, לא ברור לו איך הוא לא ניקה את השעון — חמש דקות נוספות. מקסימום שלושים דקות עברו עד שנכנס לרפאל לדבר אתו על המשכורת. הוא יכול להעריך שנכנס לרפאל באחת.

כמה זמן היה אצל רפאל? הבוס שלו לא אוהב לדבר על שכר. תמיד התלונן שהתקציב מהעירייה רחוק מלהספיק, אבל הפעם היה לו עניין חדש: הגברת דרטנר, התורמת הגדולה שלהם, מתה במפתיע. "עוד אין לי שמץ מושג מה היורשים שלה מתכננים לעשות עם הכסף, אבל זה בטח ישפיע עלינו לרעה. אני בכלל לא רוצה לחשוב מה יהיה עם המכלאה החדשה שהתחלנו לבנות לג'ירפות," אמר לגיורא. הוא לא הפסיק להתעסק במנגנון הנעילה של החלון בחדרו, שנתקע והשאיר חריץ צר ודרכו הגיע אל גיורא אד קל מהשתן החריף של ג'ון, קוף העכביש המתגרד כל הזמן בכלוב הבידוד, שבאותו בוקר הזריק לו אנטי־היסטמין חדש בניסיון אולי אחרון לגרום לו להפסיק לקלף את העור. גיורא התקשה שלא לגרד עכשיו במרפקו. הוא העריך שבמשרד של רפאל עברו שלושים דקות, זמן סרק, ומשם כבר היה חייב למהר למסעדה לפגישה עם מיכה. הוא קבע אתו בשתיים, את זה הוא יודע. אבל כשהגיע, מיכה כבר חיכה לו. הוא איחר? מיכה הקדים? כמה זמן העבירו במסעדה? גיורא לא הצליח לחשב כמה זמן נשאר לו. הוא לחץ על דוושת הגז ושמע את המטף מתגלגל על רצפת תא המטען בנקישות מתכת עמומות ונחבט בדלת האחורית.

פרק 2

מיכה מזג מבקבוק הסודה שהמלצרית הקדימה להניח על השולחן שלהם ומיהר להצמיד את שפת הכוס אל פיו ולחוש על שפתיו את הנתזים העדינים, עד שכבר לא ניתזו גבוה מספיק. מעבר לכתפו, סמוך לרמקול לבן שהשמיע מוזיקה קלסית חרישית, גיורא הבחין בכתם רטיבות ירקרק, שפורר את הטיח בתקרה המחודשת במבנה ששימש בעבר אורווה. זה נראה לא ראוי למסעדה יקרה כל כך. המלצרית הניחה לפני כל אחד מהם תפריט והגישה מתאבן, שמרכיביו פורטו בפיה בנימה דקה של גאווה. "פרוסות עגבנייה דקיקות על גבינת עזים קרה, שמעליה ג'לי בזיליקום. נשמע משונה אבל תטעמו, לא תצטערו."

"חתיכת מסעדה סידרת לנו," מיכה לעס בהנאה את פיסת העגבנייה. "ג'לי בזיליקום, קצת נראה כמו נזלת, קצת מריח כמו פסטו חמוץ, אבל עכשיו הייתי מוכר כליה בשביל עוד מנה. מבקרת האוכל בעיתון שלי צדקה בכל מילה." הוא עדיין ניסה להבין למה גיורא הזמין אותו.

גיורא טעם בזהירות.

"אתה בא מהגן עכשיו?"

"אני אחרי ניתוח של כבשה ושיחה עם המנהל שלי על כסף, לא יודע מה יותר גרוע."

"פה לפחות תפגוש כבשה רק על הצלחת, אתה יכול להירגע."

"העטין שלה היה מלא מוגלה. לא הקפדנו לחלוב אותה מספיק אחרי שהטלה שלה מת," גיורא המשיך, מתעלם מהניסיון של מיכה לשנות את נימת השיחה.

שרון סיפרה למיכה שגיורא הוא אמן סיפורי החיות. "הוא רודיארד קיפלינג של הווטרינרים," ענתה לו כששאל אותה ערב אחד מתי התאהבה בבעלה. "הסיפורים שלו תמיד אקזוטיים, כי הם מגיעים מעולם של חיות פרא, שלאנשים רגילים אין סיכוי להיתקל בהן." באותו ערב, בסתר, מיכה קינא בו, כששמע משרון איך הוא מצליח לספר בנונשלנטיות על מקרה שקרה לו אתמול או אפילו לפני עשור, ומשחיל לסיפור האגבי לכאורה איזה מוסר השכל שמתאים גם לעולם של בני האדם. "גיורא ממש אמן בזה," היא אמרה בהערכה כנה ולא שמה לב למיכה המתכווץ. "הוא יזרוק לך איזה פרט קטן," אמרה, "כאילו חסר חשיבות מבחינתו, יגרור אותך לשאול שאלות, וככה יוביל את הסיפור לפואנטה שהוא רוצה להגיע אליה. אחרי כל תשובה שלו אתה תופתע יותר," שרון אמרה, "כי אצל החיות הכול פועל באופן הרבה יותר נחרץ מאצל בני האדם, עם היגיון מוחלט של הישרדות, ובלי רגש. וככה אתה תשאל עוד שאלה ועוד שאלה ולא תרגיש שהוא מוליך אותך, עד שתגיע לנקודה שתבין שזה בכלל סיפור עליך, או עלינו."

"אבל עדיין לא אמרת לי איך את התאהבת בו," מיכה לא הרפה, למרות נימת ההערצה שעלתה מתיאוריה; מעולם לא קלט נימה כזאת אצלה בקשר אליו.

"התאהבתי בגיורא אחרי שהוא סיפר לי על נקבת טפיר שהוא טיפל בה בזמן הלימודים שלו בבלגיה," שרון ענתה, ומיכה ניסה להבין אם היא משחקת בו להנאתה או שהיא באמת לא מודעת לתחושותיו עכשיו, כשהיא ממשיכה ומתארת כיצד גיורא סיפר לה שטפיר זאת החיה הכי רגועה שהוא מכיר מאלה שחיות בטבע, ושעם הטפירה המסוימת ההיא הוא יצר קשר ממש כמו עם כלב. "הוא היה יכול להתיישב לידה בבוץ והיא לא הייתה בורחת, אפילו מתמסרת לליטוף," שרון אמרה, ומיכה ראה את עיניה בורקות, "וכשהיא חלתה הוא אפילו הצליח לקחת לה דם לבדיקה בלי הרדמה."

"ובגלל זה התאהבת בו, טפירה בבוץ?" מיכה לא הצליח להסתיר נימה של בוז, אבל שרון התעלמה גם ממנה.

"אף פעם קודם לכן לא חשבתי על חיות בר כמו משהו שיש לו אופי מעבר לצורך לצוד או להימלט, ובטח לא חשבתי שמישהו עושה להן בדיקות דם," היא ענתה בכנות. "זה הקסים אותי, לדמיין אותו יושב בבוץ ליד בעל החיים הזה, למרות שלא היה לי מושג איך בכלל נראה טפיר."

מיכה לא שאל עוד, אבל שרון המשיכה ותיארה איך גיורא קלט שאין לה מושג מה זה טפיר ושהיא משתדלת שלא להראות את זה, וכדי שלא להביך אותה אמר לה: "תחשבי על קוקר ספנייל," והוסיף ואמר שאילו היה מאמין בגלגול נשמות היה רוצה להיוולד מחדש כטפיר מפני שזאת חיה מתבוננת שלא מגיבה בספונטניות, ואם לא מאיימים עליה אין לה בעיה לרבוץ שעות ופשוט ליהנות ממה שיש — היא אף פעם לא רודפת אחרי שום דבר.

"כמוהו," מיכה התריס, אבל שרון התעלמה.

"רק אז הבנתי," היא המשיכה ואמרה למיכה, "שבעצם בסיפור על הטפיר גיורא ענה לי על מה ששאלתי אותו בתחילת הערב בקשר להצעת עבודה שקיבלתי ממשרד בתל אביב. הוא לא רצה להיפרד ממני, הוא רצה שאני אשאר בירושלים, וזאת הייתה הדרך שלו להגיד לי את זה. התאהבתי בו כי חשבתי שאני רוצה בן זוג שידע לטפל בי ולהרגיע אותי כמו שגיורא ידע לעשות את זה לטפירה ההיא, וגם אחד שיצטרך אותי לידו ולא יתבייש להגיד לי את זה." כשהשתתקה זיהה שנדרש לה מאמץ כדי להחזיר את מחשבותיה לתוך החדר ששניהם ישבו בו.

"אתה מקטר על הכבשה עם המוגלה, אבל נראה לי שאתה מת על ההתעסקות שלך עם החיות," מיכה ענה לגיורא וצריבת הקנאה ההיא עלתה בו שוב. "לי זה עדיין נשמע הרבה יותר מהנה מלהתעסק עם החיות שאני פוגש במערכת."

"לא תמיד אני מת על זה, לפעמים זה ממש קשה. בשבוע שעבר היינו צריכים להחדיר אינפוזיה לקרנפה שהתעלפה כדי לנסות להציל אותה."

"אינפוזיה? יש מחט שחודרת עור של קרנף?"

"בקושי מסור חודר. בחלקים מסוימים של הגוף, עור של קרנף מגיע לעובי של שניים וחצי סנטימטר. אבל יש נקודה שאפשר להיכנס דרכה, וריד חשוף יחסית מאחורי האוזן. משם מחדירים לה. זה היה סיוט."

"מה הייתה הבעיה שלה?"

"היא לא התייחמה, לקרנפות בשבי קשה להיכנס להיריון. ובגלל שהקרנפים נדירים, הביאו צוות מיוחד מארצות הברית כדי להזריע אותה. הם היו צריכים לעשות לה אולטרסאונד, ובשביל זה נתנו לה קודם זריקת הרדמה. זה הדבר הכי קשה אצל בעלי חיים גדולים, ובמקרה הזה באמת עשו טעות במינון והיא לא התעוררה. שכבה על הגחון ולא הצליחה לקום. האינפוזיות זה כבר היה ניסיון נואש להחזיק אותה בחיים."

"היא מתה?"

"תדמיין מה זה אינפוזיה לקרנף. לבנאדם אפשר להחדיר בערך ארבעה ליטר בשעה. קרנפה כזאת שוקלת כמעט שני טון, שזה אומר, לפי אותו יחס, אולי שמונים ליטר בשעה. עבדנו בטירוף, לילה שלם ליאור העוזר שלי ואני דרכנו בתורנות על שקיות אינפוזיה. לפנות בוקר ליאור דאג שיביאו לנו בשביל השקיות מלחציים חשמליים מהמסגרייה של דוד שלו, אבל זה כבר לא עזר."

"זה בטח מעורר אימה לראות חיה כזאת גדולה מתה לך מול העיניים," מיכה לא הצליח להימנע מלדמיין את גיורא מייצב את עצמו על שקית אינפוזיה כשלרגליו שוכבת קרנפה ענקית. "היא הייתה בהכרה?"

"כן."

"היא הסתכלה עליך?"

"לא יודע אם עליי. לכיווני. מתישהו ראינו שהיא הפסיקה לתת שתן, שזה סימן שנהרסו לה הכליות ושלאט־לאט היא הולכת. הפסקנו ללחוץ ופשוט ישבנו לידה. אחרי כמה שעות היא מתה."

"איך יודעים שקרנפה מתה?"

"לוחצים לה על העין."

"אייי," מיכה כיווץ את כתפיו. הוא ניסה להיזכר מתי ראה בפעם האחרונה קרנף, ובמוחו נתקעה תמונת הכרזה של "והספינה שטה", עם הקרנפה המפלצתית הניצבת בתוך סירת משוטים זעירה בלבו של ים כסף מלאכותי. בפסטיבל קאן הוא עוד הספיק לפגוש את פליני במפגש משותף עם כמה עיתונאים מהמזרח התיכון — פגישה שהוא מאוד התגאה בה ונהג להתהדר בה בכל הזדמנות, אבל עכשיו עצר ברגע האחרון מלספר עליה לגיורא, שאולי לא יבין מה כל זה קשור. לרגע אפילו היה נדמה לו שמהרמקולים שמאחוריו בוקע במקריות מופלאה מומנט מוזיקלי של שוברט, שבסרט נוגן באחת הסצנות באמצעות כוסות יין בלבד, אבל הוא לא הכיר מספיק מוזיקה קלסית וחשש להיכשל. בסופו של דבר לא הוסיף מילה, ובינו לבין גיורא נשאר תלוי רק ה"אייי" שנפלט מפיו.

"כן, אייי. יש משהו מאוד מוחשי במוות של שני טון. אתה יודע כשזה מגיע. זה מגיע בגדול," גיורא אמר.

מיכה הבין לשם מה גיורא הזמין אותו. למען האמת, הוא ידע הרבה קודם, גם אם לא הודה בכך בפני עצמו. בגלל הידיעה הזאת לא היה כל היגיון מבחינתו להיענות להזמנה, אבל הוא התייצב בכל זאת.

בקצה החדר המלצרית הרימה את סנטרה לעבר גיורא במחוות קשב, והוא סימן לה שהם מוכנים להזמין. הוא היה רגוע עכשיו. הלחץ שנצבר אצלו לפני הפגישה החל להתמוסס. הכול מתקדם לפי התכנית. השליטה חזרה אליו.

_______________________________________________

אמיר זיו, יליד 1968, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. עיתונאי במקצועו, כיום סגן עורכת כלכליסט ועורך את המוסף השבועי של העיתון. קודם לכן ערך את מוסף סופשבוע של מעריב ואת מגזין G של גלובס. מתגורר עם משפחתו בגבעתיים.

'ארבעה אבות', "ספרייה לעם" – עם עובד